Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לזייפרט מרדכי - מצ'ק ז"ל
(14/03/1937 - 05/05/2020)     (  -  )

.

הספדים בלוויה

טלילה

לאבא וסבא מצ'ק היקר של כולנו!

קשה להאמין שהגענו לכאן, היינו בטוחים שגם הפעם תהיה חזק, תצליח לחזור הביתה ותמשיך ליהנות מהחיים עם סבתא שאהבת כל-כך, איתנו, הילדים שלך, שלרוב רק עצבנו אותך ועם הנכדים שכל-כך אהבת ושמחת בהם.

מהיום שנולדנו היית בשבילנו. כל בקשה ורצון נענו במהירות הקול. היינו הילדים הראשונים שקיבלו אופניים מתקפלים, לגו שהיה יקר המציאות וספרים בהמוניהם. כל מה שלאימא ולך היה חסר בילדות, השלמתם דרכנו.

נשארת יחידי בעולם, ללא משפחה ושורשים אבל הצלחת לבנות מחדש, מהתחלה, יחד עם אימא, משפחה שרק הלכה וגדלה והביאה לך הרבה שמחה ואושר.

תמיד עסוק, תמיד מתעניין, לומד משהו חדש ואז ממהר גם לעזור לאחרים. כל בעיה – תמיד פתרת, כל בקשה – מילאת במהירות.

נזכור אותך תמיד כאבא החזק, החרוץ, עם לב הזהב והרצון האינסופי לתת ולעזור.

ישבנו לידך בימים האחרונים וקיווינו שאתה מרגיש כמה כולנו כל-כך אוהבים אותך ומקווים שבכל זאת יחזור להיות טוב.

היה לנו קשה לשחרר אבל ראינו כמה אתה סובל, ניסינו להקל כמה שאפשר עד שהרמת ידים.

מודים לך על כל השנים הנפלאות שהיית איתנו ומבטיחים שלעולם לא נשכח. תמיד תישאר איתנו, עמוק בלב.

נזכור תמיד את האבא והסבא הנפלא שהיית לנו.

באהבה גדולה מכל השבט שהקמת.

בן, נכדו של מצ'ק

לסבא היקר והאהוב שלנו,

נזכור אותך תמיד עם החיוך והאהבה האינסופיים. אדם חרוץ, תמיד חושב על כולם ועוזר לכולם.

מאז שהיינו קטנים ועד היום תמיד אהבנו לבוא אליכם לקיבוץ, לבית ולמקום שבו הכול מתנהל על מי מנוחות והפינוקים זורמים חופשי. אנחנו זוכרים המון רגעים טובים איתכם בקיבוץ, כולל הפעם שניסית ללמד אותי לקפוץ ראש בבריכה, ועד היום אני לא יודע.

לפני שלוש שנים חגגנו לך יום הולדת שמונים. ישבנו כל המשפחה ביחד ופתאום פרצת בבכי. כששאלנו אותך מה קרה, אמרת, שלראות את כולם ביחד מזכיר לך את העובדה שלך אין משפחה. אמרנו לך אז ואומרים גם היום – אנחנו המשפחה שלך.

קיווינו כל השנים שאולי נמצא לך איזה אח באיזה מקום בעולם, ואפילו שכנענו אותך לשלוח בדיקת DNA כדי לנסות לאתר קרובי משפחה רחוקים.

נחשוב עליך ונזכור אותך תמיד,

הילדים והנכדים

גונן רייכר, מזכיר הקהילה

לזכרך מצ'ק ולעילוי נשמתך ביקשתי לחזור לרגע לאופן שבו תיארה המשוררת לאה גולדברג את דרכו של האדם בעולם:

הַדֶּרֶךְ יָפָה עַד מְאד – אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶךְ קָשָׁה עַד מְאֹד – אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶךְ אָרְכָה עַד מְאֹד – אָמַר הַגֶּבֶר.
יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶךְ.

מצ'ק שנולד בשנת 1937 בקראקוב שבפולין, הכיר את כל הדרכים וצעד בהן תמיד בראש מורם. כדרכו – לא הלך בתלם כמקובל, הייתה לו דרך משלו וגם על הסדר – לא תמיד הקפיד לשמור. בעולם שממנו הגיע, היה צורך להתבגר מהר.

לא כולם מכירים את כל המשעולים שצעד בהם, אבל אנו בוודאי יודעים שכילד ואולי גם כנער – מצ'ק חווה את הדרך כקשה, ואולי אף קשה מאד.

יותר מאוחר זכיתָ להכיר גם הצד היפה שבה והיום, כשאנו מביאים אותך למנוחת עולמים – אפשר לומר שלא רק שיכולת לקשיים, אלא גם השכלת להפוך דרך זו למיוחדת, למתאימה עבורך.

צוֹבְעָה הַשְּׁקִיעָה שֵׂיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם,
הַדֶּשֶׁא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב,
צִפּוֹר אַחְרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת:
– הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶךְ?

מאז שהגעת לכאן, בשנת 1954, ליוו אותך כאן אודם השקיעות, בוהק הדשא ושירת הציפורים. ואף שלא תמיד קידמת הכול בברכה, הרי שבסופו של דבר היית חלק בלתי נפרד מהמארג האנושי של קהילת שובל. ידעת לפתח לעצמך עולמות תוכן ומעשה, בנוסף לעולם העבודה בקיבוץ, וכנראה שמעולם לא שכחת עד כמה הייתה הדרך שעשית מאימי השואה, ועד לכאן – ארוכה, כפי שהייתה קשה ויפה.

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה - לַיְלָה.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים - בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.
וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,
וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

היכרתי אותך, מצ'ק, היכרות כללית. כפי שהיכרנו אז איש את רעהו. אתה היית כבר בוגר ואני נער שהתחנך וגדל כאן. עבורי תמיד היית מאלו שיודעים – "אין חדש תחת השמש!" קשה היה, כך נדמה לי – להרשים אותך, לגרום לך להתלהב. הדרך הארוכה שעשית בחיים לימדה אותך שאמנם יום רודף יום ולילה – לילה, אבל בסופו של דבר 'אין חדש תחת השמש ומה שהיה הוא שיהיה..."

בפעמים הספורות שהצטלבו דרכינו הרגשתי שגם אם איננו רואים לעיתים את המציאות עין בעין, הרי אתה איש של אמת, החי את חייו ללא מסכות וללא זיוף – והערכתי אותך מאד על כך.

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,
וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,
וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,
וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

כבר תקופה ארוכה שלא היית בקו הבריאות ובכל זאת – באתָ בימים, זקנתָ ושבתָ. על כל כך הרבה קשיים התגברת כארי כרבים מבני דורךָ: עשית משהו בעולם הזה. כוונתי לא רק אל הזוגיות עם חנה, ארבעת הילדים ושבעת הנכדים המלווים אותך היום.

חלק חשוב לך במעשה הציוני של הקמתו וקיומו של קיבוץ שובל בנגב, גם אם, אולי, היית פוטר זאת באמירה מבטלת, ואולי אף צינית מעט – בעיני זו זכות גדולה ומעשה רב, ובשמה של הקהילה ברצוני להודות לך על כל זאת.

יהי זכרך ברוך

‏י"א באייר, תש"ף ; ‏5 במאי, 2020

יהודה באואר כתב:

מאצ'ק,

לפני כמה ימים נפטר בקיבוץ שובל שבנגב מרדכי זייפרט, המכונה מאצ'ק. לא ברור מתי נולד, אבל בפרוץ המלחמה היה כנראה בן שלוש או קרוב לכך. כשהיה כבר גדול, היה לו תליון ועליו שמו – מייצ'סלב או מרדכי זייפרט. הוא נמסר, כנראה על ידי אימו, לבית יתומים יהודי בלודז', ומשם, מסיבות שאינן ברורות, הגיע לאישה פולניה בקרקוב שגידלה אותו כאילו היה בנה. לא הה לה בעל ולא ילדים. חוץ ממנה, מתברר, ידע רק הכומר המקומי שהילד הוא יהודי. מאצ'ק זכר שהיה הולך בכנסייה לפני הכומר, מחזיק בידיו את הכלי עם מי בושם הברכה. הוא כמובן חשב שהאישה הפולניה, אנטוניה, היא אימו. פעם שיחק ברחוב ומכונית עם חיילים גרמנים פגעה בו בטעות. החיילים רצו לקחת אותו לבית חולים, וה'אימא' התנגדה בכל תוקף – לוּ זה קרה, היו מגלים מיד שהוא נימול ורוצחים אותו. הוא כמובן לא היה מודע לכך. המלחמה נגמרה, ואז, בשלב שמאצ'ק לא זכר, הופיעה אישה בבית ושתי הנשים הודיעו לו שהאישה השנייה היא אימו האמיתית. הוא לא הבין דבר, כמובן. הן לקחו אותו ללודז', שם הכניסו אותו לבית יתומים, והאם האמיתית נעלמה ללא שוב. תנועה ציונית כלשהי לקחה אותו, עם כל יתר הילדים, לצרפת ומשם לארץ. כאן למד בבן שמן, והצטרף אחר כך לקיבוץ שובל, נשא אישה והוליד ארבעה ילדים. מאחר ששפת אימו הייתה פולנית, ואת כתובת המצילה הפולנייה זכר, התכתב איתה וביקש לדעת מי הוא. היא התחמקה מתשובה, ורק במכתב האחרון שלה נתנה לו כתובת של עורך דין ירושלמי שידע, כך כתבה, מי הוא. בשלב הזה פנה אלי, ואמרתי לו שאין לו מה להפסיד, שייסע. הוא נסע, כנראה בלב כבד, לירושלים, פגש את עורך הדין ושאל אותו. האיש התרגז, צעק עליו שהוא רוצה כסף, שיקרא למשטרה וזרק אותו ממשרדו. מאצ'ק חזר לקיבוץ כולו מיואש, בסערת רגשות. הוא אמר אז שיותר לא ישאל שאלות. הוא כתב שוב לקרקוב, אבל הדואר חזר עם ההערה שהנמענת נפטרה.

בקיבוץ היה מאצ'ק מקובל, אבל ממעיט מאוד בדיבור. רוב שנותיו היה נהג משאית, איש גדול, חזק, עם שפם פולני עבה. גם איתי לא רצה יותר לדבר על עצמו. עכשיו נפטר, מבלי לגלות את הסוד – מי אני, מאצ'ק זייפרט.

(פרופסור יהודה באואר הוא היסטוריון, חוקר השואה, שהיה חבר שובל)

דברים באזכרה בשלושים למצ'ק (05.06.2020)

חנה

למצ'ק היקר,

לא עובר יום שאני לא חושבת עליך. בערב לפני השינה ובבוקר כשאני מתעוררת.

אתה מאד חסר.

כל פינה בבית ובחוץ מזכירה לי אותך. כל כך דאגת לי – "שלא תתאמצי... ולא תתעייפי... תני לי לעזור לך..." וזה חסר לי מאד.

איך בשבת בבוקר, על כוס קפה, אחרי ההליכה שלנו, דיברנו על הילדים, הנכדים, האושר שלנו.

איך היית אומר: "המשפחה שלנו גדלה, מה שלא זכיתי לו ממשפחתי"

איך ידעת לקשור שיחה עם אנשים שלא הכרת בנעימות ובחוש ההומור המיוחד שלך.

באחד הביקורים במיון נפגשת עם רופא שהיה מוכר לך, מיד קשרת אִתו שיחה. הסתבר, שכשעבדת במועצה, היית מביא לאבא שלו, שהיה נהג משאית, את סידור העבודה ליום המחרת. באותם ימים היה הרופא נער וישב להכין שיעורי בית. הוא זכר אותך ואתה הכרת אותו בשמו. מאותו היום דאג לך הרופא באופן מיוחד לזכר אותם הימים שבהם דאגת לאביו.

בכל ביקור ברהט היית פוגש מישהו שהיה מזהה אותך מיד ושמח לפגוש אותך.

את האיש עם השפם ולב הזהב לא שוכחים בקלות.

אושרי שזכיתי לבעל ולחבר כמוך.

לא אשכח אותך לעולם.

אוהבת אותך מאד.

(קרא בן, הנכד)

.

טלילה

חודש בלעדיך וזה מרגיש כמו נצח.

לאן שנפנה אתה תמיד אתנו. הטלפון שמצלצל ועל המסך כתוב – אבא מצ'ק, הקיפודים בגינה שהכנת לי ליום הולדת כי ידעת שזה הדבר שהכי ישמח אתי, וצדקת.

בבית של סבתא ושלך, כל הדברים שעדיין עומדים גם הם ומחכים שתחזור.

כל-כך הרבה עבודות שלך מונחות בכל פינה ויחד אתן עבודות רבות שנעצרו באמצע כי לא הספקת.

כמו שסבתא אומרת – "היד שלך בכל מקום שאליו אני מסתכלת" – דברים שהכנת וששימחו אותך ואותנו, תיקונים שעשית, אִלתורים והמצאות בכל מקום.

קשה היה לראות אותך סובל, אבל קשה יותר להיפרד ממך.

החיים שלך היו מאבק הישרדות אחד ארוך מהיום שנולדת. לא הסכמת לשתף אותנו במה שעבר עליך בילדותך. הרגשנו שזה כואב וקשה מדי. מדי פעם שחררת כמה משפטים אבל לא הסכמת להרחיב והיום אנחנו מצטערים שלא לחצנו קצת יותר. נשארו הרבה שאלות שנראה שלעולם כבר לא ימצאו להן תשובות.

יחד עם כל הקשיים היית אדם שמח ואופטימי, יוצר ויצירתי, חרוץ וצנוע.

המערכת הקיבוצית קצת הפרידה אותנו, הילדים, מכם, ההורים. אבל, לפחות במקרה שלנו, גילינו האחד את השני כשנולד בן, הנכד הראשון שלכם. מאז התקרבנו והתחברנו והתגלו אהבה גדולה והערכה רבה משני הצדדים.

הקפדתם להגיע פעם בשבוע לתל-אביב, שלושה אוטובוסים לכל כיוון, כדי לבלות עם הנכדים שהלכו והתרבו וגרמו לך ולסבתא שמחה כל כך גדולה.

תמיד עסוק, עובד, עוזר, מתכנן, ממציא לנו פטנטים. כשאמרנו לך שכדאי שתנוח קצת, היית עונה שאתה תנוח רק על הגבעה.

אז עכשיו הגעת למנוחה ולגבעה עם הנוף הנפלא שאהבת. מכאן אפשר להשקיף על הקיבוץ מלמעלה ולראות איך הוא גדל ומתרחב.

אתה נח כבר עכשיו. אותנו השארת כואבים, עצובים ומתגעגעים.

לימדו אותנו בקיבוץ שלהביע רגשות זוהי חולשה. היום אנחנו חזקים ואומרים שאהבנו מאד, תמיד, ושנמשיך לאהוב אותך לתמיד. כולנו.

דברים באזכרה ביום השנה (07.05.2021)

חנה

למצ'ק האהוב והיקר, שהיה לבעל, חבר ואבא, שלא היה לי.

הנה עברה שנה, כאילו רק אתמול הלכתָ מאִתנו והגעגועים, הגעגועים לא מרפים.

אני רואה אותך וחשה אותך בכל פינה, הן בבית והן בחוץ. כל דבר מזכיר לי אותך. אין יום שבו אני לא מספרת לך כל מה שעובר עלינו.

לפני חודש הנכד בן התחתן עם טל שהספקת להכיר ולאהוב מיד כאילו הייתה נכדה שלנו. היה שמח ועצוב שלא נכחתָ. חסרתָ לנו מאד.

כל הזמן הזכירו אותך על כי הספקתָ לראות את כל שבעת הנכדים המקסימים שלנו. תמיד אמרת – "הם, הם גאוותנו".

מה הייתי עושה ללא הילדים והנכדים המקסימים שלנו, שבכל רגע יודעים מה צריך להביא ולעודד.

תמיד אמרתָ לי: "לולא את, לא הייתה לי משפחה בכלל".

ותמיד אמרתי לך: "הנה, בן התחתן ובקרוב גל האהובה, וליוני יש כבר חברה ונקווה שהשושלת שלנו תלך ותתארך".

מה נשאר לי להגיד לך? שמור על כל אחד ואחת מלמעלה, כי אנחנו לא מפסיקים לחשוב עליך, ולאהוב אותך ולהעריך אותך. זכיתי להיות לאישה ולחברה הכי טובה.

איש צנוע, סקרן ואוהב אדם.

האחות היחידה שלי והילדים שלה תמכו.

לא שוכחת כאן את כל חברותיי – נילי, רבקה שגב ושמחה בלול המקסימות שכל היום נמצאות אִתי.

(קרא בן, הנכד) 
.
טלילה

לאבא וסבא מצ'ק היקר של כולנו,

כבר שנה חלפה ולכולנו קשה לעכל שיותר לא נתראה, לא נשמע את קולך ולא ניהנה מחברתך.

אין יום שחולף בלי שאחשוב עליך ואמשיך להתגעגע. אתה נמצא בכל מקום – עם העבודות שהכנת לנו והמפוזרות בבית, העצות והפתרונות המקוריים והיצירתיים שתמיד היו לך. לכל בעיה היה לך פתרון ולא נחתָ עד שמצאת אותו.

שנה קשה עברה במיוחד על אמא ובטוחה שהיית גאה בה על הדרך שבה היא נלחמת ומתמודדת. תמיד צחקת ואמרת שהיא לא יודעת להיות חולה. אבל מסתבר שברגע האמת היא גיבורה אמיתית ולגמרי ברור שלמדה מהטוב ביותר איך להתמודד ולא להרים ידים או להתייאש.

כאבנו כולנו שלא זכית להיות בחתונה של בן וטל ולשמוח בשמחתם, חסרת לכולנו.

יום הולדת ראשון שלך בלעדיך, חגים, שבתות ואתה חסר.

תנוח בשלום אבא, אנחנו נמשיך להגיע ולהתגעגע. השבט שלך ילך ויתרחב ולעולם נזכור אותך כמייסד. נזכור ונזכיר כמה מיוחד היית, כמה אהוב ואוהב, חרוץ, יצירתי ואוהב לעזור לכולם. מתגבר על כל כאב ומחלה עד שכבר לא, כי זה היה יותר מדי.

מכולנו – שתמיד נאהב ולא נפסיק להתגעגע.

.

בן, נכדו של מצ'ק

לסבא היקר שלנו,

כבר שנה בלעדיך.

עברנו הרבה דברים טובים וטובים פחות בשנה האחרונה ובכולם הרגשנו בהחלט בחסרונך והיינו שמחים אם היית לצידנו.

אני משתדל לספר לך מדי פעם מה עובר עלינו ולחפש את החיזוק שלך.

נזכור אותך כמו האדם שהיית – חרוץ, עוזר וחושב תמיד על כולם. בעל אוהב ודואג לאשתך היקרה. אבא וסבא אוהב לכל הילדים והנכדים.

אוהבים אותך מאד ומקווים ששומר עלינו.

איילה, בת אחותה של חנה,

בס"ד

התכנסנו פה היום בהרכב חסר. היינו רוצים שגם מצ'ק יהיה איתנו. תראה, מצ'ק, איך איחדת אותנו. היית מאמין? בטוח שהוא היה שמח לראות את כולנו פה, ביחד.

אבל המציאות נכפתה עלינו ואנחנו פה אתך, אבל בלעדיך.

בשמי ובשם משפחתי היקרה רציתי לספר לכם מה מצ'ק היה בשבילנו.

עוד כילדים, כשידענו שהדודים מגיעים מהקיבוץ, היינו מתרגשים. הדודה הייתה מגיעה עם מגש ענק של פחזניות ולידו כלי מתכת ענק מלא בפודינג. עוד מלמטה מצ'ק היה צופר ואז ידענו – הם הגיעו.

בימים שהיינו מגיעים עם הסבתא, שזה גם סיפור בפני עצמו – קבלת הפנים החמה והכיף שהיינו עושים.

לא נשכח איך מצ'ק היה מגיע אלינו לנתניה עם המשאית, השפם והלב הגדול. תמיד היינו מסתכלים עליו כ'נדיר'. בכל זאת, פולני במשפחה ספרדית...

לימים, כשהתבגרנו, הקשר התהדק יותר. בתדירות גבוהה הייתי מתקשרת להתעדכן בשלומם. כמעט תמיד, אם לא תמיד, מצ'ק היה עונה לטלפונים. צחקנו וסיפרנו על החדש בדרום ובמרכז. מצִדו – תמיד הכול היה בסדר, תמיד הכול מעולה ותמיד היה מספֵּר, בהערצה ובאהבה גדולה ל'פולניה' שלו, שדואגת לו, הדודה היקרה שלנו.

כשהיינו נפגשים – תמיד בחיבוק גדול אוהב וחיוך חם שאפילו השפם לא היה יכול להסתיר.

תמיד נזכור אותך, מצ'ק, כאיש שמח, מלא אהבה למשפחה שלא פחד להגיד את מה שהוא חושב.

כמעט בכל נסיעת עבודה או נסיעה פרטית לדרום נפגשנו בבית קמה או בקיבוץ.

זוכרת איך, באחת הפעמים שהגעת עם הרכב החדש, שמחתָ לשתף אותי ואת אמא בהתרגשות. איך דאגתָ לה תמיד ולא שכחתָ לציין בכל שיחה – "תשמרי על אמא".

באופן אישי, אתה חסר לי מאד. אהבתי אותך בכל מובן של המילה. אני רק חושבת איך אתה ואבא עושים חגיגה למעלה. בטח מצלם אותנו ומתייג במחשב... עבודה קשה יש לכם שם, למעלה – לדאוג ולהתפלל עלינו – הילדים, הנכדים והנשים שלכם, האימהות שלנו.

נזכור אותך תמיד, ומהביחד שלנו נבקש רפואה שלמה לדודה היקרה שלנו.

אוהבים וזוכרים אותך עכשיו ותמיד. המשפחה שלך, משפחת סילם מנתניה.

 
 




הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

זייפרט מרדכי-מצ'ק



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות