אימא שלנו – דברי תמר בשם שלושת הילדים של חווה וייגרט

ילדות בברלין

חווה וייגרט לבית לווינסון נולדה בשלושה בנובמבר 1924 למשפחה קטנה: אבא מרטין, שהיה חובש במלחמת העולם הראשונה, קיבל אות הצטיינות על תפקודו ובעקבות זה עבודה כמנהל מחלקת כלי בית בכולבו גדול. אימא ארנה, לא יצאה לעבוד והיטיבה לשחק וליצור יש מאין צעצועים לשני הילדים הקטנים. מכאן אהבת מלאכת היד והיצירה, שכל כך הרבה מילדי שובל הכירו והודו לה על כך. אחיה הגדול, הקרוב לה בגיל, שאול זיגברט היה לפי דבריה מאוד מוכשר.

עם עליית הנאצים לשלטון רצתה המשפחה לעזוב את גרמניה, אבל הציונים קיבלו לישראל רק אנשים שהיו מתחת לגיל ארבעים וכדי להגר לאמריקה, שם היו כבר קרובי משפחה, לא היה מספיק כסף. בבית נשמעו גם שמות כמו ארגנטינה וסין אבל הם לא הגיעו לידי מימוש. (שנים שמענו בבית "לגרמנים לא אסלח וגם לאמריקאים לא!").

אימא למדה בבית ספר רגיל כי לא היה בקרבת מקום בית ספר יהודי, יהדותה הייתה גלויה (גם בזכות צבע שערה השחור). היא מספרת שכאשר היה מצעד של היטלר וכול ילדי בית הספר הלכו להריע לו, היא בקשה מהמנהלת להישאר ולחכות בבית הספר, המנהלת אמרה שהיא מבינה לליבה, אבל אינה יכולה להשאירה אותה לבד. אימא, שהייתה נמוכה, נעמדה בשורה האחורית של הצופים ואז עבר אחד החיילים מהמצעד ואמר: למה הילדה הקטנה עומדת מאחור? והניף אותה לשורה הקדמית. וכאן הייתה מוסיפה בגאווה "אבל אני לא נפנפתי להיטלר..."

היא הצטרפה לקבוצת 'השומר הצעיר' ובתום בית הספר היסודי ביקשה לצאת להכשרה חקלאית. אביה כבר פוטר מעבודתו והיה מעט אוכל. היא ידעה שכך יהיה להורים מה לאכול. כאשר נפרדה מהם בתחנת הרכבת הגדולה שליד גן החיות עדיין האמינה שאי פעם יגיעו הוריה בעקבותיה לישראל. אבל כאשר אחיה בא לבקר אותה בחוות ההכשרה והיא נפרדה ממנו בלחיצת יד, ידעה, פשוט ידעה, שלא יפגשו יותר...

דנמרק

עם פרוץ המלחמה 'עליית הנוער' העבירה אותם לדנמרק ופיזרה את הילדים בכפרים נידחים בצפון המדינה. היא שובצה בחווה של אלמנה בשם קתרין שלא ידעה גרמנית וקנתה מילון גרמני-דני כדי לתקשר.

קתרין לימדה אותה עבודות משק פשוטות: לחלוב את הפרות, להביא את החלב למחלבה, לבצע קניות במכולת עם פתק וכדומה. היא הייתה מאד טובה אליה! בלילות הייתה הנערה מקשיבה לרדיו קטן ששידר בגרמנית את חדשות הבי.בי.סי. באותם ימים אימא התכתבה עם הוריה וויתרה על דברים אחרים כדי לקנות במעט הכסף שקיבלה בולים.

הרכבת לישראל

לאחר פלישת הגרמנים לדנמרק התארגן מבצע להוצאת הילדים ברכבת מיוחדת דרך שוודיה, פינלנד, רוסיה, טורקיה ולבנון לישראל. ההוראה הייתה לא לקחת תמונות ומכתבים למקרה שיעצרו כדי שלא יזהו אותם בקלות. לפני כמה חודשים בעקבות תחקיר רחב היקף שעשינו, הנכד של קתרין הוריד מעליית הגג קופסה עם כול המכתבים, כולל מכתב תודה שכתב אבא שלה לקתרין אחרי שאימא עזבה כבר את דנמרק.

היה מאבק בין תנועות הנוער על המקומות ברכבת, ניתנה עדיפות למבוגרים יותר ולמי שהיה לו אח בארץ. אבל המדריך לחץ שיכללו את אווה במחזור למרות גילה הצעיר והעובדה שאין לה קרוב ממש, כי הייתה חברתית, נוחה וידעה להסתדר. ברכבת נצמדה לשלושה שהכירה מ'השומר הצעיר'. שם גם נפגשה לראשונה עם רחל האוזמן ומאז הן צעדו ביחד כול השנים. התוכנית הגדולה הייתה להעביר ילדים רבים בדרך זו, אבל בסוף הצליחו להעביר רק קבוצה אחת. המסע ארך כשלושה שבועות. בכול מקום שבו חנו, באו יהודי המקום לחפש קרובי משפחה. היה חשש שגילוי כזה יכול לעכב את כול המסע ולכן הילדים תודרכו לא להגיב. קשה במיוחד היה הלילה באודסה, שם היו לה קרובים שמאד אהבה. כאשר הרכבת המשיכה בדרכה הסתבר לה שכול הלילה באו יהודים ושאלו על יקיריהם... באחד ממעברי הגבול בחיפוש מצאו אצלה פנקס מלא כתובות וחשדו בה שהיא מרגלת.

עוד משהו: ההוצאה לפועל של רכבת הילדים היה מבצע בין ארצות שהגרמנים יזמו תמורת החזרת ילדי הטמפלרים שהיו בארץ לגרמניה. במעבר הגבול בראש הנקרה התבצע החילוף.

משמר העמק

הקבוצה נקלטה כחברת נוער בקיבוץ משמר העמק. בינתיים, בגרמניה, הוריה עבדו בעבודות נדרשות: אימא בסימנס בייצור נשק ואבא בתיקון כבישים. אבא היה שולח לה מכתבים דרך הצלב האדום. לדבריה, באמצעות עשרים וחמש המילים המותרות היה מצליח לעודד אותה (היא הייתה כותבת על אותו נייר בחזרה). בינואר 1943 קיבלה אימא מכתב בו היה כתוב "עכשיו יעבור הרבה זמן עד ששוב תקבלי מכתב. תמיד תדעי שאמרנו לעצמנו – לפחות אווה ניצלה"

בשנים-עשר בינואר 1943 הם הועברו מברלין לאושוויץ ונרצחו באותו יום.

אימא מתארת את שעברה עליה כך "כאשר קיבלתי את המסמך מהצלב האדום שאימת סופית את מה שכבר ניחשתי, ובו תאריך הוצאתם להורג של הורי ואחי באושוויץ, נכנסתי למיטה ליום אחד ובכיתי. בזה האבל נגמר. אף אחד מהמבוגרים לא היה מסוגל לעזור לי, נערה צעירה, לעבד את תהליך האבל ובכלל, לתת לנו לגיטימציה להתאבל".

הנערים בחברת הנוער עבדו עד הצהרים בכול העבודות הנדרשות ואחר הצוהריים למדו שעתים. (הפוך מהנערים במוסד החינוכי שלמדו כול שעות הבוקר ועבדו שעתיים בצהרים). למרות שבמשמר העמק היו דוברי גרמנית רבים והמון ספרים בגרמנית, בספרייה סגרו בפניהם את האפשרות לקרוא בגרמנית. וכך אומרת אימא "הפסדנו את כול קריאת הנעורים הכול כך חשובה..."

בגמר חברת הנוער הם הופנו להשלמה בקיבוץ מזרע, אבל אימא ורחל החליטו לחפש קיבוץ צעיר ואחרי כמה בדיקות הצטרפו לקיבוץ בשם אילת ששכן ליד נתניה וחבריו חלמו "להיות קיבוץ של דייגים באילת..."

עם אבא

את אבא הכירה אימא מרחוק כאשר נערים מקן 'השומר הצעיר' בחיפה באו למחנה עבודה בקיץ, אז הרגישו חברי עליית הנוער הרבה יותר בוגרים בעקבות מה שעברו לעומת ילדי השמנת החיפאים.

כאשר נוצר קשר ביניהם (גם הרקע הגרמני עזר – אבא עלה כילד מהמבורג) הוא הבטיח לה משפחה עם שמחת חיים ואושר, הוא האמין וקיווה שבמשך הזמן תשכח את האובדן. ואומנם, הביא הביתה עולם ומלואו וחברים וסיפורים אבל הם התקיימו ביחד עם העצב והדיכאון של היתמות.

בשנת 1946 התחתנו (במקום כוס שבר החתן נורת חשמל שרופה...) ובשנת 1948 נולדתי באמבולנס בדרך לבית החולים בחדרה.

"למה באמבולנס? הרופא אמר לי שכאשר יהיה כאב בלתי נסבל, זה הזמן לנסוע... אז התאפקתי. אבל נהג האמבולנס היה מיומן, הוא כבר יילד בכמה הזדמנויות."

שובל

אימא עבדה שנים רבות בטיפול בילדים, הרגישה שזו משימה חשובה ושהיא מאד טובה בזה. יעידו על כך דורון, אורן, בועז, יאיר, אורנה, ואחרים. בקלות ובטבעיות התמסרה לילדים שהיו להם קשיים כול שהם.

למרות שלא עבדה בחקלאות הרגישה שיש לה חלק בהצלחות והתגאתה בהפרחת הנגב. היא הייתה שלמה לחלוטין עם הרעיון הקיבוצי וגם כשכעסה על מוסדות הקיבוץ עדיין הייתה שלמה לגמרי עם דרכה. כאשר סיימה לעבוד בחינוך יצאה לאפעל לשנת לימודים מקבילה לתיכון. לראשונה היא הייתה מחוץ לבית ולא אבא. היא גילתה את יכולותיה במתמטיקה למשל, עד כדי כך שסמדר ואני כבר לא ידענו לעזור לה ורק מני יכול היה... וגם קשרה חברויות חדשות שאבא מאד פירגן להן.

אבא נפטר קצת אחרי שחגגנו לשניהם יום הולדת שישים.

בשנות התשעים יזמה עיריית ברלין ביקור בעיר של הניצולים שגדלו בה. סמדר ואני ליווינו אותה במסע. אימא חוותה קשה את הביקור: התחלתה, הלכה לאיבוד ועוד. כאשר הסתיים הביקור טסה למינכן לבלות שבוע עם אלברט ודורה, דודה ודודתה האהובים מאנגליה. שם טיילו ביערות ונהנו. ביום חזרתה היה חמסין נוראי. באתי לאסוף אותה עם אוטו של קיבוץ להב שהמזגן שבו היה מקולקל. כאשר עברנו את קריית גת, בחוץ הכול היה חום ושרוף. השרב של שעות הצוהריים נכנס לאוטו שאלתי אותה "איפה הבית האמִתי שלך?" והיא השיבה ללא היסוס "פה, היכן שגידלתי את ילדיי!"

קשר עם העבר

בשנות השמונים נסעה אימא לבדה לבקר את הקרובים שהספיקו להגר לניו יורק כאשר החלה עליית הנאצים לשלטון. היא עברה בין המשפחות ולקטה תמונות של ילדות ומשפחה. שנים אחר כך כאשר עזרנו לה להוציא לאור את סיפור הילדות שלה בשם אחי שאול, אמרה לנו "אילו אבא היה מבין יותר, אולי לא הייתי נוסעת לבד לניו יורק..."

סבתא היי-טק

בגיל שבעים ושש אחרי שסיימה לעבוד בבית אשחר, סמדר יזמה ניסיון להכניסה לעולם המחשב. היא פרחה שם. השתלטה על המחשב, התכתבה עם חברים ישנים, הכירה חברים חדשים, וגם הרגישה אשמה שהיא כותבת באנגלית עם שגיאות.

אימא עקבה אחרי הנכדים בטיול הגדול לכול פינות העולם. היא הייתה מקבלת שם של כפר נידח או של אתר טיולים, מוצאת אותו במפה ולומדת עליו כול מה שאפשר. הנכדים גמלו לה במשלוח גלויות מכול העולם.

אימא שמחה אתנו על התרחבות המשפחה, נכדים ונינים וראתה בכך את ניצחונה על הנאצים.

עם דיאנה

אחרי גיל תשעים נכנסה דיאנה למשפחה, בהתחלה היה קשה לאימא להתרגל לריחות התבלינים ההודים והיא ביקשה שתבשל רק בחוץ, אחר כך התלהבה מהאוכל ההודי. במשך הזמן נוצר קשר נפלא בין שתיהן היא בטחה בדיאנה באופן מוחלט, דיאנה ביכולות החברתיות שלה אירחה מטפלות אחרות ושוב מדי פעם הבית התמלא שמחה וצחוקים.

סיום

אסיים במשפט שאמר לי פעם דור כשהיה נער "סבתא אומרת שהיא לא גיבורה, החיים דחפו אותה למה שעשתה. אבל אני אומר שמי שחיה מגיל ארבע-עשרה לבד, בלי אבא אימא ומשפחה ונשארה אופטימית ומלאת חיים, היא גיבורה!

.

רונה פויירינג, מזכירת הקיבוץ

אווה - חווה - חווי וייגרט לבית לוינסון, בת להוריה – מרטין וארנה ואחות צעירה לשאול, נולדה בשנת 1924.

חווי גדלה בברלין בבית חם ואוהב. המשפחה השתייכה למעמד הבינוני-נמוך ולמרות שהיו מעורים בחיי החברה מסביב, הקפידו לחגוג חגים יהודיים ולזכור את השייכות הדתית, אפילו לפני זו הלאומית.

האנטישמיות ורוחות המלחמה סביב השפיעו מאוד על המשפחה. עבודתו של מרטין הופסקה כבר בשנת 1934  מפני שהיה יהודי. חווי, שהייתה תלמידה טובה סולקה מבית הספר כשסיימה את כיתה ח' בשל היותה יהודייה. הימים היו קשים.

בניסיון להגן על ביתם החליטו ההורים לשלוח את הנערה חווה, שהייתה פעילה בתנועת 'השומר הצעיר', לדנמרק בחסות 'עליית הנוער', שם הועסקה בעבודה חקלאית בחווה של קטרינה בלוג-הנסון שדאגה לה כבת.

פרק זה נמשך שנה ושלושה חודשים ולאחר מכן יצאה הקבוצה הראשונה של 'עליית הנוער' אל ארץ ישראל במסע אמיץ ובלתי נתפס שבמהלכו עברו לשוודיה, ממנה לפינלנד ובאונייה אל העיר לנינגרד. משם המשיכו ברכבת לאודסה שממנה הפליגו לאיסטנבול ומשם ברכבת דרך סוריה ולבנון עד שהגיעו לראש הנקרה בעשרים וארבעה בדצמבר 1940, ולמחרת עברו לקיבוץ משמר העמק.

במשמר העמק השתלבו בני הנוער בעבודה ובלימודים. בסיום שלב זה עברה חווי למזרע, אז גם הבינה שבני משפחתה נספו והיא החליטה להצטרף ולהשתייך לקיבוץ צעיר.

חווי הצטרפה לקיבוץ אילת-שובל שבו פגשה את בנימין וייגרט, שאותו הכירה בקטיף במשמר העמק. חווי ובנימין הקימו משפחה. במהלך התקופה הראשונה של קיבוץ שובל, שבה חלק מחברי הקיבוץ עלו על הקרקע וחלק נשארו בנתניה, תקופה שבה התראו פחות, גדלה המשפחה הצעירה ונולדה תמר – הבת הבכורה. בהמשך, כבר בשובל, נולדה סמדר וכך גם שאול.

הקמת המשפחה והקמת הקיבוץ היו שזורות זו בזו והיוו עוגנים משמעותיים בעבור חווי שאיבדה את משפחתה ונעקרה מביתה ומסביבתה כנערה צעירה. הולדתו של הבן שאול ובחירתה לקרוא לו על שמו של אחיה שנרצח עם ההורים באושוויץ, היו משמעותיים והיוו סגירת מעגל במובן של הנצחה, אבל יותר מכך הראו את כוחם של החיים הצעירים בהקמת דור נוסף למשפחה.

חווי טיפלה במשך שנים רבות בילדי הקיבוץ וראתה בעבודתה כמטפלת, הרחבה של האימהות ושל יכולתה לדאוג לילדים נוספים, לטפחם ולטפל בהם.

בהמשך עבדה בקומונת ילדים, הקימה חוגים למלאכת יד ולימדה בהם והייתה פעילה כחברת מזכירות.

בנימין – שר החוץ הביא אל בית המשפחה את תחושת העולם הגדול וחווי – שרת הפנים הייתה מסורה לבית.

בדרכה הנחושה, החליטה להשלים את תעודת הבגרות שלה ב'תיכונייה' ברמת אפעל והפליאה בלימודיה. רצונה והצלחתה עודדו חברים וחברות נוספים לצעוד בדרך הזו.

אהבתה של חווי לקיבוץ הייתה ללא תנאי. גם, כשלעיתים, לא הסכימה עם הדרך, ראתה את הקיבוץ כמקום שהוא לא פחות ממושלם והייתה גאה בחצר הקיבוץ, בתרבות ובחגים.

בשנת 1985 בנימין נפטר וחווי המשיכה קדימה מוקפת בשבט שגדל – בבית הפתוח שלה לדור הצעיר במשפחה וביכולתה לדבוק בשגרת היומיום מצד אחד – להתעמל במשך חמישים ושמונה שנים רצופות עם עליזה, להקפיד על נוכחות בבית החם ובמקביל להגיע לשליטה בעולמות המחשב ולהפוך ל'סבתא הייטק'.

בפרק החיים האחרון ניתן היה לראות את חווי בשבילי הקיבוץ על הקלנועית, יחד עם דיאנה המסורה שהעניקה לה בטחון ושלווה.

חווי – ילדותך המאושרת עם משפחתך בברלין הייתה ראשיתו של מסע חיים שיש בו אומץ, נחישות, אהבת אדם ופשטות. נחשפת בצעירותך לרוע, לכאב ולעצב, אבל גם לתקווה ולאמון בבני האדם המופלאים שפגשת בדרך וכל אלה הצליחו להשפיע עליך ולגבש בך זהות של אם, אישה וחברה היודעת להוקיר את הטוב שסביבה.

תמר, סמדר, שאול וכל בני ובנות המשפחה – קיבוץ שובל משתתף בצערכם.

להתראות חווי – יהיה זכרך ברוך.