Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה להירשלר ראובן ז"ל
(14/05/1945 - 11/07/2020)     (  -  )

.

ראובן הירשלר נולד בשנת 1945 בפתח תקווה, לאמא שושנה ואבא טוביה הירשלר שעלו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה מהונגריה.

ראובן היה תלמיד אשר מירב מאמציו הושקעו בתחום הספורט - שחיה, כדורסל, כדוריד וטניס שולחן. טוביה, אביו של ראובן, היה ממקימי מכבי בארץ ובפתח תקווה בפרט.

כבר בגיל שש-עשרה יצא ראובן לעזור בפרנסת המשפחה, הוא עבד עבודת לילה במעבדת אוריינט קולור בתל אביב.

במהלך עבודתו הכיר את רינה, הם נישאו בשנת 1968 ועברו לגור יחד בבת ים, שם נולדו בתם הבכורה – יעל והבן רונן. ראובן עבד למחייתו כצלם חתונות.

בשנת 1975 החליטו להצטרף לגרעין משפחות ולרדת לנגב להתיישבות חקלאית של התק"ם במושב השיתופי אשלים, כדי לאפשר לילדיהם חיים טובים ואיכותיים יותר, חיי קהילה ושיתוף. במושב נולדה להם בת נוספת – רעות. הם חיו במושב שלוש-עשרה שנים.

המעבר אילץ את בני הזוג לעשות מהפך תעסוקתי וראובן הפך ללולן של המושב, הוא נחשב ללולן מוצלח מאד והיה ידוע בהישגיו בכל אזור הדרום.

בשנת 1988 התקבלו לקיבוץ שובל. בקיבוץ עבד ראובן כלולן ובהמשך ברפת.

בהמשך חייו האישיים נפרדו רינה וראובן. ראובן חי עשרים שנה נוספות בנפרד, בבית מטופח משלו. הוא אהב מאוד להשקיע את שעות הפנאי שלו בגינה המפוארת שלו, גידל ציפורים ודגים.

בשנים האחרונות לקח חלק במערך הבריאות והרווחה של הקיבוץ. במסגרת תפקידו היה מסיע חולים לטיפולים רפואיים וכמו כן ליווה חברים בקיבוץ בצרכים היומיומיים שלהם ושימש להם כעוזר וכחבר. ביניהם – אלעזר גרנות, דב קציר, יוסף וחיה מורטון. ראובן אהב מאד את עבודתו וראה בכך שליחות, נתינה וסיפוק גדול.

ראובן שימש, שנים רבות, כמציל בבריכה. כאמור, היה שחיין ושמר על כושר השחייה שלו לאורך השנים. הוא אהב מאוד את הבריכה והיה מבלה בה החל משעות הבוקר המוקדמות של השבת עם הקפה, העיתון והתשבצים ועם הילדים, הנכדים ובני המשפחה שנהגו לבוא לבקר בקיבוץ לעיתים קרובות.

ראובן אהב מאד לקרוא, לשמוע הרצאות ולכתוב סיפורים ואף זכה בפרס ראשון בתחרות סיפורים בקיבוץ. הוא נהג לבוא פעם בשבוע לבית הסיעודי בקיבוץ ולספר את סיפוריו להנאתם של החברים.

ראובן האמין מאד בחשיבות של תיעוד וצילום. מהרגע שבו נחשף לעולם הצילום הוא נשבע בקסמו ולא הפסיק לצלם כל מה שעובר עליו בחיים – את הילדים מהרגע שנולדו, בהמשך את הנכדים, טבע, נופים וארצות שבהן טייל. ביתו היה מקושט בתמונות ממוסגרות של צילומים.

בעולם המודרני – ראובן אהב מאוד לשתף בפייסבוק וביוטיוב תמונות וסרטונים מטיוליו – ניתן לצפות בהם בערוץ היוטיוב שלו "ראובן הירשלר טיולים".

ראובן היה בעל חוש הומור מפותח וציני. ההומור ליווה אותו כל חייו, אפילו עד לרגעיו האחרונים :(

בנימה אישית – כיעל, בתו הכותבת שורות אלו, מעולם לא חייתי בקיבוץ שובל, אינני מכירה את הנפשות, את חבריו, לכן אני מתנצלת מראש אם שכחתי אי אלו פרטים של מהלך חייו בקיבוץ ושל האנשים שמולם התנהל.

בשבילי הקיבוץ זה אַבָּא ולא הכרתי הרבה מעבר לכך.

 .
 מכתב פרידה מראובן לחברי הקיבוץ

חברות וחברים יקרים,

אני מודה לכם על שבאתם ללוות אותי בדרכי האחרונה. למרות סכנות הקורונה הארורה ששיבשה את חיינו ואיני רואה את הסוף של העונש הזה, אני רואה כאן, כן מבעד לארגז, חברות וחברים יקרים ותיקים וצעירים, שתמיד האירו פנים לי ולמשפחתי. כל בקשת עזרה ותמיכה לאורך שנותינו פה מאז 1988 ועד לימים האחרונים. ולמרות שאני לא מהטיפוסים הפונים, או הזקוקים, תמיד הציעו והתעניינו במצבי מאז דבקה בי המחלה הארורה – סרטן בשלפוחית השתן. זו מלחמה שערכתי כמעט שנה וחצי ובכל פעם שהתעוררה תקווה כלשהי אחרי הטיפולים, התברר לאחר מכן כמו שנאמר – הטיפול עשה משהו, אבל... יש פה ושם עוד גרורות שמצריכות טיפול. כשהתחיל להימאס עלי אמרתי לעצמי... רגע, למה אני צריך להמשיך בכך?! בסבל ובכאב הנורא הזה. למה אני הופך חלש, תלוי בעזרה, מאבד את עצמאותי. בכל התקופה הזו כל מערכות הרפואה, העזרה והסיעוד מטפלות בכל פיפס שרק ביקשנו כמשפחה. מיד הוצמדה לי מטפלת אישית, פיליפינית קטנה – מלאך, שהחלה להתגורר אצלי ודאגה לכל מחסורי, אוהבת ואכפתית עד לרגעי האחרונים. יחד עם "כל הטוב הזה" קבענו להיפגש עם רופא יקר ונדיר, פרופסור פסח שוורצמן, מומחה לתחום הכאב. הרופא שהגיע למחלקה האונקולוגית, הקדיש לי לפחות שעתיים, הביט בעיניו הטובות והמבינות ולבסוף אמר – "ראובן אני מבין אותך ואת הסבל שאתה עובר. אוכל להוריד את מכאוביך עד למינימום, אבל לא אוכל לרפא את הסרטן. אבל, ככל שיתפרץ כאב כתוצאה מן המחלה, אני אִתך ולרשותך". כך הפסקתי בחודשים האחרונים את הטיפולים חסרי התוחלת במחלה והתמקדתי בשיכוך הכאבים ובפרידה ממשפחתי.

חייתי חיים שלמים ומאושרים בדרכי, סבבתי עולם, מוקף במשפחה אוהבת ומסורה שאני מאחל לכל אחד מאתנו. חברַי, למדתי שלעולם אסור לדחות ולזלזל בשום קרוב או חבר, כפי שאמר לי בזמנו ידידי ואיש יקר שעזרתי לו בערוב ימיו, "ראובן", הוא אמר, "דווקא זה שאינך סופר, הוא זה שינגב את הזיעה ממצחך כשתשכב חסר אונים". "דב קציר ידידי, אני מגיע לומר לך כמה צדקת, אני הפסקתי כל טיפול והפקדתי את חיי בידי צוות המרפאה לרע ולטוב שלא יופיע הפעם".

ולפינת התודות. לא אפרט כדי לא לפספס ולהשאיר מישהו עם הרגשה לא טובה. זה מתחיל מצוות הרפואה והרווחה המקומי שלנו בקיבוץ שהתרוצץ מסביבי, סביב השעון, ועשה הכול כדי להקל עלי ועל משפחתי. יש לנו מזל גדול שנשים וגברים, רופאים ואחיות כל כך מסורים מקיפים אותנו ושומרים עלינו. ובכלל לכל חברה או חבר שהביעו הזדהות והתעניינות כנה.

תודה לחברים ולחברות שתמכו בנו לאורך הדרך. לא מאחל לאיש מכם לעבור את מה שעברתי בשנה האחרונה, בריאות לכולנו ונקווה שהעתיד ייראה ורוד יותר.

אוהב אתכם, ראובן.

 יעל זקש, הבת הבכורה – הספד שקראתי לאבא בלוויה

הספד לאבא

אני אתחיל בכך שהמעמד קשה לי, שלא כמו אחי, אני לא רגילה לעמוד מול קהל ולהנחות טקסים ועל אחת כמה לוויה של אבא.

אני אספר קצת על הצד ההירשלרי שבי, שקיבלתי מאבא, מההורים שלו ז"ל, מאחותו שהייתה אהובה מאד עליי ועליו ואיתי בלב יום ויום.
אני הבת הבכורה ומגיל שנה וחצי למדתי לקחת אחריות. לדאוג תמיד לאחי הקטן שגדלנו כמו תאומים ובהמשך לאחותי הקטנה שטיפלתי בה כמו אמא קטנה.
אבא לימד אותי כבר מגיל צעיר לצייר בלי לצאת מהקווים, כמו הונגרי מסורתי – לימד אותי לשחק שח מט. דבר שלימד אותי לחשוב תמיד כמה צעדים קדימה .
מההורים שלו קיבלתי את היצירתיות, סבא שלי צייר ופיסל אפילו ביד אחת, מאמא שלו את הסדר, הניקיון, את שלל הכישרונות, אבל גם את הדיכאונות. למזלי, אני מטפלת בעצמי ולא הגעתי לסוף טראגי כמו שלה.

מאחותו המקסימה – את האהבה המוגזמת לבעלי חיים ובעיקר לכלבים, את החום והנתינה האינסופית בלי ציפייה לתמורה.

גנטיקה היא דבר מאד חזק, אך אני מאמינה שגם דוגמה אישית של הורה לילד. אבא ראה בי תמיד את "המבוגר האחראי". תמיד נתן לי הרגשה שהוא מאד גאה בי. היה לו משפט קבוע: "תתיישרי, תלכי זקופה – גאה במולדת" או "תמיד תחייכי – את אף פעם לא יודעת מתי תזדקקי לאותו אדם".

מגיל צעיר נטע בי את החשיבות של בטחון כלכלי – החרדה הכלכלית ניהלה אותו ולצערי מנהלת גם אותי, לסמוך רק על עצמי, להיות חרוצה, ירשתי ממנו את הנטייה לאהוב את העבודה בלילות, את השקט של הלילה .

אבא היה אתאיסט וכך גם אני, עד רגעיו האחרונים התעקש שלא יהיה שום סממן דתי לא בלוויה ולא בשבעה, מבחינתו, אין אלוהים אם הוא נתן לשישה מיליון יהודים להירצח על ידי הנאצים .

המאפיין העיקרי של המשפחה שלנו מכל הכיוונים היא האהבה לצילום, לתיעוד כל אירוע אבא עם המשפט הקבוע "איפה המצלמה?" ואחר כך לא חוסך בביקורת ...
וכן, הייתה גם ביקורת – אם ילד צייר איזה ציור לא מוגדר הוא אמר לו "מה זה הקשקוש הזה?" אם הנכד הזיז מקל בדוקים הוא לא ויתר לו, אחרת איך ילמד... ביקורת על פוליטיקאים, עמך ישראל, מקפיד לראות חדשות ומקלל ...

זכיתי לשמור עליו בחודש הקשה בחייו – נאבק במחלה הארורה הזאת, כואב ומובך על המצב שבו אתה נזקק לעזרה, לטפל בו בכבוד, בבית שלו עם ההרגלים שלו – שנ"צ שתיים עד שש ב"שקט מוחלט" "חושך מצריים שלא יבלבלו לו את המוח", חדשות בשמונה, "חוק וסדר" בעשר ... סדר יום קשוח...

בעזרתם של צוות הרווחה וההוספיס שובל, שנחנך במיוחד למענו, זכה אבא לטיפול מסור ואוהב מעל ומעבר לציפיות שלי, עטוף בכבוד, אהבה וחברות. אני מודה לכם מכל הלב בשמי ובשם אבא, תודה לשירן ולאיגור, שני המלאכים שתמכו בי ובו 24/7, אני אזכור אתכם כל החיים.

זכיתי לחבק אותו כשהוא נושם את נשימותיו האחרונות, לקיים את ההבטחה שילך לישון נטול כאב ומוקף במשפחה אוהבת וכך היה.

מילה אישית לסיום – החיים הם מתנה, שניתנה לנו מהורינו ולכן חובה עלינו לדאוג להם, לשמור עליהם, לעזור, לכבד ולהיות נוכחים בחייהם עד יומם האחרון.
דבריו של רונן בהלוויה
נראה לי שאני עוד לא ממש מעכל שמעכשיו תהיה איתנו רק בתמונות, בסרטים, בזיכרונות.

לפני ששקעת בשינה העמוקה שבמהלכה נדמת אתמול בצהריים, החזקתי את ידך, ואתה בקושי רב משכת אותה אל פניך ונישקת אותה. הספקתי ללחוש לך באוזן מה שמעולם לא אמרתי לך במילים – שאני אוהב אותך מאוד ושהיית אבא מושלם.

אני זוכר כילד שתמיד עשית משהו. מצייר, מפסל, עובד בגינה, בונה דברים, מתכנן, ממציא, כמעט תמיד בחוץ, כמעט תמיד בלי חולצה, ואומר לי: "בוא בן, תוריד חולצה תפוס קצת צבע…"

אבא היה אדם מצחיק, צחקנו איתו מהיום שנולדנו ועד רגעיו האחרונים, על ערש דווי כשכבר לא יכול היה לדבר הוא ניסה לספר בדיחה. אי אפשר היה להבין, אבל הוא צחק וכמו שאמר על עצמו, ההומור יהיה הדבר האחרון שימות אצלו. הרעיון בהומור של אבא, שקצת אימצתי ממנו מסתבר, היה בהתמדה. אבא הנחיל לנו, ואפילו לילדינו שפה, מעין פולקלור משפחתי, שהפך מצחיק יותר משנה לשנה. אני שומע ממנו, כמו כל מי שמכיר אותו, את אותם ביטויים, מהיום שאני זוכר את עצמי. לפעמים לקח לי שנים להבין מה מצחיק.
כבר בגיל חמש-שש, אם הייתי נעמד לו מול הטלוויזיה, הוא היה אומר לי: "אתה יודע שלא כל נוד שקוף..." או אם הייתי באותו גיל רץ אליו בוכה, להראות לו שריטה שקיבלתי ביד, הוא היה אומר לי: "מה אתה מראה לי שריטות ביד… כשיהיו לך שריטות בגב תבוא להראות לי..." ילד בן חמש... וככה שנים, אותם ביטויים באותם מצבים. אם אני לא שומע משהו – "אטרש...!" אם אני לא רואה – "עמה...!" אם אני לא יודע משהו, הוא נותן מבט מבוהל לצדדים ואומר: "תסגור את החלונות שהשכנים לא ישמעו..." הוא נתן לי ילדות נהדרת במושב אשלים שהקים עם כמה חברים.

אבא היה ספורטאי בדם. שיחק בילדותו ובנעוריו כדורסל, כדוריד, כדור מים וכמובן טניס שולחן. הוא הקים באשלים חדר כושר חצי מאולתר וקרא לאנשים להגיע בכל שבוע, גם אם אף אחד לא בא. בעיני החברים שלי במושב, ולכן גם בעיני, הוא היה תמיד הכי חזק, הכי שרירי, ראובן הבריון. ואני זכיתי להיות הבן של גיבור העל המקומי. בגיל מאוד צעיר, כשכל החברים שלי היו משחקים ברובים ובחרבות שבנו ממקלות, הוא היה מעיר אותי בשבת מוקדם בבוקר: "בוא בן, הולכים לירות." היה לו רובה טוטו עם כוונת טלסקופית ונוקר שבור. היינו לוקחים שקית עם בקבוקים וקופסאות שימורים שאספנו כל השבוע והיינו יוצאים לשדה למטווח מאולתר. הוא לימד אותי את כל עקרונות הקליעה והיה מאושר וגאה בי כל פעם שפגעתי. ואז הוא היה נשכב על האדמה, מצמיד את הטלסקופ לעין, ותמיד, דווקא כשהוא היה לוקח את הזמן לכוון הכי טוב שאפשר, הנוקר השבור היה מפשל, הייתי שומע "טיק" קטן מהרובה, וממנו "כוס אננט…" וככה שנים, כל שבת כזו שהיינו יוצאים, כל כמה כדורים – "טיק" ו- "כוס אננט.." הוא מקלל, ואני רועד מצחוק.

אבא לימד אותי לעשות כל דבר שעשה בעצמו: תיקונים בבית, כל מיני עבודות בלול, לימד אותנו שש-בש, שחמט ופוקר, לנהוג בטרקטור, הרבה לפני שהגעתי לדוושות, וכמובן, צילום. אבא עבד בצילום הרבה שנים בעיר והיה הצלם של אשלים. כל מה שאני יודע על צילום, למדתי ממנו. אחרי כל טיול שנתי היה טקס: היינו יושבים יחד על כל התמונות שצילמתי, והוא היה נותן ביקורת בדרכו הייחודית, וכרגיל, גומר אותי מצחוק. על כל פשלה בתמונה הוא היה מגיב בהבעה של כאב ממש ובמבט מאוכזב, אופייני: "למה בלי רגליים? למה הראש חתוך? מה אתה מצלם לי נוף!? צלם את החברים שלך." ואם הייתי מתעצל להתכופף ומצלם את החבר'ה מלמעלה, היה אומר: "מי צילם את זה, אלוהים?..." הוא מבחינתו בביקורת מקצועית, ואני שוב מייבב בצחוק.

כשהיינו ילדים למדנו ששנת הצהריים של אבא היא קודש הקודשים, בזה לא נוגעים. כל יום בשתיים בצהריים הוא היה דוחף אטמים לאוזניים, נשכב במיטתו על הבטן, עוטף את עצמו בשמיכה מתוחה מהראש עד קצות אצבעות הרגליים וכך שוכב כמו מומיה, בלי לזוז שעתיים, ונותן קונצרט נחרות עד לב השמיים.

מכיוון שהיה אחראי על הרבה תחומים באשלים, היו גם הרבה נודניקים בין שתיים לארבע. לאחותי הקטנה הוא הכין דף עם מה שמכנים בצבא "מקרים ותגובות". אם שואלים ככה, את עונה ככה. וכך היה מגיע חבר מושב ודופק על הדלת באמצע קודש הקודשים, רעות הייתה פותחת, שומעת את השאלה, מחפשת את התשובה המתאימה בדף מאחורי הדלת ושולחת את הבנאדם לדרכו. התשובות רובן ככולן היו: "בסדר, אני אגיד לו".

הטכנולוגיה של העידן הממוחשב תפסה את אבא לא מוכן. זה תמיד התחיל אותו דבר: "מה אני צריך את זה, אין לי זמן, יש לי בחמש מהדורה מוקדמת, אחר כך לונדון וקירשנבאום, אחר כך חדשות, אחר כך איזה סרט אקשן טוב, או כמו שהוא היה אומר אקשְן, מתי יש לי זמן!? לפעמים לקח חודשים לשכנע אותו, לפעמים שנים, אבל בסוף זה תמיד היה נגמר ב: "קח את הכרטיס אשראי שלי, תביא לי מחר מחשב או טלפון או טלוויזיה". ואז אני הייתי הופך באהבה למוקד התמיכה הטכנית שלו ומקבל טלפונים שמתחילים ב: "תגיד בן, למה אני לא מוצא… או נעלם לי ה למה אני לא מצליח"… כמעט תמיד אותם דברים שכבר הסברתי, ציירתי, עשיתי סרטוני הדרכה, הוא שואל, ואני נקרע מצחוק. השיחות האלה היו כמו מערכונים של הגשש: "תגיד בן, למה כשאני לוחץ עם מקש ימני על משהו במחשב, לא תמיד מופיע לי 'העתק' בתפריט? " ואני אומר: אבא, זה תלוי על מה אתה לוחץ, לא כל דבר במחשב אפשר להעתיק… והוא לא מבין – "מז'תומרת על מה אני לוחץ? אני לוחץ על המקש הימני"

יש מין משפט שאומר שזה מאוד נחמד להיות חשוב, אבל הרבה יותר חשוב להיות נחמד. ונראה לי שאצל אבא שלי זה היה טבע. לא תמיד הוא היה במצב רוח טוב, לא תמיד הייתה לו סבלנות, הוא לא היה אדם אופטימי במיוחד, אבל כמעט אף פעם לא יכולת לראות את זה עליו. זה הרושם שהותיר על אלפי האנשים שפגש בחייו, וכך ניכר ממאות התגובות שהגיעו מאז שהלך מאיתנו, איש שכולו חביבות ונחמדות, שתמיד משאיר אותך עם איזה ביטוי או בדיחה או לקח לחיים, ותמיד תמיד מחייך. יש אנשים שההומור אצלם הוא הרגל מסורבל או צורך כפייתי. אצלו זה זרם בדם. כמעט כל משפט היה מסתיים בבדיחה כלשהי ומיד אחריה הצחוק האופייני שלו. תמיד-תמיד הייתה לו סבלנות לשמוע עוד בדיחה, ותמיד אותה תגובה – "אה, זה ישן"

אבא, אמרתי לך לפני כמה ימים, כשהבנת שהסוף שרצית קרוב, "אומרים שאדם חי כל עוד אחרון האנשים שזוכרים אותו עדיין חי, כך שיש לך עוד הרבה שנים לחיות". אתה כמובן פקחת עיניים בבהלה כי כבר הרחת את הסוף. אבל נראה לי שהבנת. השפה הייחודית שלך, שהנחלת לנו מגיל אפס – הברכות, הקללות, עשרות הביטויים והפתגמים שהמצאת, מהדהדים בבתים שלנו ועוברים מאיתנו לנכדים שלך והופכים להיות חלק מהשפה ומהחיים שלהם. אין לי ספק שהשפה שלך תלווה את כולנו ותשאיר אותך איתנו תמיד.

אני רוצה לסיום להודות מעומק הלב לצוות ההוספיס הנפלא שהוקם כאן בקיבוץ לכבוד אבא שלי. חבורה של מקצוענים מסורים ואמפטיים עד הקצה, שעשו הכול כדי להקל על כולנו, ובעיקר על אבא שלי, את ימיו האחרונים, לא רק במקצועיות יוצאת דופן, אלא גם בחברות השמורה לשכנים טובים. ברור לנו שאין מילים או מעשים שיוכלו לבטא את עומק התודה שאנו מרגישים מול ההתגייסות המלאה שלכם בשבועות אחרונים. אני מבקש להודות גם לכל החברים כאן בקיבוץ ומחוצה לו שהתעניינו ודאגו והשתתפו בעצב העצום שאנחנו מרגישים בחודש האחרון וביממה האחרונה בפרט.

אני מבקש את סליחתם של כי מי שביקשו לבקר את אבא שלי ונאלצנו לסרב, על פי בקשתו המפורשת. לא היה לו כוח. לא הייתה לו סבלנות. תודה לכל מי שהטריח את עצמו לכאן ולכל מי שמצא דקה או שתיים לכתוב מילה ברשת. אני מקווה שזיכרו של אבא שלי ימשיך לחיות בכם, כפי שללא ספק ימשיך לחיות בנו.

תודה רבה!

 . 
 פוסט שכתב עמית לוין לזכר ראובן הירשלר

האיש החביב ששרק...

כשהייתי בן שלוש-עשרה, כנהוג אז בקיבוץ, התחלנו אני ובני גילי לעבוד בענפים. אני נשלחתי לעבוד ברפת. יום עבודה אחד בשבוע, בימי שישי. וכמובן גם בחגים ובחופשת הקיץ.

ביום הראשון, התייצבתי במכון החליבה עם בגדי עבודה בשעה 06:00 בבוקר וחיכיתי לעובד שאמור היה ללמד אותי את העבודה. שריקה של שיר לא מוכר בישרה לי על בואו של ראובן הירשלר. עד לאותו יום ידעתי על קיומו אך מעולם לא החלפתי איתו אפילו מילה אחת. הוא חייך אלי, בירך אותי לשלום, נתן לי מוט פלסטיק ואמר "בוא, מתחילים!"

גילוי נאות – בגיל שלוש-עשרה שקלתי נורא מעט, הייתי מאוד נמוך וממש לא נראיתי כמו רפתן טיפוסי. גם היום אני כנראה לא נראה ככה...

פרות הן חיות גדולות. יש שיאמרו קצת מפחידות. הן שוקלות פי ארבעה או חמישה מאדם בוגר ובעיטה אחת מהפרסות שלהן מספיקה כדי לפרק כל אחד מאיתנו לחתיכות. הגולגולת שלהן כל כך קשה שגם בלי קרניים, אם אחת כזו הייתה נוגחת בי, הייתי נוחת בצד השני של הקיבוץ.

ראובן ראה את החשש בעיניים שלי כשיצאנו להביא את הנגלה הראשונה של הפרות אל המכון עצמו. הוא חייך ואמר לי "שמעתי שאתה אוהב חיות, נכון?" הנהנתי לחיוב. "החמודות האלה הן כמו כלבלבים קטנים, קוראים להן והן באות", הוא אמר וחבט באחת הגדרות עם מוט הפלסטיק שלו. במקום לצעוק לפרות שיבואו, ראובן שרק. והפרות באו. ראיתי שהוא צודק, הן באמת חמודות.

ארבע שעות מאותו יום ביליתי בחברתו של ראובן הירשלר, האיש החביב ששרק במקום לצעוק. כשסיים את ההכשרה שלי באותו יום הוא לקח אותי לתינוקייה, שם היו העגלים, והראה לי איך משקים אותם בחלב האם שלהם. באותו זמן הוא דווקא לא שרק. "זה מלחיץ אותם", הוא הסביר. ובמקום זה, ראובן הִמהם בנינוחות, מן שיר ערש חביב, שכנראה נועד להרגיע את העגל שהאכלתי.

חמש שנים, עד גיל הגיוס, עבדתי ברפת של שובל. מדי פעם נתקלתי בראובן החביב, שתמיד חייך וכמעט תמיד שרק.

לא ראיתי אותו שנים. לא ראיתי הרבה אנשים מהקיבוץ כבר שנים. ככה זה כשהזמן חולף...

ביום שבת התבשרתי שראובן הירשלר נפטר. הוא כבר לא ישרוק לפרות בחביבות יותר וכבר לא יכשיר יותר נערים מפוחדים בני שלוש-עשרה איך מאכילים נכון עגל קטן. כל מה שנשאר מהתקופה הזו הם הזיכרונות. זיכרונות מאיש חביב ונעים הליכות, שבמקום לצעוק על חיות גדולות, שרק לעברן וקרא להן "חמודות", כי זה מה שהן היו.

כל שנותר הוא להשתתף בצער המשפחה ולהיזכר. להיזכר באיש טוב, שהלך מאיתנו.

הוא מעולם לא הצליח ללמד אותי לשרוק כמו שצריך, אבל זה בעיקר באשמתי, תמיד הייתי גרוע בזה...

דברים שנאמרו בטקס גילוי המצבה, במלאת שלושים לפטירתו של ראובן (12.08.2020)
 .

דברי חסיה ישראלי, מזכירת הקיבוץ:

את ראובן תמיד אזכור כחבר שאיכפת לו, וזה לא מובן מאליו.

היה אכפת לו מאנשים, מחברים, מהקיבוץ. תמיד התנדב לעזור. תמיד הזיז את הנוחיות האישית שלו כדי להיענות. תמיד שאל לשלומך, תמיד העיר על ההופעה, שיתף בחוויה מטיול. פתוח ונעים הליכות. כיף של חבר.

כשמצאתיו יושב על הכיסא הגבוה בחדר האוכל, נח מעבודתו במכונת הכלים, שאלתיו: "על מה מהרהרים?"

"אני שואל את עצמי", היה אומר, "מה קרה ומה התרחש שצריך להתייחס אליו וליצור עליו סיפור מצויר לשובעלון". ראובן האמין שדרך הקריקטורות שלו יוכל להשפיע על האנשים ועל בעלי התפקידים. קצת תמים אבל מאד מתאים לראובן.

לפחות בשיחות בינינו הוא תמיד היה זה שהציב את נקודת המבט הקיבוצית. כאילו נולד וגדל פה.

אבל... ראובן בעצם היה ממייסדי מושב אשלים ולקיבוץ שובל הגיע עם משפחתו בשנת 1988.

ראובן תמיד עבד איפה שצריך. זמן ממושך ברפת, בלול, כמציל בברֵכה, כנהג הסעות בריאות, בחדר האוכל, בסיעוד ועוד. הרבה נערים ונערות זוכרים לטובה את ההדרכות שקיבלו מראובן כשהצטרפו לרפת.

הוא גם התנדב לסייע בדברים רבים אחרים. ועדת אבלות, צלם באירועים, ועדת ביטחון ועוד.

ראובן היה גם יוצר. לא רק בצילומיו אלא גם בעולם הרדיו: הן בתוכנית 'על המגש' והן בהקמת הרדיו במועצה, כתב סיפורים רבים שלחלקם נחשפנו במסגרת אירועי שבוע הספר, וצייר קריקטורות בעלון במשך שנים רבות.

בעיני אפילו חיות הפרווה ששיבץ על העצים בגינתו העידו עליו כמי שהוא יצירתי, תמים משהו, ושופע טוב.

כבר אתה חסר. נוח על משכבך בשלום, ראובן.

הדס מאיירס, מצוות הרווחה בשובל:

היה לי העונג להכיר אותך כאדם בעבודתנו המשותפת עם הוותיקים, בעודם בחיים ובדרכם האחרונה.

בשנים הרבות של העבודה שלך עם חברי שובל המזדקנים ראיתי איש נאמן ומסור מאוד. מבין מצבים מורכבים ופותר בעיות בלי עניינים ודרמות והכול בחוש הומור נדיר.

משתדל להיות אופטימי כשהסרטן תקף אותך, מגיב בציניות ובהומור עד הרגעים האחרונים. מראה סדק של כאב בפנים השמחות.

איבדנו אותך, ראובן, מוקדם מדי. השארת המון מזכרות כתובות, מצוירות של אדם רוחש טוב (כמו בסיפור על מזל...) ואוהב אדם.

יהי זכרך ברוך ומחוייך.

 .

לייזר קוברסקי – בשם הפרלמנט של ארוחת הבוקר:

ראובן,

בשנים האחרונות נפגשנו הרבה בפרלמנט שייסדת בארוחת הבוקר בחדר האוכל. שם התוועדתי שוב לציניות האינטליגנטית שאפיינה אותך כבר בימי "על המגש" העליזים. ציניות שהעלתה שוב ושוב את אותם הדברים שהפריעו לך או ששימחו אותך, בקיבוץ, אצל חלק מהנהגתו וחלק מחבריו. את הביקורת ניתן לראות גם במדור הציורים שלך בעלון שובל וגם בכתבות הרבות שפרסמת בעל המגש לפני שני עשורים. אבל לא רק ביקורת, אלא גם דעות מוצקות על כל דבר ורצון לשמוע ולאתגר דעות אחרות. זה היה אחד הדברים שהוסיפו מאוד לעיסוק הקשה שהיה לך בשנות הפנסיה, ליווי חברים בזמנים קשים, יציאה איתם להליכה מלווה בוויכוח הגון, או בהרצאה על ענייני היום, כמו גם השעה השבועית בבית אשחר עם הבדיחות שבין הידיעות המעניינות שהבאת להם. לא פלא שנגעת בליבם של אנשים אלו ועל אחד לפחות ידעתי באופן אישי. שמחתי על כל סיפור שחלקת עימנו, מהימים של פתח תקווה, יפו – בת-ים – תל-אביב, צילומי החתונות והאירועים, אשלים והקיבוץ. תחסר לנו מאוד – לפרלמנט ארוחת הבוקר והכיסא המיותם (הקבוע) יזכיר לנו אותך מידי בוקר או צהריים. נוח בשלום, נשתדל לשמור לך על הקיבוץ.

.
 דברי אורי לוי:

אורי לוי

ראובן היקר,

החיים הפגישו אותנו גם בעבודה ברפת, וגם בתקופה שאחרי כשישבנו שנינו מדי לילה ביונקיה לתצפת המלטות, לשמור על עגלים ורכוש וכן הלאה...

בשעות שישבנו פיתחנו שיחות שעפו לכל מחוזות הדמיון,

שוחחנו על פוליטיקה,

על הקיבוץ הישן והחדש, על קליטה, על הרפת, על חברים, על חברי קיבוץ, על קריקטורות, על נשים, על ילדים, על כלבים, על אנשים שהם כלבים, על סרטים, על ביבי ושרה, על ה- CARPENTERS על מוזיקה יוונית, על מוזיקה עברית, על ה- SCORPIONS , על שחקנים, על תה (לא ידעתי שזה עולם כל כך גדול), על אלכוהול.

על מה לא...

מידי פעם היית מוציא איזו אמירה שלא ברור לי אם אתה מתכוון אליה ברצינות,

אבל הרסת אותי מצחוק,

אני מודה שעד עכשיו, עדיין אין לי ממש מגירה שבה אני יכול לקטלג את האופי שלך, ציניות, אופטימיות, יהיה בסדר, הכול מצוין, נהדררר, עזוב – הם כולם כולרות, לא ברור.

למעשה, ובפועל, אתה היית לאורך זמן הפרטנר שלי לשעות הערב ולתוך הלילה ברפת.

הרגל מוזר שהיה לנו אז, להרים כוסית בכל פעם שחבר קיבוץ היה נפטר,

היינו אומרים עליו כמה מילים,

מין מסורת כזאת שהייתה לנו,

עכשיו נותרתי במסורת הזאת לבד,

אז בכל מקרה, ידידי, לחייךָ,

אזכר בשיחות שלנו, ואחייךְ.  

 
 ***
קישורים אישיים:


הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

הירשלר ראובן



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות