Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לפרלמן אביגדור ז"ל
(20/11/1936 - 14/11/2012)     ( ו כסלו תרצז  -  א כסלו תשעג )

.
סיפור ילדותו של אביגדור

כפי שסיפר לשלומית גולני, עורכת השובעלון, במרץ 2010:

נולדתי בבודפשט בירת הונגריה בשנת 1936. אבא היה זבן בחנות ואימא עקרת בית. אני זוכר רק מעט פרטים מהתקופה שלפני המלחמה. אימא נהגה להדליק נרות בשבת, אבל לא הלכנו לבית הכנסת. בקיץ נסענו לכפר, אל סבא וסבתא מצד אימא. הם גידלו ירקות וחזירים, ונהניתי לקחת ירקות מהגינה ולאכול אותם בארוחת הבוקר.

בסתיו 1943 הייתי כמעט בן שבע, והתחלתי ללמוד בכיתה א'. הייתי הילד היהודי היחיד בכיתה וספגתי כינויי גנאי בשל כך. במרץ 1944 נכנסו הגרמנים לבודפשט. כל היהודים שגילם עולה על שש הצטוו לשאת טלאי צהוב על בגדיהם. בכל ערב היו היהודים בעוצר. אני נראיתי קטן, ולכן לא תמיד ענדתי את הטלאי הצהוב. וכך, כשהיה חסר משהו בבית היו שולחים אותי להביא.

אבא נשלח לפלוגות עבודה, ואימא נשארה איתי והתפרנסה מסריגת סוודרים. בשלב מסוים אספו את היהודים לאחד מרובעי העיר. שיכנו כל שתי משפחות בדירה אחת, והבתים סומנו במגן דוד צהוב.

כשאייכמן נכנס להונגריה, בתחילת קיץ 1944, הוא אסף חצי מיליון מיהודי הונגריה, אך לא את היהודים שחיו בבודפשט. המידע על מחנות ההשמדה הגיע לאוזניו של הורטי, שליט הונגריה, והוא הפסיק את משלוחי היהודים. איסוף היהודים התחדש בנובמבר 1944, כשאנשי "צלב החץ" תפסו את השלטון. אייכמן החליט שיהודי בודפשט יגורשו וילכו ברגל. זו הייתה צעדת המוות, וגם אימא הייתה בה. בוקר אחד דפקו שוטרים הונגריים בדלת ולקחו אותה. זה לא הפתיע אותה כי כולם ידעו שזה צפוי. הייתי שם וראיתי שאימא הלכה.

אחרי שאימא הלכה, השוערת הנוצרייה לקחה אותי לבית יתומים של "הצלב האדום". כנראה שאימא תיאמה את זה מראש איתה ועם בית היתומים. "הצלב האדום" וארגונים נוספים הבינו שגורלם של יהודי בודפשט נחרץ, והם פתחו כשבעים בתי ילדים. כך ניצלו חייהם של כ-5,000 ילדים. בית הילדים שלי שכן בווילה גדולה בלב יער בהרי בּוּדָה, והיו בו כמאה ילדים. הבית סומן בצלב אדום וגדול. ביער הסתובבו חיילים גרמנים רבים, אך במהלך החודשים שחייתי שם לא נכנס לבית אף חיל גרמני.

הבית היה צפוף ומלוכלך. ישנו במיטות על קומות. בכל בוקר ניקינו את בגדינו מהכינים. היה רק מעט אוכל, והיינו כל הזמן רעבים. אני זוכר רק פרטים מעטים. זכור לי שלא קראו לנו בשמות. לכל ילד היה מספר, לפי מקומו בשולחן האוכל, ופנו אלינו לפי המספרים. נאסר עלינו לצאת החוצה מפחד החיילים הגרמנים.

בפברואר 1945 הגיעו הרוסים. פתאום שמענו צעקות: הרוסים באים! מהרגע הזה יש לי זיכרון ברור: ראיתי טנק רוסי ועליו חייל שעל כובעו כוכב אדום. בשבילי זה היה סימן שההצלה הגיעה. החיילים הרוסים נתנו לנו אוכל והורידו אותנו לפֶּשְט, לבית ילדים אחר. בהמשך עברנו לעיר אחרת. שם שרפו את כל בגדינו, עשו לכולם קרחת וניקו אותנו מהכינים. משם גם התחיל המסע שלי לארץ ישראל. נסענו במכוניות למחנה בגרמניה ומשם למחנה נוסף. היו שם גרוטאות של אווירונים. הוצאנו מהם חוטי חשמל וקלענו מהם חגורות וחפצים שונים. אחר כך היינו בבית מלון. שם התנאים היו טובים יותר וגם זכינו לטיולים ולחוויות מהנות.

שליחי תנועות הנוער שטיפלו בנו החליטו לתת לנו שמות עבריים. אהבתי את שמות החיות: אריה, זאב, דב, ורציתי שאחד מהם יהיה שמי. אבל עד שהגיע תורי נגמרו כל השמות של החיות, ולכן אמרו לי ששמי יהיה אביגדור. התנגדתי, אבל בסוף שכנעו אותי שזה שם של משורר חשוב, ונאלצתי לקבל אותו. הייתי אז כבן שמונה.

יום אחד הודיעו לנו שאנחנו עולים לארץ ישראל. נסענו לצרפת וביולי 1947 עלינו על האוניה אקסודוס. זו הייתה אוניית נהרות אמריקאית שהוסבה לאוניית מעפילים. 4,551 העולים שוכנו על מדפי שינה צרים. הפלגנו והגענו לנמל חיפה. בקרבת החוף נגחו משחתות בריטיות באוניה ועשו בה חור גדול. החיילים הבריטים עלו לסיפון, והתחולל מאבק קשה שהיו בו הרוגים ופצועים. אנחנו, הילדים, נשארנו בתאי המגורים בבטן האוניה, אבל הגז המדמיע שפוזר למעלה הגיע גם אלינו וידענו שמתחולל מאבק קשה. לבסוף הורידו אותנו בכוח מהאוניה בנמל חיפה.

ריססו אותנו בדי.די.טי. והעבירו אותנו לשלוש אוניות משא בריטיות, כ-1,500 איש בכל אוניה. שיכנו אותנו בבטן האוניה, חמש מאות איש ביחד. זה היה בקיץ, והיה צפוף וחם. הבריטים לא ידעו מה לעשות איתנו. כחודש וחצי היינו באוניה, ומתוכו כחודש מחוץ לנמל מרסיי. אנשי ההגנה הביאו לנו אוכל והכריזו ברמקול: "חזקו ואמצו! לא להתייאש!". הם הביאו לנו בגטים שבתוכם החביאו עיתונים זעירים. הייתי אז כמעט בן עשר. לבסוף הפלגנו לנמל המבורג שבגרמניה ושם הורידו אותנו בניגוד לרצוננו ובעזרת זרנוקי מים. לניצולי השואה זו הייתה טראומה נוראה.

בגרמניה לקחו אותנו למחנה פֶּפֶּנְדוֹרף. המחנה היה מגודר והאנגלים שמרו עלינו, עד שיום אחד הם נעלמו. עברנו למחנה אֶמְדֶן, על גבול הולנד. היינו רזים, ונתנו לנו שמן דגים. ראינו שם, מעבר לנהר, את טחנות הרוח ואת הפרות ההולנדיות. לבסוף צורפה הקבוצה שלנו, שהשתייכה ל"גורדוניה", לקבוצת פליטי אקסודוס שעלתה לארץ ישראל בעלייה ד':

על פי החוק הבריטי יכלו תושבי ישראל שנתקעו באירופה בזמן המלחמה לחזור ארצה. אנשי עלייה ב' אספו בארץ דרכונים מיהודים שעלו מאירופה עוד לפני המלחמה. זייפנים מיומנים הסירו את התמונה המקורית, והדביקו במקומה תמונה של אחד המועמדים לעלייה שצולמה במחנות הניצולים. אם העולה לעתיד לא היה בעל משפחה, הוסיפו לדרכונו אישה וילדים, וכך כל החבורה הורשתה לעלות לארץ ישראל. הפקידים הבריטים שקיבלו את פני העולים אישרו את כניסתם החוקית, גם בעזרת מעט שוחד (לפי אתר על אקסודוס).

קיבלנו תעודות עם שמות בדויים ששייכו אותנו למשפחות. הפעם הפלגנו באוניית תיירים. הגענו לנמל תל אביב באפריל 1948, כחודש לפני הכרזת המדינה. משם נלקחנו למעברת אוהלים ברעננה, ואחר כך עברנו לכפר הנוער בן שמן. איתי באונייה היו גם שמעון גרונר, טובה הר שלום, רחל זיגלבוים ז"ל ומלכה דנא ז"ל.

מכיתה א' ועד שהגעתי לבן שמן בגיל אחת עשרה לא למדתי בצורה מסודרת. במהלך השנים היו מדי פעם שיעורים מזדמנים עם מישהו שהתנדב ללמד משהו. הייתי בבן שמן כחמש שנים, עד אוקטובר 1953, ולמדנו שם חקלאות. משם הגעתי לשובל. התגייסתי לצבא ואחריו התחתנתי ונולדו לנו חמשת ילדינו. הגעתי לישראל כניצול יחיד ממשפחתי, וכיום אנחנו ממש חמולה.

בדברים שולב מידע מאתר המוזיאון למורשת היהדות הדוברת הונגרית ומאתר בנושא אקסודוס.

.
דברים שכתב אסף פרלמן לזכר אביו בתום השבעה

יש לך היום יום הולדת אבא, ואני נזכר.

זוכר שאתה נכנס לכיתה ואומר: "אסף, יש לך אחות".

זוכר שאתה חוזר ממילואים ומביא חלקים של פצצות.

זוכר את הכובעים שהיית חובש.

זוכר "על הכתפיים".

זוכר שנתפס לך הגב.

זוכר שאתה בא לרוץ באימוני אתלטיקה.

זוכר שאתה בא ומספר שסבא נפטר ושנוסעים לחיפה.

זוכר שאתה אוסף אותי מהשער אחרי מסע כומתה.

זוכר שאתה דופק לי על הדלת בגסטהאוס בתאילנד.

זוכר שאתה מתגנב החוצה בבית חולים לעשן.

זוכר את העיניים שלך בבית שלך בבודפשט.

זוכר שכבר קצת קשה לך ללכת.

זוכר שאתה מפסיק לעשן וזוכר שאתה מתחיל.

זוכר שאתה מספיק לחבק את אשל, הנכד האחרון שנולד.

זוכר את הטלפון שמגיע שאתה לא מרגיש טוב.

וזוכר את הטלפון שאחריו.

ואני לא רוצה לשכוח.

 




הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

פרלמן אביגדור



shoval abc
ab מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות