Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לשור שולמית ז"ל
(01/07/1924 - 12/01/2022)     (  -  )

.
דברים בלוויה

רונה פויירינג, מזכירת הקיבוץ

שולמית לבית גוטלבסקי נולדה בשנת 1924 בעיירה איביה שבפולין. בסוף שנות העשרים יצא אב המשפחה לדרום אפריקה לבחון אפשרות של מעבר לשם ובשנת 1933 הצטרפו אליו האם והילדים.

בגיל הנעורים ובעקבות אחיך הגדול, הצטרפת לקו 'השומר הצעיר'. פעילותך בתנועה לא עלתה בקנה אחד עם תפיסת העולם של אביך, אבל לא ויתרת וגם כשחזרת הביתה והדלת הייתה נעולה, בחרת את דרכך והצטרפת לגרעין שאיתו עלית בשנת 1944 ישר לקיבוץ אילת- נתניה.

בנתניה פגשת את חיים ז"ל. הספקתם 'משהו קטן' של הקמת קיבוץ – שובל, נישאתם ובשנת 1949 יצאתם לשליחות בדרום אפריקה במסגרת פעילותו של חיים ב'השומר הצעיר'.

חזרתם לשובל בשנת 1951 ובשנה זו הפכתם מזוג למשפחה עם לידתו של אבידע ז"ל – ואחריו אבנר, ישראל וטובי.

שבט של בנים, מוכשרים ודעתניים, אבל לא לטעות. אַת, שולמית, עמוד האש לפני המחנה. שולטת בכל פרט – מארגנת ומכוונת את כולם.

עיסוקך הראשון, עוד בנתניה, היה סנדלרות והיית גאה בעבודה זו עד מאוד. לאחר מכן היית לולנית ולאחר שכבשת את הפסגה כרכזת הלול עברת לחינוך ומשם לעבודתך כספרנית בית הספר.

באפריל 1973 טולטלו חייך עם נפילתו של אבידע. הצער והכאב העצומים ולאחר מכן הגעגוע המתמיד היו חלק ממך, אבל ידעת לשמוח בפשטות ובטוב ולהמשיך לתת מעצמך לכל מי שסביבך – לפזר אופטימיות אמיתית, לא 'בכאילו'. כזו שמצליחה לסחוף איתה את מי שעומד מולך ולידך. כל מי שהכיר אותך – נשאר חבר וזכה לחיוך, למילה טובה, למבט מאיר וכמובן לחתיכת עוגה – אחת מאלו המופלאות שהכנת ואפית.

היית הרוח החיה של מועדון 60+. מלאת רעיונות כרימון וגם מביאה את הכול לביצוע מושלם ומוקפד – כולל הפרט האחרון. עד גיל תשעים הובלת את הדברים – תמיד על הצד הטוב ביותר.

חיים נפטר בשנת 2004 ובראש מורם הבטת קדימה לפרק הבא. מתמסרת למשפחה – נוסעת לכולם, מפנקת, דואגת ואומרת מילים טובות. בשנים שלאחר מכן רקמת זוגיות עם חיים הוברט – ידעתם לנווט את מערכת היחסים הזו למקום אוהב, מכבד ומאפשר – ניתן לומר שאפילו קצת מעורר קנאה – מקום של אהבת אמת וחברות אמיצה.

השנים האחרונות הביאו איתן את המתיקות שבשכחה. ידעת ודיברת על הקושי של בגידת הזיכרון ועל החשש שלך מתלות בזולת. עם זאת, אוהבייך חשו שהירידה ביכולתך לשלוט על הכול באופן מוחלט, הביאה איתה רכות שהראתה שוב לסובבים אותך כמה ליבך רחב וכמה אהבת אדם גלויה יש בך. התפעמת מיום חדש שמתחיל, הכרזת בהתרגשות שזהו היום הנפלא ביותר שזכית לו. שמחת בביקורי המשפחה והחברים וכתמיד – שמחתך הייתה אמיתית וגלויה!

אנחנו נפרדים היום משולמית – שבגאווה ידעה שתפקיד חייה הוא הובלת המשפחה והיותה אמא. נהגת לפי צו התנועה והקפדת על כל הכללים הקיבוציים, אבל בתוכך פנימה היה רוך שאליו נחשפו הקרובים אלייך. נשאת משנת 1973 כאב אינסופי ויכולת לו.

אבנר, ישראל, טובי וכל בני ובנות המשפחה – קיבוץ שובל משתתף בצערכם.

שולמית – אי אפשר שלא לחשוב היום, במעמד זה על פגישה שלך עם אבידע – שאולי תקרה בקרוב, ובאותה מחשבה לזכור אותך כמי שדבקה בחיים ונתנה לשלושת בנייך תחושה של בטחון ומוגנות שאותם יצרת מהחומרים הכי פשוטים ואמיתיים – חום, אהבה וגאווה אימהית עד בלי די.

תם היום מסע ארוך. במידה מסוימת אורכו בלתי נתפס. המסע של ילדה שחייה התחילו בפולין במאה הקודמת והסתיימו כשהיא שבעת ימים ומעשים בקיבוץ שובל – מדינת ישראל.

להתראות שולמית – יהיה זכרך ברוך.

בית אבא עם שולמית שור

העיירה שבה נולדתי נקראת איבְיָה, ונמצאת כארבעים ק"מ מעיר המחוז לַידָה וכמאה וחמישים ק"מ מוילנה. איבְיָה השתייכה, מאז היוסדה בשנת 1630, לנסיכות ליטאית גדולה. בימי האיחוד הפולני-ליטאי, הייתה תחת שלטון פולני. מאז ידעה שלטונות שונים, ובזמן מלחמת העולם השנייה נשלטה בידי הרוסים. כיום היא בתחומה של ביילורוסיה.

ראשיתו של הישוב היהודי באיבְיָה בתחילת המאה השבע-עשרה. היא הייתה ידועה בעולם היהודי בישיבה שהייתה בה ובמספר רב של רבנים מפורסמים שיצאו ממנה. יש אומרים שהגאון מוילנה נולד בה. גם הנשיא השני של מדינת ישראל, יצחק בן-צבי, מוצאו מאיבְיָה. בכל אופן, זו הייתה עיירה יהודית גדולה יחסית, מאורגנת כקהילה, עם בית ספר עברי, שלושה בתי כנסת גדולים ואפילו תיאטרון מקומי שהעלה הצגות מקוריות. כמובן שהייתה בה גם תנועה ציונית, וכמעט כל תנועות הנוער, כשהבולטת שבהן – תנועת 'השומר הצעיר'.

סבא ואבא שלי נולדו באיבְיָה. אמא נולדה בחווה בסביבת העיר גדידנה. כמנהג הימים ההם שודכו זה לזו והקימו משפחה. אבא עסק במסחר בדברים שונים. פעם מכר קמח, פעם ייצר שוקולד, פעם ייצר זפת, וכך הצליח לפרנס את המשפחה. לא הייתה רווחה, אך גם לא ידענו מחסור. אבא היה גם איש ציבור, גבאי בבית הכנסת הגדול במשך שבע-עשרה שנים, שוחט ומוהל. באמצע שנות העשרים, הורע המצב הכלכלי, ואבא חשש מן העתיד. הישיבה הגדולה והמפורסמת של מיר הציעה לו לנסוע לדרום אפריקה כשליח לאסוף תרומות למען הישיבה. אבא נסע לבדו בשנת 1929, בהיותי בת חמש. כל העיירה באה להיפרד ממנו. הוא לא רצה להיפרד מהמשפחה לעיני כל הקהל, וסידר שנלווה אותו לתחנה הבאה. שם אבא דיבר על כל אחד מאִתנו ונתן הוראות אחרונות של פרידה. אבא היה בעל אמונה דתית קשוחה, ורצה מאוד שילדיו ילכו בדרכו ובאמונתו. הוא היה איש ספר, מצוי בהוויית העולם, וחיפש כל דרך לשמור על הדת והמסורת גם בעולם המודרני. זה לא הצליח. המציאות הייתה חזקה יותר וכל אחד משלושת ילדיו פילס את דרכו בחיים בניגוד לרצונו. על כך דאב ליבו של אבא כל חייו. אמא הייתה יידישע מאמע טיפוסית, מסורה מאוד למשפחתה, אוהבת ומוכנה לעשות הכול למען ילדיה. אמא הפכה להיות אדוקה עם הגיעה לאיבְיָה, עם נישואיה.

בצעירותה נראה שלא הייתה כזאת. באלבום התמונות שלה יש תמונות שבהן היא רוכבת על סוס בחווה, לבושה שמלות מגונדרות ובעלת פיגורה יפה. היא הייתה עקרת בית מצוינת. אחרי שאבא נסע לדרום אפריקה, התגלתה גם כאשה עצמאית, שיודעת לנהל עסק לבד. היא ניהלה חנות בדים בהצלחה רבה. היא נשארה לבד אחרי נסיעתו של אבא, עם שלושה ילדים בגילים שונים וקריטיים. אסתר אחותי הייתה אז בת שמונה-עשרה, אחי אריה בן אחת-עשרה ואני בת חמש. כך חיינו כארבע שנים בלי אבא. קרוב לחמש שנים שהה אבא בדרום אפריקה, עד שהתבסס והחליט להביא אליו את המשפחה. הייתה לו משרה קבועה כרב וכחזן. בהחלטה זו ויתר אבא על חלומו לחזור לאיבְיָה, עיר הולדתו. בסוף שנת 1932 הפלגנו באוניה מגדנסק, ושטנו באוקיאנוס האטלנטי, לאורך חופי אפריקה. שתי חוויות זכורות לי מההפלגה הזאת. האחת – ביקור באי סנט הלנה, מקום גלותו של נפוליון. השנייה – טראומטית למדי, מותה של ילדה בערך בגילי, וההלוויה שנערכה לה על האוניה. הקברניט ערך את הטקס הדתי ואחר כך הוחלק הארון הקטן על מגלשה מהסיפון אל המים.

בראשית שנת 1933 הגענו לקייפטאון. בשנים הראשונות גרנו בעיירה פוצ'פסטרום. המעבר מבית ספר 'תרבות' לבית ספר גויי היה ממש טראומטי. הייתי מעין 'ילדת חוץ' דחויה ובודדה, טרף ללעגם של ילדים חסרי לב. בהפסקות הייתי עומדת בודדה וחופרת בנעלי באדמה. כשמישהו היה קרב אלי, היה זה רק כדי לקנטר ולשאול האם אני מחפשת יהלומים... רק כעבור שנתיים הפכתי לנערה מקובלת בחברה, ואפילו התבקשתי להצטרף לחוג אקסקלוסיבי של בנות לא יהודיות. היה להן כפתור מיוחד המסמל את השייכות לחוג. כשקיבלתי אותו זה החמיא לי מאוד.

כעבור שנתיים עברנו ליוהנסבורג. גם אמא סבלה מאוד מחבלי הקליטה . היו לה בעיות עם השפה, אותה היה לה קשה ללמוד בגילה. כמו-כן חסרה לה הפעילות בחנות שהיא ניהלה באיבְיָה. ביוהנסבורג היא הסתפקה בניהול מסור של משק הבית, ובישלה את כל התבשילים שאהבנו. ביום שישי הייתה מכינה ארוחה כיד המלך. כל המשפחה ישבה סביב השולחן עם מפה לבנה ומבהיקה. כלי השבת ופמוטי הנרות הזהירו מצחצוחם. אבא ישב בראש השולחן, קידש על היין והמשיך בזמירות שבת. זו הייתה חוויה משפחתית שלא תישכח. גם כל החגים נחוגו בתכונה רבה וברוב פאר. בבית הכנסת אבא היה מנחה את התפילה והיה משנן את הניגונים, קורא את פרשת השבוע ומפרש אותה לקהל.

בשנת 1936 ייסדו אריה אחי, נחום סנה ועוד כמה מיוצאי השומר הצעיר בפולין, את קן 'השומר הצעיר' ביוהנסבורג. אני משום-מה הלכתי ל'הבונים'. לכל חניך הייתה לבנה מקרטון, שסימלה את שאיפת התנועה לבנות את ארץ ישראל. אך לבד מסמל התנועה שבנינו מהלבנים, לא הייתה שם כוונה רצינית לעליה והגשמה. אחי מאוד רצה שאעבור ל'השומר הצעיר', אך אני התעקשתי ונשארתי נאמנה ל'הבונים'. הוא אפילו ניסה לשכנע את אבא לא לתת לי כל חודש את ה'תיקי' – שלושה פני, ששילמתי כמס לתנועה מדי חודש. על כך רבתי עם אחי מריבה גדולה ומרה. זו הייתה הפעם היחידה שזה קרה לי מעודי. איך בכל זאת הגעתי ל'השומר הצעיר'? שלושת הבוגרים הראשונים של 'השומר הצעיר' עמדו לעלות ארצה. התנועה ערכה להם מפקד מרשים ופרידה רבתי בתחנת הרכבת. בהרהור שני חשבתי שזו תנועה שנאה דורשת וגם נאה מקיימת. כך השארתי את לבנת הקרטון שלי ל'הבונים', והלכתי ל'השומר הצעיר'. זה לא היה פשוט. אנחנו גרנו במייפר, שכונה מרוחקת מהקן. הייתי צריכה להחליף שני טראמים בדרך לשם. בעיר יוהנסבורג לא יכלה צעירה להלך לבד בלילות. הייתי זקוקה לליווי הביתה אחרי כל פעילות בקן. בחצות נפסקה פעילות הטראמים, והמלווה המסכן שלי דיווש הרבה קילומטרים על אופניו עד ביתו. כשהגעתי הביתה חיכה לי עוד 'מבצע'. הדלת הייתה נעולה. אבא אפילו לא העלה בדעתו לתת לי מפתח לבית. דפקתי בדלת כדי להעיר את אבא. דקות ארוכות שמעתי את ריטוניו וטענותיו על ה'טריפנֶה בַּנְדָה' (חבורת הטְרֵפה) של 'השומר הצעיר' המוציאים את בתו הצעירה לתרבות רעה. לבסוף הייתה אמא מצליחה לשכנע אותו לקום ולפתוח את הדלת.

השליחה הארצישראלית הראשונה לדרום אפריקה הייתה נחמה גנוסר מקיבוץ תל עמל. הדוגמה והארגון שעמדו לנגד מייסדי הקן ביוהנסבורג היו של התנועה בפולין. נחמה שינתה את האופי הגלותי של התנועה, ונתנה לה גוון אזרחי טוטאלי. הסתפחנו לפדרציה הציונית, וזכינו לתמיכתה. עם בואה של השליחה מהארץ, אחי אריה, שהיה כבר בן עשרים, יכול היה לעלות ארצה (1939). אני גמרתי, בינתיים, את חוק לימודי ועשיתי בגרות. נהניתי מאוד מהפעילות בתנועה, מההדרכה וממחנות הקיץ. דרום אפריקה הייתה רחוקה מכל זירות המלחמה ומהלך החיים שם כמעט לא השתנה. צעירים התגייסו אמנם לצבא הבריטי והכלכלה נרתמה למאמץ המלחמתי.

כהכנה לעלייה ארצה, הלכתי להכשרה בחווה חקלאית, לא רחוק מיוהנסבורג. בשנת 1944 כבר הייתי מוכנה לעלייה. המלחמה עדיין לא הסתיימה וההפלגות מנמל דֶרבֶן היו נדירות והתנהלו בשיירות, בליווי צבאי.

הפרידה מההורים הייתה קשה ביותר. נסעתי לדרבן. חודש ימים חיכיתי שם לשיירה שלבסוף בוטלה. גרתי שם אצל משפחה יהודייה וזה לא היה כל כך נעים. חזרתי במפח נפש ליוהנסבורג. כעבור זמן, שוב קיבלתי ידיעה על שיירה שמתארגנת בדרבן. שוב נסעתי והפעם גם הפלגנו. כעבור חודש הגענו לקהיר. משם נסעתי ברכבת לחיפה ולקיבוץ אילת בנתניה.

אף שהייתי מוכנה נפשית לכל שיגיונות החיים בקיבוץ הצעיר, הייתי המומה. עבדתי בעשיית בלוקים ובחקלאות במושבות הקרובות. כשהייתי צריכה לשטוף את חדר האוכל בפעם הראשונה, לא ידעתי איך להתחיל ואיך לגמור. שטפתי כל ארבע מרצפות לחוד, עד שמישהו הראה לי איך עושים את זה. כעבור כמה זמן הקיבוץ היה זקוק לסנדלר. התנדבתי למרות שלא ידעתי מאומה בעסקי נעליים. הייתי כמה חודשים בהכשרה בחצור, הקיבוץ של אחי, והסנדלר החביב שם לימד אותי את המלאכה. בסופי שבוע חזרתי, כמובן, לקיבוץ בנתניה. בימי ראשון הייתי לוקחת בשק את הנעליים של החברים, מִטלטלת אתו בשני אוטובוסים לחצור, ושם מתקנת ומטליאה. לימים פתחתי סנדלרייה בקיבוץ אילת, אליה הגיעו כל תושבי עין התכלת והסביבה.

רק אבא שלי עוד רטן על שבתו, שבה השקיע את מיטב מאמציו וממונו, להשכילה וללמדה, הפכה להיות סתם "שוּסטֶרית" קבצנית...

האזין וכתב שמעון אגסי.

פורסם בשובעלון מינואר 2004





הוסף



< חזרה לאתר הנצחה
מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות