Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לזייפרט חנה-אנט ז"ל
(20/04/1943 - 03/07/2021)     (  -  )

.

הספד בלוויה – רונה, פויירינג, מזכירת הקיבוץ

במוצאי שבת ובתחילתו של שבוע חדש, אנו נפרדים מאנט-חנה זייפרט לבית בן-דוד שנולדה בשנת 1943 להוריה סול ואלברט זכרם לברכה, אחות צעירה לפֶּרלה, תיבדל לחיים ארוכים.

כשאנט הייתה בת שלוש-עשרה עלתה עם משפחתה לישראל – למעברת עולים בנתניה. אלברט האב נפטר וסול התקשתה לפרנס את שתי בנותיה ונענתה להצעת הסוכנות לשלוח את אנט הצעירה לקיבוץ במסגרת חברת נוער.

אנט הגיעה לשובל והפכה לחנה. כמקובל בקיבוץ של פעם – לא ממש שאלו את פי הנערה וקבעו עובדה. אנט תיקרא חנה!

די מהר שמו לב לריבוי ה"חנות" בקיבוץ והשם הקיבוצי המלא הפך לחנה-שמרת כיוון ששמה של חברת הנוער היה שמרת.

בשנת 1960, בתום פרק הלימודים וכשמלאו להם שבע-עשרה שנים התגייסה כל חברת הנוער לנח"ל, לטירונות במחנה שמונים. לאחר שנה חזרו לשובל ואז הכירה חנה את מצ'ק.

חנה נישאה למצ'ק ובגיל עשרים כבר הייתה אימא לטלילה, הבת הבכורה ולאחר מכן הצטרפו – דורית, דותן ורותם.

חנה עבדה שנים רבות בבתי הילדים ושמה הלך לפניה כמטפלת חרוצה ואהובה. בהמשך עבדה בקומונת ילדים, בקומונת חברים ובמרכולית. היה גם פרק של טיפול בנוער נעל"ה ומסירות אין קץ לבישולי חתונות – ימים ושעות של תכנון התפריט עם שאר החברות השותפות והתמסרות לביצוע – בישול ואפייה בשפע ובנדיבות לב.

במהלך השנים הייתה פעילה בוועדת עבודה ובשנים האחרונות התנדבה בבסיס הצנחנים 'שפיפון' – פעילות שמילאה את ליבה בתחושת עשייה וברוח טובה.

חנה – הקיבוץ שהיה לך לבית שני ושבו הקמת וגידלת את משפחתך, הסב לך גם אכזבה ואפילו כעס בהחלטותיו בשנים האחרונות. לאחר שקיבלת על עצמך את דין התנועה לאורך השנים במקומות שהיו מורכבים בעבורך כמו הלינה המשפחתית ועוד... חווית את השינויים החברתיים והערכיים כסוג של בגידת הקיבוץ בחבריו הוותיקים והתקשית להשלים עם המציאות החדשה.

בתקופה זו התכנסת בבית שאותו טיפחת יחד עם מצ'ק, אבל לא ויתרת על שתי הנאותייך הגדולות – השחייה בבריכה שכל כך אהבת ושני סיבובי הליכה בכל יום. תוך כדי ההליכה, את בוחרת מתי להרים מבט ולחייך למי שרצית ואהבת – והיו כאלה מכל הגילאים והשכבות בחצר הקיבוצית. ומתי לנתק מבט, להתעלם ולצעוד קדימה בנחישות.

מצ'ק ואת עשיתם הכול ביחד, בשותפות ובאהבה כשמעל הכול – טיפוח הילדים והבית. הרבה דרך המטבח ששלטת בו ביד רמה. וגם טיולי משפחה והנחלת אהבת הקריאה. הקן המשפחתי היה החשוב מכולם ושום איום מבחוץ לא ערער על כך.

כשנולדו הנכדים, הבית והלב התרחבו והשמחה גדלה – ביקורים שבועיים אצלם ואירוח עם המון פינוקים בחגים ובחופשות.

לאחר מותו של מצ'ק, התגלתה המחלה הקשה שקיננה בגופך והתפרצה בצורה סוערת ומהירה. ילדייך ונכדייך ניסו למצוא, בכל דרך, את הטיפול שיצליח לעצור את התקדמות המחלה. כאן, בבית, עטפו החברות את חנה במסירות אין קץ. באהבה רבה כיבדו את בקשותיה ואת דרך התמודדותה.

חנה – שורשייך במשפחה מסורתית וערכית. הגעת לשובל בשל נסיבות חייך וכאן בחרת במצ'ק אהובך להיות לך שותף לחיים. יחד הקמתם בקיבוץ בית ומשפחה. כאן עבדת ונתת ממרצך ומכישורייך לטובת הכלל וכאן באדמת שובל מסתיימים חייך.

טלילה, דורית, דותן , רותם וכל בני ובנות המשפחה – משתתפים בצערכם הכבד.

אנט-חנה זייפרט לבית בן דוד – אישה זקופה, יפה וגאה – אם, רעיה, בת ואחות למופת – יהי זכרך ברוך.

 הספד בלוויה – טלילה

לאימא וסבתא היקרה של כולנו!

לא מזמן עמדנו כאן ונפרדנו מאבא, סבא ובעל אהוב.

הפרידה הייתה קשה מנשוא בעבורך והתאבלת כל יום, כל היום ואנחנו אִתך. השתדלנו כולנו לתמוך בך מקרוב ומרחוק, אבל את נשארת בצערך ימים וחודשים רבים.

ניסינו להקל עליך, אפילו במעט, אבל לא ממש הצלחנו. סיפרת לי שרק הקירות בבית שומעים את הכאב והבכי. קופסת הטישו הפכה לשותפה חדשה במיטה.

כשהיה נדמה שאת מתחילה להתאושש נפלה עליך הצרה החדשה. סרטן אלים ואכזרי שלאט, לאט ובעקביות, במשך שנה גזל ממך את השמחה, ההנאה והעצמאות. שנים שהיו אמורות להיות מאושרות ונינוֹחוֹת, הנאה מהמשפחה, מהילדים, מהנכדים ומהנינים שבדרך, הפכו לשנה של סבל, כאבים ותקווה שהולכת ונמוגה לאט, לאט.

לא ויתרת. היית מוכנה לנסות כל דבר שהיה ביכולתנו כדי לנסות ולרפא אותך ושילמת מחיר כבד בדרך – תרופות, טיפולים וכל מה שרק היה אפשר.

כל הזמן הזכרנו לך שאת גיבורה ואמיצה. אנחנו, מהצד ניסינו לעודד ולתמוך לאורך כל הדרך. אם הצלחנו, אפילו במעט, דיינו. את העבודה הקשה עשית לבדך.

נזכור אותך כאימא וסבתא חזקה, יפה, דעתנית, יצירתית, מתייצבת ראשונה לכל משימה. אף פעם לא עייפה מדי כדי להיות עם הנכדים ואִתנו. אם ביקשנו עצה, תמיד קיבלנו עזרה. שום דבר לא היה קשה מדי וכל בקשה נענתה. את העוגות שלך כבר לא נטעם, אבל טעמן אִתנו לנצח.

נלחמת עד הנשימה האחרונה. ישבתי לידך ימים ולילות וראיתי אותך נאבקת בכאב, נאבקת על כל נשימה ולא מוותרת.

ניסינו לעזור כולנו, ככל יכולתנו ומקווה שתסלחי שלא יכולנו יותר.

נוחי לך עכשיו בשלום אימא. עכשיו כבר לא כואב, ואין צורך להילחם ולהיאבק.

הרמת ידיים בחמש בבוקר ופתאום הופיע חיוך על הפנים היפות שלך.

כל השבט המפואר שהקמת עם אבא ימשיך לזכור ולהזכיר. שניכם תהיו אִתנו בכל אירוע משמח. כשהנכדים היקרים לכם, גאוותכם הגדולה ביותר, יתחילו בדרכם המקצועית ויבנו, כל אחד מהם, משפחה לתפארת.

תודה על שהיית בשבילנו במשך שנים ארוכות. היינו רוצים עוד הרבה כאלה.

רצינו להודות כולנו לכל החברות הקרובות שעזרו ותמכו בכל התקופה הקשה שעברנו. בלעדיכן הכול היה קשה יותר, עד בלתי אפשרי.

תודה נוספת וענקית לצוות המרפאה שהיה קשוב ותומך לאורך כל הדרך. כל בקשה וצורך נענו מיד ותמיד בשמחה ובמקצועיות. מקווים שלא הגזמנו בבקשות, עכשיו תוכלו לנוח מאִתנו.

מצאנו בקיבוץ קהילה תומכת ואִכפתית, לכל מי שפנינו, נענינו באדיבות ובמקצועיות.

תודה לכל אחד ואחת שליוו אותנו לאורך כל הדרך.

03.07.2021

דברים שכתבה חמוטל אופיר בשם כיתת 'גפן'

לפני שנה וחודשיים עמדנו כאן בהלוויה של מצ'ק, ממש בפתחה של שנת הקורונה כשהכול רק התחיל ואני זוכרת כמה משונה הייתה ההלוויה עם מסכות ומרווחים וחסרו החיבוקים והקִרבה... וקצת קשה להאמין שכל כך מהר אנחנו עומדים כאן שוב, הלילה, כדי לקבור את חנה. ואולי לא במקרה הסמיכות הזו.

אני רוצה לשתף כאן ברגע קטן עם חנה מה'שִבעה' של מצ'ק, ברגע שבעבורי היה מיוחד. לפעמים אתה לומד על אנשים ברגע קטן מה שלא ראית חיים שלמים.

כשבאתי ל'שִבעה', חנה לקחה אותי ביד ועשתה לי סיבוב בבית. היא הראתה לי בגאווה את כל עבודות העץ של מצ'ק. עוד ועוד אחת והיא סיפרה עם עיניים נוצצות על מצ'ק שאהב לעבוד בעץ. לרגע יכולתי להרגיש איך זה להישאר לנצח הנערה ההיא שהלכה יד ביד עם הנער ההוא בשבילי הקיבוץ.

והיום, כשאני חושבת על זה שנה מאוחר יותר, אחרי שנה מטורפת שבה למדנו, בעזרת מגיפה משונה שהמובן מאליו, אף פעם לא באמת מובן מאליו...

אני מוצאת הרבה נחמה בעובדות הפשוטות – בזה שחנה ומצ'ק זכו להזדקן יחד, לאהוב ולהיות נאהבים, להעמיד יחד שושלת מפוארת של ילדים ונכדים. בזה ששניהם זכו לסיים את חייהם עטופים באהבה ובקרובים.

רותם יקר, טיפלת באבא ובאימא במסירות מקרוב בסוף ימיהם וגם זו, בעיני, נימה וזכות גדולה לדרך בעבורם ובעבורך.

קבוצת 'גפן' מחבקת אותך ואוהבת אותך ומשתתפת בצערה של המשפחה כולה. 
 

אזכרה ביום השלושים

 טלילה

לאמא ואבא, סבא וסבתא!

הגענו שוב היום וקשה להאמין שכבר חודש עבר. נראה שרק אתמול הייתם שניכם אִתנו.

השארתם עם חור ענק בלב וכולנו מחפשים את הדרך להתמודד עם החוסר ולהמשיך את החיים. כולנו בטוחים שלא הייתם רוצים לראות אותנו עצובים ומתאבלים. הנחמה היחידה שאפשר לחשוב עליה היא שאתם שוב ביחד, אחרי כל-כך הרבה שנים שעשיתם הכול ביחד וכמעט שלא נפרדתם. הלבד היה קשה מנשוא.

נוחו בשלום, אנחנו נשארים פה להמשיך, לזכור ולהזכיר ולדאוג שהמקום הזה יהיה תמיד ירוק ופורח.

זכות אִמָהוֹת / גואל פינטו

רציתי לצלצל אל אמא שלי, לספר לה, שאמא שלי מתה.

רציתי להתלונן באוזנה, עליה, שעזבה אותי.

רציתי להסביר לה, את מה שכולם יודעים: כשאת אמא, את לא יכולה פשוט לקום, וללכת.

אין לך זכות. מוות אינו זכות אִמָהוֹת.

איילה – בת אחותה של חנה

בס"ד

רק לפני מספר חודשים עמדנו כאן כדי לציין את יום השנה לפטירתו של מצ'ק ז"ל והנה אנחנו שוב פה עומדים המומים וכואבים ומציינים שלושים יום לפטירתה של דודתנו האהובה, בשבילכם – חנה, בשבילנו טטה אנט.

עוד בילדותנו, הנסיעה לדודה הייתה מלווה בהתרגשות ובציפייה. היינו נוסעים שעות באוטובוס עם הסבתא שלנו, סוֹל, שעוד יום קודם הייתה מכינה אותנו כדי שניכנס לאווירה.

כשגדלנו ובגרנו הדודה אנט והדוד מצ'ק היו מגיעים אלינו.

לנסוע לדרום ולעבור בקיבוץ או להיפגש בבית קמה היה טקס קבוע. גם המרחק לא ביטל את התחושה שבלב – אנחנו קרובים.

והנה, רצה הגורל ואתם שוב רחוקים מאִתנו, אבל בלב – אתם קרובים מתמיד.

אתם שוב ביחד, דואגים אחד לשנייה ובטח יושבים שם למעלה עם כל החבורה החשובה בכל הדורות.

אני בטוחה שתשמרו עלינו שם למעלה ושכל שמחה וכל מפגש יוסיף לכם נחת וחיוך ענק על הפנים.

בדקות האחרונות שנותרו לך ביקשתי: "טטה אנט, תגידי משהו" ומילותיך האחרונות אליי היו: "אני אוהבת אתכם".

אני כל כך שמחה שברגעים האחרונים היית מוקפת באהובייך ואוהבייך וכל כך הרבה אהבה.

טטה אנט היקרה – אהבנו ונמשיך לאהוב אותך. תמיד תהיי בלִבנוּ.

טלילה, רותם, דותן, דורית – כולנו כאן בשבילכם ולמענכם. 

.
דברי מיכל, בת אחותה של חנה

אמא וטטה אנט,

הגעתן לארץ ממרוקו בשנות החמישים.

טטה אנט, הצטרפת לגרעין של הקיבוץ, הכרת את מצ'ק ז"ל. הקמת משפחה ועבדת במשך שנים.

טטה אנט – סמל לעדינות, לשלווה, להכלה, לצניעות, לפשטות ולאהבה ללא מילים.

טטה אנט ומצ'ק, כל מה שלמדנו בהיסטוריה וקראנו בספרים – ראינו בפועל – מִשוֹאה לתקומה, חלוציות, עלייה, ראשית ההתיישבות, קיבוץ גלויות, ערכים.

אמא – הכרת את אבא ז"ל וקבעתם את מושבכם בעיר. הקמתם משפחה והקניתם לנו ערכים של חסד ואהבת הזולת.

שתי אחיות, שתי משפחות לבית משפחת בן-דוד.

כילדים, זכורים מפגשים משותפים בחנוכה, בפסח ובחופש הגדול. במשך השבוע אמא הייתה מפנקת ללא גבול. ואנחנו, מִצִדנו, חיכינו, מצפים ומתרגשים. שבועות עמוסי חוויות ושבתות משותפות.

כמה סמלי, טטה אנט שהשבת את נשמתך לגִנזי מרומים בכ"ג בתמוז. בשלושת השבועות שבהם נחרבו שני בתי מקדש בשל שנאת חינם.

את ואמא הראיתן לנו אהבת חינם מהי.

קיבוץ ועיר, מזרח ומערב, שמאל וימין, דתיים וחילונים. ואם כל זה לא מספיק, אז מרחק פיזי. כל אלו – לא היה בידיהם להפריד ביניכן. מכן, אִמהות יקרות למדנו ערך של אהבת חינם.

חינם בחילוף אותיות היא – ניחם. יש נחמה כאשר יש יעוד, יש מטרה.

יום הזיכרון של הנפטר מצווה עלינו שלא נעבור אותו לחינם. שנלמד ושנזכור ממידותיו ומאורחותיו של הנפטר. יש הזדמנות להפוך את החינם ל- ניחם.

"כִּי נִחַם יְהוָה צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ" (ישעיהו נא, ג). אנחנו, המשפחות, המעט המעיד על המרובה. למרות ניסיונות של הנדסת תודעה תקשורתית, רב המשותף על המפריד. וגם אם לא – אחים אנחנו.

האחריות החברתית ברורה. החיים שלנו קשורים האחד בשני. ראינו זאת היטב אצל החברות של טטה אנט – מסירות, טיפול. אין מילים.

מה שבאמת חשוב, זו הרוח האנושית, הלב הפתוח, הלכידות הלאומית, הישראלית, היהודית. זה הכוח האמִתי שלנו. זה שמחלץ אותנו ומקבץ אותנו, מרגש אותנו ומציל אותנו. זה מה שחי עִמנו.

כדברי המשורר מוטי המר:

"כִּי כֻּלָּנוּ, כֵּן כֻּלָּנוּ

כֻּלָּנוּ רִקְמָה אֱנוֹשִׁית אַחַת חַיָּה

וְאִם אֶחָד מֵאִתָּנוּ

הוֹלֵךְ מֵעִמָּנוּ

מַשֶּׁהוּ מֵת בָּנוּ -

וּמַשֶּׁהוּ, נִשְׁאַר אִתּוֹ".

וממך, דודה יקרה נשאר הרבה.

יהי זכרך ברוך





הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

זייפרט חנה



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות