Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לשור שולמית ז"ל
(01/07/1924 - 12/01/2022)     (  -  )

.
דברים בלוויה

רונה פויירינג, מזכירת הקיבוץ

שולמית לבית גוטלבסקי נולדה בשנת 1924 בעיירה איביה שבפולין. בסוף שנות העשרים יצא אב המשפחה לדרום אפריקה לבחון אפשרות של מעבר לשם ובשנת 1933 הצטרפו אליו האם והילדים.

בגיל הנעורים ובעקבות אחיך הגדול, הצטרפת לקו 'השומר הצעיר'. פעילותך בתנועה לא עלתה בקנה אחד עם תפיסת העולם של אביך, אבל לא ויתרת וגם כשחזרת הביתה והדלת הייתה נעולה, בחרת את דרכך והצטרפת לגרעין שאיתו עלית בשנת 1944 ישר לקיבוץ אילת- נתניה.

בנתניה פגשת את חיים ז"ל. הספקתם 'משהו קטן' של הקמת קיבוץ – שובל, נישאתם ובשנת 1949 יצאתם לשליחות בדרום אפריקה במסגרת פעילותו של חיים ב'השומר הצעיר'.

חזרתם לשובל בשנת 1951 ובשנה זו הפכתם מזוג למשפחה עם לידתו של אבידע ז"ל – ואחריו אבנר, ישראל וטובי.

שבט של בנים, מוכשרים ודעתניים, אבל לא לטעות. אַת, שולמית, עמוד האש לפני המחנה. שולטת בכל פרט – מארגנת ומכוונת את כולם.

עיסוקך הראשון, עוד בנתניה, היה סנדלרות והיית גאה בעבודה זו עד מאוד. לאחר מכן היית לולנית ולאחר שכבשת את הפסגה כרכזת הלול עברת לחינוך ומשם לעבודתך כספרנית בית הספר.

באפריל 1973 טולטלו חייך עם נפילתו של אבידע. הצער והכאב העצומים ולאחר מכן הגעגוע המתמיד היו חלק ממך, אבל ידעת לשמוח בפשטות ובטוב ולהמשיך לתת מעצמך לכל מי שסביבך – לפזר אופטימיות אמיתית, לא 'בכאילו'. כזו שמצליחה לסחוף איתה את מי שעומד מולך ולידך. כל מי שהכיר אותך – נשאר חבר וזכה לחיוך, למילה טובה, למבט מאיר וכמובן לחתיכת עוגה – אחת מאלו המופלאות שהכנת ואפית.

היית הרוח החיה של מועדון 60+. מלאת רעיונות כרימון וגם מביאה את הכול לביצוע מושלם ומוקפד – כולל הפרט האחרון. עד גיל תשעים הובלת את הדברים – תמיד על הצד הטוב ביותר.

חיים נפטר בשנת 2004 ובראש מורם הבטת קדימה לפרק הבא. מתמסרת למשפחה – נוסעת לכולם, מפנקת, דואגת ואומרת מילים טובות. בשנים שלאחר מכן רקמת זוגיות עם חיים הוברט – ידעתם לנווט את מערכת היחסים הזו למקום אוהב, מכבד ומאפשר – ניתן לומר שאפילו קצת מעורר קנאה – מקום של אהבת אמת וחברות אמיצה.

השנים האחרונות הביאו איתן את המתיקות שבשכחה. ידעת ודיברת על הקושי של בגידת הזיכרון ועל החשש שלך מתלות בזולת. עם זאת, אוהבייך חשו שהירידה ביכולתך לשלוט על הכול באופן מוחלט, הביאה איתה רכות שהראתה שוב לסובבים אותך כמה ליבך רחב וכמה אהבת אדם גלויה יש בך. התפעמת מיום חדש שמתחיל, הכרזת בהתרגשות שזהו היום הנפלא ביותר שזכית לו. שמחת בביקורי המשפחה והחברים וכתמיד – שמחתך הייתה אמיתית וגלויה!

אנחנו נפרדים היום משולמית – שבגאווה ידעה שתפקיד חייה הוא הובלת המשפחה והיותה אמא. נהגת לפי צו התנועה והקפדת על כל הכללים הקיבוציים, אבל בתוכך פנימה היה רוך שאליו נחשפו הקרובים אלייך. נשאת משנת 1973 כאב אינסופי ויכולת לו.

אבנר, ישראל, טובי וכל בני ובנות המשפחה – קיבוץ שובל משתתף בצערכם.

שולמית – אי אפשר שלא לחשוב היום, במעמד זה על פגישה שלך עם אבידע – שאולי תקרה בקרוב, ובאותה מחשבה לזכור אותך כמי שדבקה בחיים ונתנה לשלושת בנייך תחושה של בטחון ומוגנות שאותם יצרת מהחומרים הכי פשוטים ואמיתיים – חום, אהבה וגאווה אימהית עד בלי די.

תם היום מסע ארוך. במידה מסוימת אורכו בלתי נתפס. המסע של ילדה שחייה התחילו בפולין במאה הקודמת והסתיימו כשהיא שבעת ימים ומעשים בקיבוץ שובל – מדינת ישראל.

להתראות שולמית – יהיה זכרך ברוך.

.

אבנר - קרא טובי

קבלו סיפור שהוא בדיוק שולמית בקליפת אגוז

זה היה היום השלישי למלחמת יום-כיפור, השמונה באוקטובר 1973. היקף התבוסה הישראלית כבר חלחל אט-אט לציבור וכבר דובר בלחש על מאות הרוגים ואלפי פצועים בשתי זירות הקרבות, ברמה הסורית ובסיני.

אנחנו היינו הצוות הוותיק ביותר ביחידה באותה עת ומן הסתם שותפים פוטנציאליים לכל גחמה קרבית שנהגתה במוחם הקודח של קודקודי העל ביחידה ובמטכ"ל. נחתנו ביחידה עם שחר בשני מסוקים מטייסת 114 ממבצע מוסק שבו היינו אמורים לתקוף כוח קומנדו מצרי שניסה להשתלט על שארם-א-שייח. למרבה המזל, כשנחתנו לתדלוק באילת, התברר שהכוח המצרי כבר הושמד על ידי חיל-האוויר וחיל הים ואנחנו חזרנו ליחידה.

לקראת הצהריים, עדיין, כאמור, יום ג', השמונה באוקטובר, פרחי בא אליי והודיע לי שאיתמר מחפש אותי. "דווקא אותי" חשבתי לעצמי. "שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה". ניגשתי למגורי הקצינים ומצאתי אותו.

"סע לשובל" הוא ממלמל לנעליי. "קפוץ לבקר את אימא שלך ותחזור עד הערב". וואו... אפילו ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים קטנה בהרבה מפרץ הרגישות הזה שנוחת עליי בהפתעה גמורה. אימא שלי שכלה את בנה הבכור רק שישה חודשים קודם לכן ורק רגישותו המופלגת והלגמרי לא צפויה של איתמר יכולה הייתה להביא אותו לחשוב באמצע המלחמה על המחווה הקטנה הזאת. אבל כל המהומה הזאת שמתחוללת בראשי, שוככת לאיטה כשאני רץ כאחוז אמוק לכביש הראשי של פג'ה כדי לתפוס טרמפ בדרך שובלה. קל זה לא הולך להיות, אני חושב לעצמי.

וכך הגעתי לשובל לפני הצהריים ומצאתי את שולמית בחדר האוכל, צועקת כהרגלה מתוך התרגשות והפתעה, שוכחת לרגע את כל המשא הכבד של הצער הכפול, זה בן ששת החודשים, וזה העכשווי, כולה קורנת אסירות תודה על הבן שעזב את מלאכת הקודש של הגנה על המולדת, בשיא המתח, והגיע לבקר את אִמו.

חיים, הקודם, היה בתל-אביב, במערכת, והזרים כל העת ידיעות לשולמית ולקיבוץ, על המצב ההולך ומתדרדר בחזיתות, על המספרים העצומים של ההרוגים והפצועים ועל רפיסותה של ההנהגה.

"בוא" היא אומרת לי, תופסת בזרועי, "נלך רגע להגיד שלום לשושנה חכים". בנה, רמי סידון, בן כיתתי, גוסס עם כדור בראש בבאר-שבע אחרי שנפגע בהתקפה של סיירת "שקד" על מוצב בודפשט שנכבש על ידי המצרים. שושנה, עדיין בין הסירים במטבח, כל תלאות המלחמה בעיניה הלחות והעצובות. אני מחבק אותה בחוזקה, שולמית מחרה מחזיקה אחריי. אף מילה לא מצליחה להיאמר. "ברוכה הבאה למועדון, שושנה", אני חושב לעצמי.

"בוא ללאה פרידמן" היא אומרת לי עכשיו. בנה אילן שוכב אף הוא עם כדור בראש. ושוב הסצנה העצובה הזאת והשקט השובלאי, והאיפוק העמוק שהוא בן המקום ממש כמו הברושים המקיפים את בית הקברות.

אנחנו הולכים ל"חדר", ככה קוראים עד היום לדירה של ההורים, כדי שהיא תוכל לאלתר חבילה לצוות. לחבילות שלה יש כבר מזמן מוניטין חסר תקדים בצבא ושום מלחמה לא תקלקל לה את המוניטין הזה. אחר-כך אנחנו יושבים לקפה, משוחחים קצת על קורותיו של הקיבוץ ועל הבנים שבחזית, היא לא שואלת כלום על המלחמה שלי כדי לא להקשות עליי, ולפתע, בלי שנאמר דבר, היא מזהה את הלחץ שמתכרכם על פניי, ושנינו קמים כאיש אחד ומתחילים לצעוד אל עבר הכביש.

אנחנו צועדים בדממה מוחלטת, היא לימיני, בקושי מגיעה לכתפיי, פנינו לכביש הראשי, השחור, שהוא ממש זהה לצבע המלחמה שאליה הוא אמור להחזיר אותי.

אני מלכסן מבט חטוף אל רגליה. שום היסוס לא ניכר בצעדיה המהירים המשיגים בקושי את צעדיי. אחר-כך אני מרים את מבטי לעבר עיניה. אין שם דמעות, אפילו לחלוחית קלה אני לא מזהה שם. רק סוג של נחישות, אולי תקיפות אפילו, עם נגיעות קלות של עצב. לא יותר.

"מה עובר לה בראש", אני צועק לעצמי בלחישה. לפני שישה חודשים בדיוק היא שכלה את בנה בכורה בקרב, ועכשיו היא מלווה את בנה השני לנוראה שבמלחמות ישראל, ואין אפילו בדל של היסוס או קצה-קצהו של פחד בהליכה המשותפת של שנינו אל האופל. "להיכן נעלמה הרגשנות הגוטלבסקית הזאת, הפועמת תדיר מתוך לב ענקי ונשמה בגודל של בית ?!?"

"כן" אני משיב לעצמי בפחד שכמעט משתק אותי, "כל מעייניה ממוקדים עכשיו רק בדבר אחד – איך לא להקשות עליי. איך לשחרר אותי לחלוטין מהמשא הכבד מנשוא של בנה החלל, של אחי המת".

אנחנו מגיעים לכביש ומכונית אמריקאית רחבה נעצרת בחריקת בלמים. אנחנו מתחבקים קלות, בקיבוץ לא כל כך מקובל להתחבק, אלא רק באירועים מיוחדים, היא מסתכלת בעיניי ואני בעיניה ולא אומרת אפילו: "תשמור על עצמך" כדי לא להלחיץ אותי חס וחלילה, וכך אני נכנס למכונית ומביט במראת הצד, צופה בדמותה ההולכת וקטנה, ידה מנפנפת לשלום, והדמעות שיבשו בעיניה, עולות בעיניי.

"קיבינימאט" אני אומר לעצמי, "אני מהמלחמה הזאת כבר לא אהנה".

והתמונה הזאת שלה, כשהיא שולחת אותי למלחמה, מלווה אותי מאז ועד היום.

ועוד משהו קצר:

בקיבוץ לימדו אותנו שמותר להתרגש או לאהוב רק שדה שהוריק או תלם ישר של תפוחי-אדמה, והנה אני כבר ארבעים וחמש שנים מחוץ לקיבוץ ובשנים האחרונות דווקא התאהבתי קשות בקיבוץ הזה בזכות היחס החם והאוהב שהרעיפו כאן על שולמית ועל שאר הוותיקים המייסדים ועל הנשמה היתרה שהפכה את השנים הקשות של הורינו המתבגרים לסוג של שייט נעים לעבר השקיעה. תודה רבה מכל הלב.

וכמה מילים משלי - טובי:

בשנים האחרונות הדמנציה הארורה ליחכה עוד ועוד פיסות מהתודעה שלך וככל שזו התכנסה לתוך עצמה, כך היא נתנה מקום לליבך הענק להפגין לראווה את נוכחותו המרשימה והכל-כך נוגעת.

הייתי מגיע אליך כמעט מדי יום ביומו ועיניך הקורנות שקיבלו את פני עטפו אותי בחום ואהבה שאי-אפשר היה לקבל מאיש – מלבדך. חשבתי לעצמי: "האישה הזו העצמאית, החזקה, החיונית שידעה להכיל את הכאב והקושי של כולנו, כולל את האבל הקשה מנשוא על בנה שנפל, ועוד נשאר לה הרבה עודף, שרועה כעת על הכורסה, כמעט מבלי יכולת לזוז, כשמסך של ערפל סמיך מעכיר את צלילות דעתה, ועדיין לא נשמעת טרוניה בקולה, או סוג של מרירות חלילה, וכל כולה אסירות תודה למראה בנה שקפץ לביקור".

כולנו, בניה של שולמית, לא צעירים ואני, הצעיר שבחבורה, כבר בן חמישים ושמונה, אבל עדיין נשאנו עינינו בהערצה אל האישה הזו, בת התשעים ושבע וחצי, שאהבת האדם שבה, רוחה האופטימית ונשמתה הזכה, החפה לחלוטין מכל שיפוטיות או שמץ של רוע, לא אפשרו לגופה הנחלש, שכבר בקושי נשמע לה, להשתלט ולהשפיע על הלך רוחה.

ואהבתי את האישה הזו. כל-כך אהבתי אותה!

And last but not least - Marian - the one and only - I've saw a lot during my life but I've never saw a kind of love such as was between Marian and Shulamit. Her love and care, her deep sensitivity, her cleverness and her sense of humor were so helping and touching and there's no way on earth to thank you Marian for all that you did for Shulamit and for us. Big hug!

.
יזראל

אמא יקרה, אמא'לה שלי. בתמימות של ילד חשבתי שהרגע הזה לא יגיע, אין מצב, חשבתי לעצמי, שהיקום ייתן לך ללכת, לא יתכן שנשמות רבות כל כך שהיית להן אימא וסבתא יוותרו על נוכחותך בחיים שלהם. עשיתי הכול כדי למצות כל רגע איתך. ניסיתי להתמלא בכל הטוב שלך, רציתי שיהיו לי מנות משתפכות של אהבה כדי שיהיה לי כוח להשלים עם לכתך. אני לא רוצה ניחומים, רוצה להתאבל, רוצה להתמסר לכאב שהיכה בי. רוצה להיות נוכח בכל רגע. "עוד קצת" ביקשתי מהמוות שוב ושוב, "אני עוד לא מוכן". למרות שאני אבא וסבא, אהבתי להיות הילד שלך, הנאהב, האוהב. פתחתי את ליבי בשנים האחרונות למסע אליו לקחה אותך התודעה שלך, חלקים התנדפו, הזיכרון תעתע בך, קשה היה לך להשלים עם השינוי, דווקא בשל היותך מודעת לו. התקשית לקבל את התלות שדחקה את עצמאותך שהייתה מקור כוחך. רקדתי איתך ולס מתואם להפליא, התאמת עצמך לצעדיי ואני התאמתי את שלי אליך. אט אט ביצענו מהפך תפקודי בהסכמה מלאה, מילד להורה שהיית לי, הפכתי להורה עבורך. ידענו להנות משעות של ביחד, לעיתים בדיבור, לעיתים בשתיקה. לעיתים שניהם בערבוביה תוך שאנחנו מחזיקים ידיים. מהפרגון האינסופי שלך ומהאהבה שלך, שאבתי כוחות עצומים. היית מלאת תודה על כל מחווה או מעשה שעשו עבורך. כל אחד יכול היה להרגיש שאין חשוב ממנו כשהוא איתך. למדתי להמעיט בשאלות על שלומך כיוון שהלך והתדרדר. כיוונתי אותך לתשבצים לציורים ולטיולי קלנוע והתמוגגתי לראות את השמחה שלך כל פעם שקיבלת תשומת לב וסבלנות אותה היית צריכה כמו מים לצמא. מדי שבוע הייתי נפרד ממך מלא באהבתך חושב עלייך ומחכה לסופ"ש שבו אגיע לבקר ואת תרימי אלי עיניים ובחיוך תכריזי לקהל וירטואלי: הבן שלי בא לבקר אותי. אני עומד כאן מולך מלא בתודה ובהערכה. למדתי ממך המון ואת הטוב ביותר. נתת לי סבלנות, למדתי ממך הקשבה, מילאת אותי באהבת אין קץ, הראית לי את חשיבותה בהיררכיה של הרגשות. לימדת אותי להביט בעיני בן שיחי, לימדת אותי את החשוב על פני הטפל. נתת לי חכמת חיים, הראית לי כמה גבוה מקומה בבית הספר של החיים. לימדת אותי את עוצמת הפרגון. חשתי את כאבך על מותו של אבידע, ראיתי אותך מתרוממת מתוך הריסות חייך. למרות האובדן הבלתי נתפס, לא נתת לאבל לכסות את השמש שלך, בחרת בחיים ונתת לנו, הבנים, את הזכות להרגיש שווים וחשובים לא פחות מהאח הגיבור. הערצתי את התמימות שלך, את ההתלהבות שהייתה בך, את יכולתך להבליג, להתרחק מרוע, למצוא את הטוב בכל דבר ולא לוותר לעולם על השלום, שלום הבית, שלום המשפחה ושלומם של החברים הרבים שלך. אספתי בקפידה את כל הפנינים שזכיתי להן במחיצתך והן תלויות כמחרוזת יקרה על לוח ליבי. תודה על האמא שהיית לי, תודה שבחרת בי כבן. תודה על השיעורים הרבים שקיבלתי ממך. תודה על אינספור השעות שבילינו יחד, צוחקים, מתחבקים, מתנשקים, משוחחים, אוכלים וסתם נמצאים יחד ונהנים מאוקיאנוס של רגעים קסומים. תודה על שהיית בעבורי ברגעים קשים והיו לא מעט כאלה. תודה גדולה ענקית ומכופלת על שקיבלת אותי בדיוק כפי שאני, תודה שאהבת את מי שאני ותודה גדולה על שנתת לי את החיים שלי. בשנים האחרונות ראיתי אותך מציבה רף חדש לאהבה ומסירות. נתת את כל כולך לזוגיות עם חיים ופרצת כהרגלך נתיב חדש בשלהי הגיל השלישי. אני רוצה לחבק את חיים ולהודות על מי שהיית בעבור אמא שלנו, אין ביקור שלא הזכירה אותך ואין פעם שלא אמרה כמה היא אוהבת אותך. אהבה תמיד מנצחת.

Dear Marian, God himself brought you in to our mother's life. You are an angel. You gave my mother 24 hour of care, dignity, patients, total love and friendship that I'm sure was essential to the quality of my mother's life. I'll always be grateful for your commitment to your job. You have me as a long life friend forever.

אימא קטנה וענקית שלי, אני משחרר אותך, מניח אותך על משכבך. נוחי בשלום. תמיד תהיי בליבי, תמיד תהיי המצפן שלי, עד יומי האחרון אזכור בגאווה שהייתי לך לבן.

יזראל

13.1.2022
אמיר

סבתא,

איך בכלל אפשר לתפוס שאת לא פה?

איך אפשר לעלות לבית הקברות ואת לא אִתנו? בלי קטע קריאה קצר שנתת, מבעוד מועד, לאחד הנכדים שיקרא, בלי הסיפור על מכר רחוק שסיפר על ההיכרות שלו עם אבידע, וכמה שבכל פעם מחדש הסיפורים האלה ריגשו אותך ונגעו בך.

איך אפשר להיפרד מבן אדם כמוך? את מעל כל דבר שאפשר להגיד. מעל כל הספד או סיפור שאפשר לספר. אישה שאין בה קמצוץ של רוע או שליליות בגוף. מעולם לא שמעתי אותך אומרת מילה רעה על בן אדם, דבר שהוא לא כל כך מובן בסביבה הצינית של המשפחה שלנו.

אני זוכר איך היית באה אלינו כל יום שני בשלושה אוטובוסים משובל עד תל אביב, מביאה אִתך בייגלה מתחנה מרכזית ועוגיות שוקולד צ'יפס שהיית מכינה שהיו רכות כמו עננים.

אני זוכר את החיבוק המוחץ צלעות שלך והצעקות כשנכנסים לבית שלך שתמיד נתנו את ההרגשה שלא קיים דבר מרגש יותר מאשר העובדה הפשוטה שנכנסת עכשיו בדלת.

אני זוכר אותך דוהרת בשבילי הקיבוץ בקלנועית הקטנה והמאובזרת שלך, גם אחרי אזהרות חוזרות ממזכירות הקיבוץ על נהיגה במהירות מופרזת. פשוט היום היה קצר והיו הרבה דברים שצריך להספיק.

אני זוכר את הספרים שהיית קונה לכולנו בחנוכה. לכל נכד בחרת בקפידה ספר המתאים לגילו ולמידותיו. תמיד הייתי בוחן את מדפי הספרים שלך ורואה איך באופן קבוע מתווספים הספרים החדשים של מאיר שלו וגרוסמן וכולי. עד היום – ספרים הם המתנות שגם אני הכי אוהב ולתת ולקבל.

רק השבוע הסעתי את מריאן חזרה מבית החולים לשובל, וכל הדרך היא סיפרה לי כמה היא אוהבת אותך. היא סיפרה איך את כבר מכירה את בעלה מהטלפון ואיך, כשהם מדברים, את קוראת לו: hello young handsome man!"". סיפרה כמה היא אהבה להסתובב ולטייל אִתך ואיזה בן אדם אדיב וטוב לב היית.

אבל מעל כל הזיכרונות, אני חושב שלימדת ושהנחלת בי ובכולם ערכים שיישארו אִתנו לתמיד. לאהוב ולכבד את האחר והשונה ממך. חיוביות וכוח רצון גם כשהחיים מנסים להקשות, אבל חיוביות כזאת אמיתית, מהלב, לא מהסוג שרואים בפרסומות או בסדנאות העצמה. ובעיקר פשוט הרבה צניעות וטוב לב ושמחה אמיתית בלב מהחברים ומהמשפחה.

אני אוהב אותך מאד סבתא ואתגעגע אלייך. קשה לעכל את זה שאת כבר לא אִתנו. תמיד הרגשת שתהיי לנצח.

אוהב, אמיר

גיא

רציתי מאוד לכתוב כדי לספר לכולם איך היית, שאת היית האישה הכי חמה, הכי נדיבה, הכי גדולה, הכי אהובה בכל העולם. אף פעם לא היה לי יותר קשה לכתוב משהו כי לא יכולתי לחשוב מה אוכל להוסיף שלא נאמר כבר. כל מי שפוגש אותך יודע את כל זה תוך חמש דקות לכל היותר. אני אומר דברים שאני יכול רק מהפרספקטיבה שלי כנכד. קיבוץ שובל לא היה הבית שלי אף פעם, אבל אין מקום בעולם שבו אני מרגיש רוגע כמו פה. בחוץ אני חושב על הלחץ על לבנות עתיד למשפחה שלי בעולם שמתרסק בהילוך איטי. פה אני חושב על שהייה בדירה שלך עם משפחה במקום שזמן מאבד משמעות, או על מרק בצקניות בחדר האוכל או על הרים גבוהים של כותנה. אני יכול לחשוב רק על דברים חיוביים, וזה בזכות החוויות שלי פה העטופות בסרט הוורוד של סבתא שולמית. אין אדם בעולם שיותר מייצג את הביטוי "חי חיים מלאים" ממך. במהלך הזמן הלא מבוטל שחיית פה הספקת לחוות את כל הטוב והרע שיש לעולם להציע. מנטישת המולדת לעלייה, אהבה, ילדים, שכול, נכדים ונינים. אני חושב שאני מדבר בשם כולם כשאני אומר שאני מקווה שנתנו לך לפחות עשירית ממה שהעשרת את החיים שלנו ואני אוהב אותך ככל שנכד יכול לאהב סבתא.

ליעד

סבתא,

את היית הבן אדם האהוב עליי.

אני לא כל כך מוצא את המילים כדי לתאר בכתב את טיב יחסינו, כך שאוכל לפחות לנסות להסביר את הקשר המיוחד שהיה לנו. מגיל צעיר כבר גרמת לי להרגיש ככה.

את גרמת לי להרגיש חשוף. ובאופן חיובי.

איכשהו, בלי תחכום, ובלי שום מניפולציה כזו או אחרת, חודרת עמוק לתוך הנשמה בכזאת רכות ותמימות שייחודיות רק לך, ומותירה את כל שכבות ההגנה של הנפש, חסרות אונים, כאילו שכחו את תפקידן, ומאפשרות לך להכנס ללא מפריע. ואת שם, במקומות השמורים ביותר, מטיילת בחיוך רחב ואוהב, שואלת, מתעניינת ומפגינה אהבה בלי סוף, וגורמת לי להרגיש אהוב ומיוחד. מזהה אותי ורואה אותי בצורה נקייה וטהורה יותר ממה שאני מסוגל לראות את עצמי. מותירה אותי חשוף, אהוב ונרגש, בכל מפגש ובכל שיחה מחדש.

ובדיוק שם, במקומות האלו, נוצר בינינו שוב ושוב ה'קליק' הזה, כמו שהיית נוהגת לקרוא לו. מה שחיבר בינינו והביא אותנו להיות מה שהיינו אחת בשביל השנייה. אני הייתי הנסיך שלך ואת – הבן אדם האהוב עליי.

זאת יכולת ששמורה ליחידי סגולה בלבד, לאנשים עם לב ענק וטהור כמו שלך, שאני בכלל לא בטוח שקיימים עוד כאלה. מין כישרון חד פעמי שמשום מה פסח על כולם, חוץ ממך. ואיזה מזל היה לי ולנו, קרובייך, שכל שעלינו היה לעשות אי פעם כדי להחשף לתופעת הטבע שאת, זה רק לבוא לבקר, להגיד שלום, ולתת לקסם שלך לקרות.

אז אתמול בלילה נגזלה מאיתנו סופית הזכות הזאת, אחרי דעיכה ממושכת בשנים האחרונות. אני יודע שבמידה רבה כבר חיכית לסיים עם זה, וזאת נחמה במידת מה, כי בשבילי סבתא, לכתך הוא אובדן אדיר ואני פשוט ממש ממש עצוב מזה שזה נגמר ושאת לא כאן יותר.

את היית הבן אדם האהוב עליי סבתא,

תודה על הכול,

הנסיך שלך, ליעד.
.

סיוון

כמה עצוב היה להיכנס אתמול לחדר שלך ולשמוע את השקט. לחכות לקריאת ההתלהבות הבלתי נגמרת ולהבין שהיא כבר לא תגיע. להסתכל על השולחן ולא לראות כמו תמיד את מגע ידייך המכינות – פתק קטן של קבלת פנים שתואם בדיוק את הביקור (welcome שלושת הגראציות!), פרחים צפים בקערת מים שקטפת באותו בוקר, וכמובן עוגיות מאפה ידייך ופירות חתוכים ופיצוחים ועוד ועוד נשנושים ופינוקים כיד המלך. גם כשכבר לא ממש תפקדת לבד שאלת את מריאן שוב ושוב, הצעת להם קפה, עוגה, למה אתם לא אוכלים.

היית כל כך מלאת חיות ושמחת חיים ואנרגיה מתפרצת שלא נגמרת לעולם – שבאמת כולנו הרגשנו שתוכלי להישאר איתנו לנצח. כל כך הרבה אהבה ותשומת לב הרעפת על כל אחד ואחד מאיתנו לאורך השנים. מעבר לנסיעות ולביקורים תמיד ידעת לתת לכל אחד תחושה שהוא – הוא הכי מיוחד בעולם ועשית את זה בטבעיות כזאת, בלי ליצור בינינו שום קנאה, לכל אחד היה המקום שלו. ובכל ביקור שלנו תמיד היה אחד מאיתנו שאת צריכה לתפוס אִתו שיחה. מי מאיתנו שהחליף עבודה, התחיל לימודים או שפשוט הרגשת שעבר יותר מדי זמן מאז שניהלת אִתו שיחה אמיתית. ואז היית מושיבה אותו ממש כמו לראיון עם פתק שאלות שהכנת מראש, כדי להתעדכן, לשמוע, לדעת והכי חשוב לוודא – אז אפשר להגיד שאת מרוצה כן?

אני חושבת שליחס הזה שקיבלתי ממך לאורך השנים יש חלק גדול במי שאני היום. נטעת בי איזה ביטחון כזה, שלא משנה מה אני אעשה, אני הרי הכי טובה (רקדת הכי יפה בכיתה וזה באמת לא בגלל שאני סבתא שלך!), תמיד ידעתי והרגשתי שהעולם התחרותי של תל אביב בעצם לא משנה – כשיש סבתא אחת בקיבוץ שפשוט הכי גאה בי בעולם.

עד היום אני לא מצליחה להבין איך לעזאזל הצלחת להישאר תמיד אופטימית. כי זה לא שלא הייתה יכולת להסתכל על הדברים כמו שהם, היית מלאה ברגשות ונתת לעצמך לבטא עצב באופן מלא בדיוק כמו שמחה. אומרים הרי שקיבוצניקים לא יודעים לבטא רגשות (ויש לזה כמה הוכחות אצלנו במשפחה...) אבל את כאילו באת מאיזה עולם אחר – אף פעם לא ניסית לייפות את המציאות, אבל דרך העיניים שלך היא איכשהו הייתה, כמעט תמיד, יפה. הלוואי שאצליח לאמץ אפילו רבע מזה כמורשת שלך סבתא.

היית למוסד בקיבוץ וגם מחוצה לו – חברות שלי היו מתחרות ביניהן גם בגיל שלושים מי תבוא אִתי לפינוק של לילה בקיבוץ. הצלחת לשבת ולהקשיב אפילו לאנשים שאת בקושי מכירה ואחר כך גם להיקסם מהם ולהתקשר ולהגיד – היא מאוד מיוחדת נכון? יש לו איזה נימוס אירופאי ועוד עוד.

רק אתמול הבנתי כמה היית אישה של טקסים. לחתוך בבוקר סלט ירקות דק דק (בחיים לא הצלחתי לעשות אותו טעים כמו שלך), לשתות בארבע קפה או תה עם חלב וקרקר עם קוטג' וריבה, לקחת לבריכה תמיד ביסלי בצל, לשחות מספר מדויק של בריכות, לפתור תשבץ כל יום באותו שעה – לכל דבר אצלך היה את הזמן שלו. הדבר היחיד שלא הייתה לך יותר מדי סבלנות בקשר אליו היה הנינים, "לכל החברות שלי כבר יש" ואני שמחה שסיימת את דרכך בידיעה שיש לך ארבעה נינים. כמה מרגש היה לראות אותך פוגשת את דורי, הנינה הבכורה שלך בפעם הראשונה. שלושה ימים אחרי הלידה, לא משנה כמה הסברתי שזה אולי קצת מוקדם מדי, התייצבת אצלי בבית ואחרי חמש דקות נכנסת לחדר שבו דורי ישנה. הייתי צריכה להחזיק אותך כדי שלא תיפלי מרוב התרגשות.

אני לא יודעת אם הבנת כמה היית הדבק של כולנו – ואני רוצה להבטיח לך שכמו שאמרת לנו שוב ושוב – שור זאת פירמה, ולא משנה לכמה שמות משפחה עוד נתפזר – נדע להמשיך ולדבוק אחד בשני.

.
הספד של פרחי לשולמית

שולמית אֵם הצוות היקרה והאהובה!

תמיד חשבנו והאמנו שאת האישה הבלתי נגמרת ושלעולם לא תיפרדי מאיתנו. חיוך שופע אהבה, אופטימיות שלא יודעת גבולות, ואהבה לאנשים באשר הם.

שולמית, לכולנו היית מודל של שלמות, לב זהב, חכמה, מארחת למופת סובלנית לזולת, ובעלת עוצמות בלתי ניתנות להסבר. מיום גיוסנו לצבא נבחרת כבר בסיבוב הראשון להיות אמנו הצִוותית. לכל אימון בדרום תוכננה עצירה בשובל לסעודה שורית, כשגם מפקד הצוות הבין שהוויכוח האם ניתן לעצור מיועד מראש לכישלון. וכך אנו ממשיכים במסורת פעם אחר פעם שמחים ומודים על האירוח החם והטעים במטבחך הקטן שתמיד מצא מקום לכולם ויוצאים לעוד אימון מפרך בלילה חשוך. יום אחד ללא שום הכנה מוקדמת מתבשרים אנו על הנורא מכל – בעודנו מתאמנים ברמת הגולן מגיעה הבשורה הנוראה על נפילתו של בכורך אבידע במבצע 'אביב נעורים'. משפחת הצוות נרתמת לתמוך ולחבק בכאב הנורא של המשפחה. אסון נוסף בא על המשפחה אם מותו של חיים – בעלך האהוב. ואת, שולמית, אוספת את השברים וממשיכה באופטימיות מעוררת השראה לשמור על המשפחה, על החברים, על החיוך הצנוע ומקיימת חיים נורמליים כשאת הכאב הנורא את אוצרת בליבך ולא נותנת לסובבים אותך להרגיש במכאובייך. אהבתי לבקרך לעיתים קרובות ותמיד ציינתי בפנייך שאת מודל לכולנו. על אף האסונות שפקדו אותך נשארת אצילה חייכנית מעוררת השראה לאחר, אשת שיחה מרתקת, רואה את המציאות באור חיובי, ממשיכה לטפח את העציצים שכל כך אהבת במרפסת, וכל כך יפה שאי-אפשר היה שלא לנשקך כל מספר דקות ולומר תודה על העוצמות שאת מעבירה אלינו, הצעירים. בביקורי האחרון אצלך סיכמנו בעל פה שנחגוג לך מאה בהוד והדר כמו שחגגנו את התשעים בחדר האוכל של שובל קיבוצך האהוב. בהתחלה אמרת – "הגזמת!" לאחר שכנוע קל הסכמת כשחיוך ענק על פנייך. התחבקנו והתחלנו לחשוב על התוכנית. ואת, שולמית, אשת הברזל והנשמה שלנו, הפרת בפעם הראשונה בחייך הבטחה צוותית מחייבת ועזבת מוקדם מהמתוכנן. אנו סולחים לך! לא נשכח לעולם אותך אֵם הצוות האהובה, האישה והאגדה השורית הבלתי נגמרת. נוחי בשלום מתחת למרבדי הנרקיסים והרקפות שכה אהבת.

אוהבים אותך – חבריו של אבנר ל'צוות איתמר'

תמר, האחיינית

דודה'לה אהובה ויקרה שלי,

היום אנחנו נפרדים ממך, המוהיקנית האחרונה לבית גוטלבסקי. מבחינתך, משפחת גוטלבסקי הייתה מורמת מעם ומי היה יכול לעמוד בציפיות האלו? הרף שהעמדת בפנינו, המשפחה המורחבת היה בלתי ניתן להשגה, חוץ ממך וכמובן מאחיך היקר אריה, אבא שלי, שבזכותו זכיתי בך, אהובה שלי.

הגעת ארצה מדרום אפריקה כשמלאה לי שנה ומאז לא נפרדו דרכינו. ניסיתי לחשוב מה לא הספקתי לומר לך במשך חייך הארוכים? היית עבורי הדודה האחת ויחידה, סבתא, אהובה, אחות נאמנה וחברה הכי טובה.

שנים דיברנו בטלפון כל יום שישי. שתינו חיכינו לרגע המיוחד הזה. הביקורים בשובל היו חוויה מיוחדת במינה וכמה התרגשתי כשהיית באה לחצור. ספגתי כל משפט, כל מילה, תיאור והמלצה שיצאה מפיך. שתינו ידענו להתרגש עד דמעות, לצעוק ולצחוק ולבכות מעומק הלב. כתבת לי את הברכות הכי חמות ומרגשות. הכי כייף היה לחבק אותך בכל הכוח ולנשק אותך בחום ואהבה.

לסיום דודה יקרה ואהובה שלי, אני מבטיחה לך שאשמור על קשר אמיץ וחזק עם הבנים הנפלאים והמיוחדים שלך ומקווה שגם הם ישמרו על קשר אוהב וחם איתי ועם ישי.

נוחי בשלום אהבת חיי,

לעולם לא אשכח שהייתה לי דודה כמוך...

דברים באזכרה במלאת שלושים למותה:

טובי

לאורך השנים עלתה, בהזדמנויות שונות, השאלה מדוע אנו מכנים דווקא את האמא שלנו – אם כל האימהות – בשמה הפרטי – שולמית. תמיד האשמתי בכך את האתוס השמוצניקי, זה שנשען על "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", כמו-גם על השאיפה, המופרכת בדיעבד, לברוא אדם חדש. אותו "אדם חדש" כלומר, אני ושכמותי, היינו יצירי מערכת חינוך עם לינה משותפת כשההורים היו אחד ממרכיביה, ולאו דווקא ראשונים בין שווים. ולכן אך טבעי היה לכנותם בשמם הפרטי ולא אמא ואבא. הטראומה הזו נצרבה בי כל-כך חזק וכשנולדו ילדיי, חל איסור מוחלט בבית לקרוא לעירית ולי בשמותינו הפרטיים.

לאחרונה, ואולי אף ביתר שאת עם לכתה של שולמית, התבהרה אצלי התובנה שאולי היה כאן מרכיב נוסף – עמוק יותר.

שולמית הייתה אוקיינוס של רגש ונשמה שפשוט אי-אפשר היה להישאר שווה נפש ביחס אליה. היא התלהבה והתרגשה במקומנו, ידעה מה אנחנו מרגישים עוד לפני שאנחנו ידענו, שאלה והתעניינה ואם לא היינו עונים גם ענתה במקומנו. ובקיצור – מסרה ורצה מיד לקלוט את המסירה. וואן-וומן-שואו של שחקנית נשמה שאין בנמצא כמוה!

וכך, מבלי משים, וכמובן גם בלי להתכוון, השריר של הביטוי הרגשי אצלנו פשוט הלך והתנוון. ואת מקומו תפסה מי אם לא – הציניות! אותו 'מין פולש' שנכנס ברגל גסה ודורסנית לכל מקום שבו הוא מזהה חוסר ביטחון או רגישות יתר. והציניות, כהרגלה, בתוספת החספוס הצברי הקיבוצניקי הידוע, יצרו מסך בלתי חדיר כמעט בין האהבה ללא תנאי לאמא הכל-כך מיוחדת שלנו לבין הביטוי הרגשי לאהבה זו, והפכה את 'אמא' – לשולמית.

אני זוכר שכאשר רצתי לראשות המועצה לפני מספר שנים, תפסה אותי קירשי ואמרה לי שאם אני רוצה שאנשים יצביעו בעדי אני חייב להפוך להיות קצת שולמית. ואני חשבתי לעצמי כמה שהיא צודקת ובעת ובעונה אחת שאלתי את עצמי איך, לכל הרוחות, מפתחים את השריר הזה שהיה מנוון כל-כך הרבה שנים?!?

נדמה לי שאני זוכר בבהירות את המועד שבו החלה הדמנציה לפלוש לתודעתה של שולמית. זה היה לפני כעשר שנים בהיותה בת שמונים ושבע. הריטואל אז היה די קבוע: אני הייתי מספר לה משהו שכבר סיפרתי בעבר יותר מפעם אחת. שולמית הייתה מופתעת כאילו שמעה לראשונה את הסיפור ואומרת: "פעם ראשונה שאני שומעת את זה" או "לא שמעתי את זה מעולם". אני הייתי מתעצבן, אולי אפילו נעלב, כי לכאורה היא איננה מאמינה לי ואילו היא הייתה ממשיכה להתעקש שמעולם לא שמעה. דד אנד.

שנינו לא שיערנו אז איזה תהליך ארוך וכואב, אבל גם מאד משמעותי, צפוי לנו ממש מעבר לפינה עד אשר נדע לקבל ולהשלים עם המציאות החדשה המתבהרת לנגד עינינו אט, אט מבעד לערפילי הזמן החולף.

והדמנציה הלכה ותפסה לה מקום.

וככל שליחכה עוד ועוד פיסות מהתודעה של שולמית, כך היא התרככה. וגם אני. וזה לא היה פשוט. בכלל לא. שולמית, אמא שלי, הייתה חייבת לשחרר שליטה. היא הרי הייתה רגילה להיות עצמאית לחלוטין, יודעת ומבינה הכול, זוכרת כל פרט, מנהלת את המשפחה ביד אמונה ועם הרבה רגישות, כשכולנו סרים באהבה למרותה.

ואני – אני הייתי חייב להפנים שאותה שולמית שהכרתי – החיונית, הנחושה, עמוסת האנרגיות, האופטימית ללא תקנה, פושטת צורה ולובשת צורה חדשה – מרוככת יותר, חשופה, מעט חסרת ביטחון ובעיקר – לא זוכרת. ונדרשתי, שלא לומר נאלצתי, לגייס את כל הסבלנות וההכלה והרגישות והחמלה שהיו חבויים עמוק מתחת לחומת הציניות, אבל בעיקר – לתת ביטוי רגשי, שהיא כל-כך הייתה זקוקה לו, לאהבתי אליה.

הייתי מגיע אליה לעיתים תכופות והיא לא הייתה מפסיקה להרעיף עלי דברי כיבושין כמה ליבה מתרחב בכל פעם שאני מגיע וכמה היא אוהבת אותי. ומיד הייתי משיב לה: "גם אני אוהב אותך!" והיא הייתה מסתכלת עלי בתימהון: "מה באמת?" ואני הייתי עונה ספק בהתרסה: "מה, זה לא ברור לך??" לא, מסתבר שזה לא היה ברור לה. היא טעתה לחשוב שסר חינה בעיני לנוכח הדימוי העצמי שלה שנפגע כל-כך, ככל שגופה הפסיק להישמע לה ושתודעתה התכנסה לתוך עצמה.

וכמה שהיא טעתה!

הנה-כי-כן, דווקא אותה דמנציה, האורחת הבלתי קרואה, שחלחלה אט-אט לחייה של שולמית, ללא כל הזמנה מוקדמת, ובכל זאת באה כדי להישאר, היא זו שנתנה לי את ההזדמנות הבלתי חוזרת להשיל את "שולמית" מעל אמא שלי ולבטא כלפיה, שוב ושוב, את מה שהרגשתי כל השנים ושכמעט אף פעם לא אמרתי.

ולא הייתי מוותר אפילו על דקה אחת מאותה הזדמנות יוצאת דופן שנקרתה בדרכי.

טובי.

12 בפברואר 2022

מאי

היי שולקס,

אני מודה שקצת קשה לנסח משפטים הגיוניים כשעומדים בבית הקברות בשובל ולא אוחזים בידך מעל הקברים של אבידע וסבא חיים. כאילו השתנו פה המקומות ואני לא מצליחה להבין לאן אני אמורה לדבר עכשיו.

אני אמורה לעמוד מאחורייך ולתמוך בך, אמורה להקשיב למילים שלך שכל כך השקעת בכתיבתן ולא לכתוב לך אותן. את הרי הכי טובה בזה. את והבנים שלך.

בתור ילדה קיבוץ שובל היה מקום שכולו טוב, גן עדן לילדים, היה מותר ללכת יחפים עד כוויות חמורות מהאספלט, היה מותר ללכת לבריכה לכמה שרוצים, לקפוץ מהמקפצה הכי גבוהה, היה אפשר ללכת לחדר האוכל ולהעמיס כמה אורז וסלק שרוצים, לדחוף בצקניות עד שכואבת הבטן, להתלהב מאיך שמפנים מגשים בקיבוץ, מהמדיח הענק והמסתובב ולדלג לכלבו לקנות גלידה כי סבתא תמיד הרשתה שנרשום על החדר.

היה מותר ללכת להר הכותנה, לקפוץ ממנו בצורה הכי לא בטיחותית שקיימת ולפעמים אפילו לשכנע את סבתא להצטרף אלינו לטיפוס ואף להצטלם אִתה בפסגה.

קיבוץ שובל היה המקום החם, המקבל, הבלתי נגמר, חלומם של כל ילד וילדה, המקום שתמיד רצינו לנסוע אליו, להיפגש עם כל המשפחה, לצחוק, לאכול, לעשות מסיבת פיג'מות בסלון ולישון בחדר הקטן עם ארון המתנות למקרה שמישהו מהנכדים יצטרך פתאום כפיות לתה או מצעים פרחוניים. המקום שרצינו להביא אליו את כל החברים שלנו, להתגאות בו ולחלוק אותו עם כולם.

כשאני אומרת קיבוץ שובל – אני כמובן מתכוונת אליך, סבתא. את היית הדבק המחבר והכי חזק שהִכרתי. את היית המקום היציב שעולים אליו לרגל, מקבלים חיבוק מנפץ עצמות ומחריש אוזניים, אבל גם אמִתי ומתכוון, כמו שלא קיבלתי מאף אחד אחר. את היית המקום שתמיד ידעתי שיקשיבו לי בו, שיראו אותי, שיתעניינו בי באמת. גרמת לכל אחד מאִתנו לחשוב שהוא היחיד בעולם שלך.

בתור ילד אתה מסתכל על מבוגרים במעין הערצה מסוימת, קצת עיוורת, אתה שמח בחלקך כי זה מה שאתה מכיר. כשאתה גדל והופך למבוגר בעצמך, התפיסה משתנה קצת כי אתה מבין יותר, מרשה לעצמך לגבש דעה, להתרחק או להתקרב כשצריך. אני מוכרחה לומר שבמקרה שלך ואלי רק שם – הדרך שהסתכלתי עלייך כילדה והדרך שהסתכלתי עליך כל יום מאז – זהות לחלוטין. אצלך הכול היה הכי באמת, הכי מוגזם, הכי בשפע והכי רועש.

אני מקווה שאת יודעת שכמו שהמשפחה שלך הכי מילאה אותך, גם את היית הדלק שלנו, מקור האנרגיה, גם אם מרחוק. הבית שהיית – תמיד זרח ברקע.

כל אחד מאִתנו מורכב מקצת סבתא שולמית ואיזה מזל שנלחמת על זה.

כל שאני מקווה הוא שבמקום שאת נמצאת בו עכשיו את מרשה לעצמך קצת לקטר, לאכול דברים משמינים בלי לחוש אשמה ובעיקר להרגיש כמה אוהבים אותך פה.

אני אוהבת אותך ואת הסבתא הכי מצחיקה שפגשתי.

.

ליה – לסבתא שולמית

בסיפור שאני רוצה לשתף אתכם היום, אין דרמה של ממש או איזה קתרזיס מסעיר, אבל בעיניי הוא מזקק חלק מאותן תכונות "שולמיות" שעבורי, הפכו את הרגעים עם סבתא למיוחדים כל- כך.

אני חושבת שהייתי אז בת שש או שבע, אמא ואבא יצאו וסבתא באה לשמור עלינו. אמיר כבר ישן וכמנהגנו עם סבתא באותה תקופה שיחקנו סבתא, סיון ואני "אני רואה בעיני הקטנה משהו שמתחיל באות...", משחק דיי פשוט בסך הכול, כל פעם מישהו בוחר חפץ שהוא רואה, אומר באיזה אות החפץ מתחיל ויתר המשתתפים צריכים לנחש מה הוא רואה. באחד הסבבים כשהגיע תורי, הכרזתי כי אני רואה משהו שמתחיל באות ס'. סיון וסבתא החלו לזרוק בלהט ניחושים סיר, ספר, סכו"ם, סבון... את כולם הדפתי בסיפוק רב, הייתי מלאת גאווה שהצלחתי למצוא חפץ מתוחכם כל כך שלא מאפשר להן לקלוע עם אף ניחוש.

אני נוטה להאמין שבשלב הזה כל מבוגר אחר כבר היה מתחיל לחשוד, מפקפק שאכן יש חפץ שמתחיל באות ס', דורש מהילד לגלות כבר את התשובה ודי. אבל לא, לא סבתא שולמית. בסבלנות אין קץ היא החלה לסרוק את כל החפצים בבית שעשויים להיות באיזושהי זווית בטווח ראייתי, לקחה לעצמה פאוזות לחשיבה וניהלה עם סיון סיעור מוחות קדחתני על מה זה עוד יכול להיות. כשלבסוף אמא ואבא חזרו הביתה ואנחנו עוד לא הלכנו לישון – כי הרי התעלומה טרם נפתרה, סיון וסבתא הפצירו שאגלה להן את התשובה. אני בלי היסוס השבתי בהתלהבות גדולה "סלחת, איך לא עליתן על זה?!".

מעבר לבושות שאני עושה פה לעצמי, הסיפור הזה בעיניי מהדהד שני פיצ'רים של סבתא, שבתרבות של ימינו הם לא פחות מנדירים ואולי אפילו נדירים במיוחד בקרב השורים. הראשון הוא הסבלנות ויכולת הקשבה שלה. עם סבתא תמיד הייתה תחושה שבעבורך, יש לה את כל הזמן שבעולם, לשבת, לשאול, להסתקרן, לברר. היא באמת רצתה להבין איך אתה רואה את הדברים ואפילו במצבים שבהם היא ראתה אותם אחרת היא לא ניסתה לשכנע, לשנות או להטיף, בדיוק להפך, היא רצתה להבין מאיפה אתה מגיע ולמה.

השני הוא הפרגון, או ליתר דיוק האמונה הכמעט תמימה שלה בכוונות הטובות שלך ובעיקר ביכולות שלך. מבחינתה אם נכדתה בת השש אומרת שהיא רואה חפץ שמתחיל באות ס' לא היה לה כל צל של ספק שאותה זאטוטה יודעת על מה היא מדברת והחובה לחפש היא שלה. במבטהּ, סבתא תמיד ראתה את הטוב שבנו, את הכוחות והיכולות שלנו. לעיתים היא אפילו ראתה את מה שעדיין לא היינו. אני מאמינה כי המבט הזה שלה הוא חלק משמעותי ממה שגם אִפשר לנו להאמין שאנחנו יכולים להיות מה שהיא רואה בנו, נתן לנו את הביטחון לשאוף גבוה יותר, לפעול למען הגשמת הרצונות שלנו ולחלום. המבט הזה יחסר לי, אבל אני יודעת שהיום הוא כבר מלווה אותי גם בלי שהיא כאן אִתי.

.

שלושים לשולמית – תמר

שני סיפורים קצרים אודות שני חיבוקים ושתי נשיקות: כשהייתי בת שש ב שנת 1949 נסענו אריה, רבקה אני ואחותי הקטנה לולו, לשליחות במסגרת תנועת השומר הצעיר בדרום אפריקה. היינו אמורים להחליף את חיים ושולמית בהנהגת התנועה. אני זוכרת את הרגע המרגש והדי מפחיד כאשר ירדנו מכבש המטוס בשדה התעופה ביוהנסבורג. לפתע פתאום, אני רואה את הדודה היקרה, האהובה והמוכרת שלי מנפנפת בידיה כולה זורחת עם החיוך החם, המרגש והמאושר שלה. אני זוכרת את הרגע שבו רצתי אליה בידיים מושטות וזכיתי לקבל את החיבוק החזק והנשיקה החמה והאוהבת שרק הדודה שולמית יכלה להעניק לי. לצערי, שולמית וחיים חזרו ארצה ואנחנו נשארנו בדרום אפריקה לשלוש שנים. עם הזמן נקשרתי מאד למשפחת גוטלבסקי ביוהנסבורג, לזיידע ישראל, דודה פאני, דודה אסתר, אברהם, בוקי ובמיוחד לבת דודתי סיביל, שבע בארן שכולנו קראנו לה בשם החיבה פופי (כשמו של פרח הפרג). שבע הייתה בוגרת ממני בשנתיים. ביליתי את כל סופי השבוע הנפלאים אִתה. לא הפסדנו אף סרט שיצא לאקרנים בהוליווד ואספנו את כל התמונות של שחקני הקולנוע ואת שמותיהם ידענו בעל פה.

שנים רבות לאחר מכן, כאשר הייתי כבר בכיתה י"א, חניכה במוסד החינוכי בחצור, באמצע השיחות המלחיצות על סמלי הבוגרים שהתנהלו מדי ערב בכיתה. בדיוק הסתיים סבב ההערכות עלי, לטוב ולרע ואני על סף דמעות מרוב לחץ. לפתע נשמעה דפיקה בדלת ומציץ פנימה אריה אבא שלי ואומר לי ששולמית באה לחצור ורוצה להגיד לי שלום. זינקתי החוצה בבכי מר, ושוב גם הפעם רצתי לזרועותיה האהובות והמכילות וזכיתי לקבל את הנשיקה החמה כל כך שרק דודה שולמית ידעה להעניק לי.

דודה'לה יקרה שלי, היית שזורה כחוט השני לאורך שבעים ושמונה שנות חיי וכך תישאר לעולם דמותך בליבי...

.

ליום השלושים – שיר לשולמית מאבנר

חוט שקוף של עצב דק

משוח בתוך עיניה

כאב עמוק אותן סדק

אך לא עמעם את זיו פניה

הדמעות יבשו מזמן

או אולי זלגו עת ליל

נשטפו ללא סימן

בדמותה של אשת חיל

פזמון:- לא היית כאשת לוט

ולא הבטת לאחור

לא רצית בכלל לבלוט

אבל שפע ממך האור

אהבה חסרת גבולות

העטירה לכל עבר

כל פגישה כמו חג כלולות

ותמיד נעים הסבר

כך הם דרו בליבה

שמחת אמת יחדיו עם שכול

ביניהם שרתה חיבה

ומי יכול אותה לשאול ?!?

פזמון:- לא היית כאשת לוט...

לא ידעה לשאת תורה

לא הוכיחה את כולם

ואת מה שלא אמרה

לא נשכח כבר לעולם

פזמון:- לא הייתה כאשת לוט

כתב – אבנר; הלחין – אילן שכטמן ; שרו – ליעד ואילן

ביום השלושים – בילי קורן

שתי פנים של שולמית שהיוו מודל, מנקודת מבטי כאדם בוגר.

הכול היה ניבט מפניה המלאים באור, אהבה וצער . . .

- נשיאת מותו של אבידע באופן מעורר השראה. אם שכולה שבחרה בחיים, תרתי משמע ונשאה בגאון את צערה. הקשר ביננו שהתעמק על בסיס זיכרונות הילדות וחברותי האמיצה עם אבידע.

- צוות רבקה – היינו בשנת 1984 במוסד החינוכי מבואות הנגב. מטפלות – כמו שקראו לזה. אורית, שרה'לה, עידית, זהבקה ואנוכי. הזמנו את שולמית הספרנית המיתולוגית להצטרף אלינו ואת ציפ המנהלנית האגדית. ייסדנו את קבוצת התמיכה הראשונה בתולדות 'מבואות' והייתה רבקה משדה יואב שבאה להנחות ולהיפגש אתנו לאורך השנה. משם צמחה חברות אמיתית רב דורית אשר המשיכה לאורך שנים בחגיגות ימי הולדת ובאירועים מיוחדים. שם נחשפנו לעוצמת החיות והחיוניות שסימלו את שולמית יותר מכל. השיא היה כשסיפרה לנו על הרומן והאהבה החדשה שניצתה בעשור האחרון, עם ברק בעיניים של נערה מתבגרת וחיוך רחב. אנחנו לא יכולנו להפסיק להודות לה על המודל ומקור ההשראה שהיא מהווה עבורנו . . . יש לאן לשאוף אמרה לנו וצחקנו בלי סוף . . .

בְּכָל דָּבָר יֵשׁ לְפָחוֹת שְׁמִינִית

שֶׁל מָוֶת. מִשְׁקָלוֹ אֵינוֹ גָּדוֹל.

בְּאֵיזֶה חֵן טָמִיר וְשַׁאֲנָן

נִשָּׂא אוֹתוֹ אֶל כָּל אֲשֶׁר נֵלֵךְ.

בִּיקִיצוֹת יָפוֹת, בְּטִיּוּלִים,

בּשִׂיחַ אוֹהֲבִים, בְּהֶסַּח-דַּעַת

נִשְׁכָּח בְּיַרְכְּתֵי הֲוָיָתֵנוּ

תָּמִיד אִתָּנוּ. וְאֵינוֹ מַכְבִּיד.

(לאה גולדברג)

   אוהַב אותך לעד

.
אורית גולדברג – בשלושים

שולמית שלי זה המון הקשבה,

שולמית שלי זה חום ואהבה,

שולמית זה התרגשות,

זה ברכה עם עלים מיוחדים ועם הכתב הכי יפה שיש!

זה רכיבת שטח – בקלנועית ושיחה חטופה בצומת וסרמן

כי אין זמן, צריך להספיק

לעבוד, לאפות, לנסוע – לחיות...

שולמית שלי זה גם המון זיכרונות מימים של פעם

כשהיינו עולים במדרגות האפורות, ומגיעים לבית של חיים ושולמית, כל יום שישי והסנדויצ'ים, והבנים, ככה שנים...

זיכרונות של רגעים עצובים וים דמעות.

שולמית שלי זה מודל לחיקוי – "ככה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה..."

אבל מכל השולמיות הכי אני אוהבת שאת אומרת לי – "את הבת שלא הייתה לי."

אז ליום הולדתך קבלי חיבוק חזק, נשיקות ואהבה גדולה ממני אליך.

ותוספת קטנה,

יום לפני שהלכת לבית החולים פגשתי אותך ליד הכלבו ואמרת לי כמה את אוהבת את חיים, שאלתי אותך אם גם הוא אוהב אותך וענית – אני מקווה...

וכמה את סומכת על מריאן,

והעיקר, הזכרת לי שאני הבת שלא הייתה לך...

איך שהוא ככה היה לי יותר קל להיפרד מאשה נדירה ואהובה כמו שולמית.

(נכתב והוקרא ביום הולדת התשעים של שולמית. הוקרא, עם תוספות, באזכרה במלאת שלושים למותה).
 

תרצה בן-עמי

שוליק שלי,

קצת כמו אימא וחברה לדרך.

שוליק של כל מה שרוחש מעבר למילים, ברטט של הלב; של המבט בעיניים, של הלחלוחית, של הדמעה, של הצחוק, השמחה; של הכאב; של הצער ושוב הצחוק...

ואני קצת כמו ילדה רוצה לאחוז בשרוולך – שנישאר עוד קצת יחד...

יש בלִבי מלאי של זיכרונות אינטימיים וקרובים אתך. עוד הרבה לפני שהאינטימיות קיבלה הכשר במערכת הקיבוצית. אתך יכולתי להיות קרובה לחלקים חשופים, לסודות הכמוסים, לפלונטרים מורכבים שבמרוצת השנים הבשילו והתפייסו אט-אט...

ואנו שתינו המשכנו ללוות זו את זו בלב פועם, הולם וקרוב... ממש ממש עד לכתך.

פעם אחת שיתפת אותי גם באחד הכאבים של חייך. הפּרֵדה שלא נפרדת מאמך. עלית לארץ ישראל בלי לבוא ולספר לאמך, בלי להיפרד מעליה. דמותה הייתה ניבטת מדמעתך שזלגה כשדיברת עליה. כשסיפרת על האישה מלאת החכמה, המכילה, היפה והעוטפת. בגעגוע עז ואינסופי סיפרת עליה. אימא שלך.

בין הזיכרונות שמור אצלי גם מכתב שנתת לכל נער ונערה כשסיימת לעבוד כמחנכת ומטפלת בשריג, בשנת 1975. הייתי בת חמש עשרה. כל אחת קיבלה מכתב אישי, במעטפה עם עלה יבש שהדבקת מבחוץ. את המכתב הזה מעולם לא חלקתי עם איש.

בין השאר כתבת לי…

"תִרצתִי היקרה,

….מקום מיוחד היה שמור לך בלבי בתוך כור ההיתוך הגדול שנקרא קב' שריג. בטוחני תרצתי היקרה שהקשר בינינו יישמר, ולא על דרך השגרה נאמרים הדברים.

אני מאחלת לך שבשנתיים שנותרו תצליחי לתרום לקבוצה ולכיתת הלימוד ממעיינות התרבות והאסתטיקה המפעפעים בתוכך ותרגישי חופשיה ומשוחררת בהתנהגותך, וכך תגיעי לתחושה של מימוש עצמי רב יותר.

תם ולא נשלם,

ביתי תמיד פתוח לפניך,

שלך, שולמית."

מעגלי חיים שלמים נרקמו מאז ועד הלום...

מאותם ימי נעורים שבהם נהגתי ללוות אותך הביתה בסיום יום עבודתך במוסד. את פוסעת, מובילה בידך את האופניים הקטנים ("כמו הדובה הגדולה בקרקס", אמרת במילותיך...); שתינו חולקות את המדרכות הצרות ואת השדות הנפרשים לפנינו רחבים ופתוחים עד קו האופק, עד זוהר השקיעות היפות בעולם, עד כלות החלומות והגעגועים... ועד לימי זקנתך. כי לבוא לבקר את אימא ואבא בקיבוץ, וכעת רק את אבא שלי בקיבוץ (שייבדל לנו לחיים ארוכים) – תמיד, אבל תמיד, היה מלווה ב"לקפוץ לשולמית"...

וכשאימא עדיין הייתה במיטבה, היא נהגה לומר: "'לקפוץ לשולמית זה אף-פעם לא רק לקפוץ..."

וכל השנים קראת לי "תרצתי", בכל כך הרבה רגש ואהבה.

בזקנתך, מלווה באוהבייך, בבואי אלייך היית אומרת: "תודה, תרצתי, הבת שלא הייתה לי. תודה שבאת אליי. אני לא לבד כשאת אִתי''.

אני שמחה על שזכיתי לקבל ולתת בקשר האוהב שלנו.

אישה נדירה. יפה מבפנים ומבחוץ, מלאת חיים ואנרגיות, חום וחכמה, אוקיינוסים של חיוניות וחיוביות. יכולת לתת מקום של נראות והכרה לאחר; גם להגזים בטירוף, לפרגן מלב ענק, לשאוג כמו לביאה, ללחוץ את היד כמו גיבורת-על, להיות רשת חברתית אנושית חיה ותוססת, לספר סיפור מרתק, להקשיב בעיניים בורקות, לגעת ולהותיר חותם…

את תוסיפי להיות חקוקה בי כל עוד אחיה, כי אני לא יודעת, שוליק, איך הייתי עוברת את החיים האלה בלעדייך...

פברואר 2022

.

לשולמית ליום הולדת תשעים – כתב אבנר

אביריך שלושה

אל דמותך המיוחדת

המבט נישיר

כל האור של העולם מאיר לך

ואנחנו מסתכלים בך

ופוצחים בשיר

איך אפשר שלא לאהוב אותך...

פזמון: זוהי מין הקדשה

לאישה הקדושה

כאן בניך שלושה

שרים לך...

הרי את לעולם

תחשבי על כולם

פעם בתשעים שנה

את ראויה למתנה

שנאמר לך...

כל חייך את פותחת

לב גדול, רחב

מרעיפה רוב אהבה ואושר

יש לך זמן ואינסוף כושר

לכל בר בי-רב

רק אחת את לפעמים שוכחת...

פזמון: זוהי מין הקדשה...

ועכשיו הגיע רגע להגיד בקול

צרור מילים שמחפשות לגעת

אין כמוך בכל החלד זאת יודעים הכול

הנה ועכשיו גם את יודעת

פזמון: זוהי מין הקדשה

לאישה הקדושה

כאן בניך שלושה

שרים לך...

הרי את לעולם

תחשבי על כולם

פעם בתשעים שנה

את ראויה למתנה

מכל הלב והריאות

שכיף גדול אותך לראות

אז אוהביך הרבים כאן מסירים הכובעים

ושרים לך...

בית אבא עם שולמית שור

העיירה שבה נולדתי נקראת איבְיָה, ונמצאת כארבעים קילומטרים מעיר המחוז לַידָה וכמאה וחמישים קילומטרים מווילנה. איבְיָה השתייכה, מאז היווסדה בשנת 1630, לנסיכות ליטאית גדולה. בימי האיחוד הפולני-ליטאי, הייתה תחת שלטון פולני. מאז ידעה שלטונות שונים, ובזמן מלחמת העולם השנייה נשלטה בידי הרוסים. כיום היא בתחומה של ביילורוסיה.

ראשיתו של הישוב היהודי באיבְיָה בתחילת המאה השבע-עשרה. היא הייתה ידועה בעולם היהודי בישיבה שהייתה בה ובמספר רב של רבנים מפורסמים שיצאו ממנה. יש אומרים שהגאון מווילנה נולד בה. גם הנשיא השני של מדינת ישראל, יצחק בן-צבי, מוצאו מאיבְיָה. בכל אופן, זו הייתה עיירה יהודית גדולה יחסית, מאורגנת כקהילה, עם בית ספר עברי, שלושה בתי כנסת גדולים ואפילו תיאטרון מקומי שהעלה הצגות מקוריות. כמובן שהייתה בה גם תנועה ציונית, וכמעט כל תנועות הנוער, כשהבולטת שבהן – תנועת 'השומר הצעיר'.

סבא ואבא שלי נולדו באיבְיָה. אמא נולדה בחווה בסביבת העיר גדידנה. כמנהג הימים ההם שודכו זה לזו והקימו משפחה. אבא עסק במסחר בדברים שונים. פעם מכר קמח, פעם ייצר שוקולד, פעם ייצר זפת, וכך הצליח לפרנס את המשפחה. לא הייתה רווחה, אך גם לא ידענו מחסור. אבא היה גם איש ציבור, גבאי בבית הכנסת הגדול במשך שבע-עשרה שנים, שוחט ומוהל. באמצע שנות העשרים, הורע המצב הכלכלי, ואבא חשש מן העתיד. הישיבה הגדולה והמפורסמת של מיר הציעה לו לנסוע לדרום אפריקה כשליח לאסוף תרומות למען הישיבה. אבא נסע לבדו בשנת 1929, בהיותי בת חמש. כל העיירה באה להיפרד ממנו. הוא לא רצה להיפרד מהמשפחה לעיני כל הקהל, וסידר שנלווה אותו לתחנה הבאה. שם אבא דיבר על כל אחד מאִתנו ונתן הוראות אחרונות של פרידה. אבא היה בעל אמונה דתית קשוחה, ורצה מאוד שילדיו ילכו בדרכו ובאמונתו. הוא היה איש ספר, מצוי בהוויית העולם, וחיפש כל דרך לשמור על הדת והמסורת גם בעולם המודרני. זה לא הצליח. המציאות הייתה חזקה יותר וכל אחד משלושת ילדיו פילס את דרכו בחיים בניגוד לרצונו. על כך דאב ליבו של אבא כל חייו. אמא הייתה יידישע מאמע טיפוסית, מסורה מאוד למשפחתה, אוהבת ומוכנה לעשות הכול למען ילדיה. אמא הפכה להיות אדוקה עם הגיעה לאיבְיָה, עם נישואיה.

בצעירותה נראה שלא הייתה כזאת. באלבום התמונות שלה יש תמונות שבהן היא רוכבת על סוס בחווה, לבושה שמלות מגונדרות ובעלת פיגורה יפה. היא הייתה עקרת בית מצוינת. אחרי שאבא נסע לדרום אפריקה, התגלתה גם כאשה עצמאית, היודעת לנהל עסק לבד. היא ניהלה חנות בדים בהצלחה רבה. היא נשארה לבדה אחרי נסיעתו של אבא, עם שלושה ילדים בגילים שונים וקריטיים. אסתר אחותי הייתה אז בת שמונה-עשרה, אחי אריה בן אחת-עשרה ואני בת חמש. כך חיינו כארבע שנים בלי אבא. קרוב לחמש שנים שהה אבא בדרום אפריקה, עד שהתבסס והחליט להביא אליו את המשפחה. הייתה לו משרה קבועה כרב וכחזן. בהחלטה זו ויתר אבא על חלומו לחזור לאיבְיָה, עיר הולדתו. בסוף שנת 1932 הפלגנו באוניה מגדנסק, ושטנו באוקיאנוס האטלנטי, לאורך חופי אפריקה. שתי חוויות זכורות לי מההפלגה הזאת. האחת – ביקור באי סנט הלנה, מקום גלותו של נפוליון. השנייה – טראומטית למדי, מותה של ילדה בערך בגילי, וההלוויה שנערכה לה על האוניה. הקברניט ערך את הטקס הדתי ואחר כך הוחלק הארון הקטן על מגלשה מהסיפון אל המים.

בראשית שנת 1933 הגענו לקייפטאון. בשנים הראשונות גרנו בעיירה פוצ'פסטרום. המעבר מבית ספר 'תרבות' לבית ספר גויי היה ממש טראומטי. הייתי מעין 'ילדת חוץ' דחויה ובודדה, טרף ללעגם של ילדים חסרי לב. בהפסקות הייתי עומדת בודדה וחופרת בנעלי באדמה. כשמישהו היה קרב אלי, היה זה רק כדי לקנטר ולשאול האם אני מחפשת יהלומים... רק כעבור שנתיים הפכתי לנערה מקובלת בחברה, ואפילו התבקשתי להצטרף לחוג אקסקלוסיבי של בנות לא יהודיות. היה להן כפתור מיוחד המסמל את השייכות לחוג. כשקיבלתי אותו זה החמיא לי מאוד.

כעבור שנתיים עברנו ליוהנסבורג. גם אמא סבלה מאוד מחבלי הקליטה . היו לה בעיות עם השפה, אותה היה לה קשה ללמוד בגילה. כמו-כן חסרה לה הפעילות בחנות שהיא ניהלה באיבְיָה. ביוהנסבורג היא הסתפקה בניהול מסור של משק הבית, ובישלה את כל התבשילים שאהבנו. ביום שישי הייתה מכינה ארוחה כיד המלך. כל המשפחה ישבה סביב השולחן עם מפה לבנה ומבהיקה. כלי השבת ופמוטי הנרות הזהירו מצחצוחם. אבא ישב בראש השולחן, קידש על היין והמשיך בזמירות שבת. זו הייתה חוויה משפחתית שלא תישכח. גם כל החגים נחוגו בתכונה רבה וברוב פאר. בבית הכנסת אבא היה מנחה את התפילה והיה משנן את הניגונים, קורא את פרשת השבוע ומפרש אותה לקהל.

בשנת 1936 ייסדו אריה אחי, נחום סנה ועוד כמה מיוצאי 'השומר הצעיר'  בפולין, את קן 'השומר הצעיר' ביוהנסבורג. אני, משום מה, הלכתי ל'הבונים'. לכל חניך הייתה לבנה מקרטון, שסימלה את שאיפת התנועה לבנות את ארץ ישראל. אך לבד מסמל התנועה שבנינו מהלבנים, לא הייתה שם כוונה רצינית לעלייה ולהגשמה. אחי מאוד רצה שאעבור ל'השומר הצעיר', אך אני התעקשתי ונשארתי נאמנה ל'הבונים'. הוא אפילו ניסה לשכנע את אבא לא לתת לי כל חודש את ה'תיקי' – שלושה פני, ששילמתי כמס לתנועה מדי חודש. על כך רבתי עם אחי מריבה גדולה ומרה. זו הייתה הפעם היחידה שזה קרה לי מעודי. איך בכל זאת הגעתי ל'השומר הצעיר'? שלושת הבוגרים הראשונים של 'השומר הצעיר' עמדו לעלות ארצה. התנועה ערכה להם מפקד מרשים ופרידה רבתי בתחנת הרכבת. בהרהור שני חשבתי שזו תנועה שנאה דורשת וגם נאה מקיימת. כך השארתי את לבנת הקרטון שלי ל'הבונים', והלכתי ל'השומר הצעיר'. זה לא היה פשוט. אנחנו גרנו במייפר, שכונה מרוחקת מהקן. היה עליי להחליף שני טראמים בדרך לשם. בעיר יוהנסבורג לא יכלה צעירה להלך לבד בלילות. הייתי זקוקה לליווי הביתה אחרי כל פעילות בקן. בחצות נפסקה פעילות הטראמים, והמלווה המסכן שלי דיווש הרבה קילומטרים על אופניו עד ביתו. כשהגעתי הביתה חיכה לי עוד 'מבצע'. הדלת הייתה נעולה. אבא אפילו לא העלה בדעתו לתת לי מפתח לבית. דפקתי בדלת כדי להעיר את אבא. דקות ארוכות שמעתי את ריטוניו וטענותיו על ה'טריפנֶה בַּנְדָה' (חבורת הטְרֵפה) של 'השומר הצעיר' המוציאים את בתו הצעירה לתרבות רעה. לבסוף הייתה אמא מצליחה לשכנע אותו לקום ולפתוח את הדלת.

השליחה הארצישראלית הראשונה לדרום אפריקה הייתה נחמה גנוסר מקיבוץ תל עמל. הדוגמה והארגון שעמדו לנגד מייסדי הקן ביוהנסבורג היו של התנועה בפולין. נחמה שינתה את האופי הגלותי של התנועה, ונתנה לה גוון אזרחי טוטאלי. הסתפחנו לפדרציה הציונית, וזכינו לתמיכתה. עם בואה של השליחה מהארץ, אחי אריה, שהיה כבר בן עשרים, יכול היה לעלות ארצה (1939). אני גמרתי, בינתיים, את חוק לימודי ועשיתי בגרות. נהניתי מאוד מהפעילות בתנועה, מההדרכה וממחנות הקיץ. דרום אפריקה הייתה רחוקה מכל זירות המלחמה ומהלך החיים שם כמעט לא השתנה. צעירים התגייסו אמנם לצבא הבריטי והכלכלה נרתמה למאמץ המלחמתי.

כהכנה לעלייה ארצה, הלכתי להכשרה בחווה חקלאית, לא רחוק מיוהנסבורג. בשנת 1944 כבר הייתי מוכנה לעלייה. המלחמה עדיין לא הסתיימה וההפלגות מנמל דֶרבֶן היו נדירות והתנהלו בשיירות, בליווי צבאי.

הפרידה מההורים הייתה קשה ביותר. נסעתי לדרבן. חודש ימים חיכיתי שם לשיירה שלבסוף בוטלה. גרתי שם אצל משפחה יהודייה וזה לא היה כל כך נעים. חזרתי במפח נפש ליוהנסבורג. כעבור זמן, שוב קיבלתי ידיעה על שיירה שמתארגנת בדרבן. שוב נסעתי והפעם גם הפלגנו. כעבור חודש הגענו לקהיר. משם נסעתי ברכבת לחיפה ולקיבוץ אילת בנתניה.

אף שהייתי מוכנה נפשית לכל שיגיונות החיים בקיבוץ הצעיר, הייתי המומה. עבדתי בעשיית בלוקים ובחקלאות במושבות הקרובות. כשהייתי צריכה לשטוף את חדר האוכל בפעם הראשונה, לא ידעתי איך להתחיל ואיך לגמור. שטפתי כל ארבע מרצפות לחוד, עד שמישהו הראה לי איך עושים את זה. כעבור כמה זמן הקיבוץ היה זקוק לסנדלר. התנדבתי, למרות שלא ידעתי מאומה בעסקי נעליים. הייתי כמה חודשים בהכשרה בחצור, הקיבוץ של אחי, והסנדלר החביב שם לימד אותי את המלאכה. בסופי שבוע חזרתי, כמובן, לקיבוץ בנתניה. בימי ראשון הייתי לוקחת בשק את הנעליים של החברים, מִטלטלת אתו בשני אוטובוסים לחצור, ושם מתקנת ומטליאה. לימים פתחתי סנדלרייה בקיבוץ אילת, אליה הגיעו כל תושבי עין התכלת והסביבה.

רק אבא שלי עוד רטן על שבתו, שבה השקיע את מיטב מאמציו וממונו, להשכילה וללמדה, הפכה להיות סתם "שוּסטֶרית" קבצנית...

האזין וכתב שמעון אגסי.

פורסם בשובעלון מינואר 2004





הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

שור שולמית



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות יישוב רותם