אייבי עבד ברפת ארבעים וחמש שנים. קשה לנו היום להבין תקופה של ארבעים וחמש שנים ברפת. מרכז החיים של אייבי הייתה היצירה והיצירה הייתה ברפת. אחרי מלחמת העצמאות העברנו את הפרות מנתניה לשובל וקלטנו עוד פרות מהולנד ומארצות הברית. נפגשנו שלוש פעמים ביום ברפת. פגישה ראשונה בשעה ארבע בבוקר. אייבי לקח כיסא חליבה ודלי חליבה והתחיל לחלוב את פרותיו. לאייבי היו פרות קבועות מפוזרות בכל הרפת. אייבי קיבל תמיד את הפרות המובחרות כי היה חולב מעולה. לחלוב בידיים מסובך הרבה יותר מאשר במכונה. נדרשה תקופה ממושכת כדי להכשיר חולב ולא כל אחד צלח להיות חולב בידיים. הרפתנים חיו כקבוצה. הם נפגשו שלוש פעמים ביום בחליבה. שלוש פעמים נפגשו בחדר האוכל ושלוש פעמים נוספות בארוחות ארבע ברפת.

אייבי היה איש מרכזי בצוות. ניגן במפוחית בכל האירועים וסיפר את הסיפורים על הפרות.

אייבי

לשרטט קווים לדמותך. לתחום אותך בין המילים והזיכרונות, להיזכר בהווייתך – כולם עד אחד דלו עד מאד מכדי לדעת אותך כפי שהיית, כפי שהנך.

הכרתי אותך, אייבי, לאורך שבע עשרה שנים של עבודה משותפת. חלקנו את נטל המקצוע לאורך השנים. למדתי להעריך את שקדנותך, את נאמנותך, את הידע הרב ואת הניסיון העשיר עד מאד. מכל אלה הרעפת לסובביך בשפע. פעמים רבות קראתי לך לעזרה, פעמים רבות נועצתי בך. תמיד ידעת להושיט יד נכונה לעצה טובה, מילה יפה לעידוד לכל משבר.

ומעל לכל ידעת לשתוק, לשתוק ולהקשיב.

להאזין לכל הסובב אותך ולהיות לכול – מורה, ידיד, שותף וחבר.

אייבי ידידי, הנה אתה ניצב אלי, מביט בכול. מכל פינה ברפת, נסמך אל העמודים וצופה אל הפרות בסבלנות רבה, עומד על הרמפה וכוס של קפה בידך, מהלך עם הרופא והמזריע ומחליף דעות על פוליטיקה, על כלכלה, על אמנות ועל מה לא?

אני רואה אותך עם כל כרטיס פרה במשרד, ובתום כל חליבה. הן אתה זה שטבעת את האמרה – "לכל חליבה יש סוף, ואין חליבה שאינה נגמרת" ואני משתדל לזכור, כפי שלימדת אותי בימים הראשונים שמאחורי כל מספר כוויה ושם יש בעל חיים רגיש, חשוב שיש לדאוג לבריאותו, למזונו, לתנאי קיומו ואני קצת נוטה לשכוח ולראות את הפרות כמכונות לייצור חלב בלבד.

ועוד אני זוכר ימים ולילות שמשכנו יחדיו ולדות שסירבו לצאת לאוויר העולם. היאך טיפלנו בסבלנות רבה, בגשם ובחמסין בפרות שרבצו להן בעטיו של חולי כלשהו, כיצד לחמת בעבור הישרדותן בעדר, וכמה קשה וכואב חשת בעת שידעת שגורלה של פרה זו או אחרת נחרץ ליציאה מהעדר, כאילו לא עשית די.

ואני עוד יודע לזכור, אייבי – הכיצד ידעת לנטוע בענף את תחושת הייחודיות. זוכר אני את דבריך בישיבת ועדת המשק שדנה בחליבה השלישית: "בשלחין ובפלחה אפשר לא לעבוד בתנאים מסוימים. ברפת יש עונה כל ימות השנה. ענף הרפת תרם את חלקו במשך כל השנים".

ועד כמה נאה קיימת דבריך אלה.

וכך, אייבי, ואולי גם קצת אחרת, אני נפרד ממך לעת עתה, להיות ממשיך יצירתך בעף.

אייבי יקר, כאן למעלה, נושבת רוח טובה לוטפת, מרגעת. כאן למעלה הכול שלך. השדות, העצים המרחב השקט, המצהיב.

כאן למעלה הכול כבר ידוע –

ואתה לי געגוע!

הספד בלוויה - חיים מאירס 

לפני ארבע שנים, כששכבתי חולה בבית חולים ביקרת הרבה לעודד אותי. שוחחנו על טיולים שעשינו ועוד נעשה בעתיד.

כעבור חצי שנה אתה נכנסת לאותה מחלקה ואפילו לאותה מיטה ועם אותה מחלה, סרטן, שזו הכניעה אותך עכשיו.

ואז החלמת ובאותה תקופת ביניים טיילנו, נהנינו ועשינו כיף עם אותה חבורה קטנה שלנו.

באחד הטיולים לצפון ביקרנו אצל אחותך. שרה ואהרון קיבלו אותנו כה יפה. בצאתנו אמרנו שלום בפעם האחרונה לאהרון ז"ל.

בתקופה האחרונה דיברת הרבה על ידי שתיקה. שתיקה שהייתה מלאה בתוכן ומובנת על ידי מבט בעיניך. וכאשר אמרת קצת יותר היו אלה דברי טעם על הנעשה בעולם, בחברה ובקיבוץ. על המשפחה שלי ושלך ועוד ועוד.

אייבי התעניין וחקר אותי על בריאותי, הקשיב ברצינות והציע, כחבר טוב, לפעמים עצה לעניין. אבל גם הוא וגם אני ידענו שאלה דברים קטנים peanuts. לפעמים שאל בהומור: "נו, כמה רופאים אתה ראית השבוע?"

הוא ידע את האמת על עצמו ובכל זאת התעניין בדברים הטריוויאליים של חיי יום-יום, שעבורו כבר לא הייתה להם כל משמעות.

פעם אמר לי בצחוק: "אתה תהיה המוסקֵיטְר האחרון לספר את הצ'יזבטים שלנו ואולי כמה בדיחות של אליעזר ז"ל".

אבל, לפעמים, לאחרונה לחש: "מספיק, אין טעם, אני מכביד על הסביבה ובמיוחד על טובה".

בערב יום ה, לפני שיצאתי לשלושה ימים למצפה שלם, שאל אותי אייבי בקול שקט אבל אמיתי, ברצינותו הכנה לשמוע ואמר: "כשתחזור ביום א תספר לי פרטים על שלושת ימי הסדנה שלך".

חזרתי מאוחר מדי לשמוע ומאוחר מדי לשמוע עוד פעם את קולו השקט. פגשתי את טובה בוכה כשמבטה מעביר לי את הכאב על האבדה הגדולה. הלך בעל, ידיד ושותף לחיים.

עכשיו הבנתי היטב את לחיצת הידיים שלנו בערב יום ה. הפעם הלחיצה שלו הייתה חזקה מהרגיל וכך הוא אמר לי שלום.

דברי הספד בלוויה – הדסה בן עמי

אייבי,

שוב נלקח חבר יקר מאתנו ונקרע ידיד אהוב וטוב לב מתוכנו – השורה כבר מתארכת, כל אחד והסיפור שלו – אנחנו שוזרים הכול ביחד ונוצרת יצירת מופלאה – תרומה אישית של כל אחד ואחד לַיחד הגדול, לַיֵּש הקיבוצי של דור שחלם ובנה, נטע והקים מפעל לתפארת. בין הרבה מחברינו הוותיקים עובר חוט משותף של גלות ועליה, של בית יהודי חם וציונות מתגשמת של תנועה וקיבוץ.

אייבי נולד בשנת 1924 לפני שישים ושש שנים בדְוִוינְסק שבלטביה. אח תאום לשרה, שני האחרונים מבין חמישה ילדים. האב היגר לדרום אפריקה כדי להכין שם בית חם ויפה ולהעביר את כל המשפחה לשם כעבור שבע שנים, בשנת 1933 וכך ניצלו מזוועות מלחמת העולם השנייה. הוא דאג לשלוח כסף לאם לגידול חמשת הילדים שהיו בני שנתיים עד תשע וגדלו בחיק סבא, סבתא ודוד דואגים. חמש משפחות סביב חצר גדולה עם רכוש, סוסים, עוזרת בית ותנאי מחיה טובים. עם הצטרפותם לאב הם הגיעו לפרנסה מוכנה ולבית מסודר. השפה האנגלית נוספה לעברית, ליידיש ולרוסית שדברו בבית בעל השורשים היהודיים החזקים. הבוגרים שבילדים השתייכו מהר מאד לתנועת נוער ציונית. התאומים אייבי ושרה עברו כִּברת דרך חינוכית בכיתות נפרדות בבית הספר היהודי הממשלתי ביוהנסבורג עד להצטרפותם ל"שומר הצעיר". אייבי המתון, השקט והמופנם שרצה מאד לנגן בכינור ושאהב מוזיקה קלאסית מגיל צעיר למדי והתאומה, ה"טום-בוי" השובבה ניגנה על פסנתר. ההשתייכות ל"שומר הצעיר" לא הייתה כל כך לרוחם של ההורים שידעו מה פירוש הדבר – הכשרה חקלאית בבלפוריה שבדרום אפריקה, וכמובן גם עליה ארצה בשנת 1945, אחרי המלחמה. כל אחד מהתאומים עלה בנפרד, תוך זמן קצר, כדי להיפגש שוב בנתניה, בקיבוץ אילת ולצאת לתקופת הכשרה במשמר העמק.

אייבי, הצעיר בגדוד, בתנועה נחשב לשברירי ועדין, דברן ומתווכח בלהט על החזון הקיבוצי. מי היה מאמין אז שיהיה אחד מפועלי הבניין בבְּלוקים בקיבוץ אילת ומאוחר יותר, אחד הרפתנים המסורים והמקצועיים.

עם הגעת גרעין בוכנוואלד לשובל בשנת 1947 נרקמו, מהר מאד, קשרי אהבה דווקא בין יוצאי דרום אפריקה והבנות המוצלחות של הגרעין, וביניהם – אייבי וטובה. הבחור המופנם והרומנטי, בעל הנטיות המוזיקליות המובהקות שידע לבטא את עצמו ביופי בלתי רגיל, בשריקה מדויקת ויפה של כל השירים ובנגינה אמנותית במפוחית הפה המפורסמת שלו בכל מפגש חברתי. הקול היפה נהרס במשך השנים כתוצאה מהעישון הכפייתי הפרמננטי ואולי ההרסני (מי יודע?). האהבה לזִמרה, להקשבה למוזיקה ווקאלית וקלאסית מילאה את הבית ואת כל פנימיותו של אייבי בשעות הפנאי.

שנת 1948, מלחמת העצמאות מצאה את אייבי במחלקת המשקים, בקבוצת קיבוצניקים שנלחמו בדרום. יחד עם חברו היקר אליעזר, עם גרשון ועם אברהם אמיתי השתתפו בכיבוש אִישדוּד ( אשדוד של היום).

ביוני 1948, בפעולה הראשונה נהרג אברהם אמיתי. הפלוגה נסוגה מפני האש המצרית, התארגנה מחדש בניצנים והמשיכה להילחם עד תום בעיראק סואידאן, היא משטרת נגבה. שם נפצע גרשון. כעבור שש התקפות על המשטרה ברחו המצרים והשאירו את המשטרה בידיים עבריות. הבסיסים של הפלוגה היו בדורות, ברוחמה ובחצור.

עם חזרתו של אייבי מהמלחמה ואחרי שנת לימוד של טובה בחיפה החליטו להקים אוהל משפחה. ענת, הבכורה, נולדה בשנת 1951. ההורים, בעלי מקצוע, כל אחד בשטח שלו במסירות אין קץ. טובה במרפאה ואייבי ברפת שאותה לא עזב במֶשך למעלה מארבעים שנה.

ברפת, אייבי הקיף את השטח המקצועי והמעניין ביותר – אחריות על השלוחה החשובה – על בריאות ופוריות הפרות ובהתחלה גם על ההזנה ועל ארגון העבודה. עם התרחבות הרפת אייבי המשיך בנאמנות ובהתמדה בכל שטח ההזרעה, התרופות, הקשר היום-יומי עם המזריע ועם הווטרינר. כיסוי של עשרים וארבע שעות ביֶדע ובניסיון – עובד בקלי קלות בריצה ובכושר בלתי רגיל, תמיד ביום עבודה מפוצל כדי לעקוב אחרי כל פרה ולהכיר כל אחת ואחת, גם בשמה וגם במקומה המיועד. הוא היה הסמכות הקובעת ללא עוררין, המקשר עם ועדת העבודה כדי לשכנע ולהילחם בכישרון רב על כל עובד חיוני בענף. הוא היה הגורם המאזֵן והמרגיע בכל הנוגע ליחסי האנוש בתוך הצוות.

בקיבוץ, אייבי עסק כמעט בכל שטח חברתי, עדין שהיה קרוב ללבו הטוב והמבין – היה מזכיר, מרכז ועדת מינויים ומרכז ועדת שיתוף. עסק בבעיות רגישות כמו איוש ספדי האחרון – משימה לא קלה. כל דבר אנושי הי קרוב ללבו ומצא אצלו אוזן קשבת. כמו שהאוזן הייתה רגישה לצליל המנגן כך גם לצליל האנושי – לילדים האהובים ענת, עירית וישי, לנכדים שגרמו רק נחת ושמחה, אהבה לקטנים ולגדולים, קשר לוותיקים ולצעירים כאחת.

הנסיעה המשותפת עם טובה לפולין בשנת 1986 פתחה לאייבי אשנב חדש וצימאון לקרוא ולדעת, להבין יותר ולחוש את מה שקרה שם. רשמיו מהנסיעה היו חזקים ביותר והוא נתן לזה ביטוי רב משמעות.

המאבק המר על החיים התחיל בשנת 1988, כשגילו את הסימנים הראשונים של המחלה הארורה. עד אז אייבי לא ידע מה זה להיות חולה ולא פעם היה מתגעגע לכמה ימי מחלה כדי להספיק לקרוא יותר ולשמוע יותר מוזיקה. שנתיים לאחר הניתוח הגדול היה מצבו תקין והוא חזר לעבודה מלאה עד לתקופת הכימותרפיה וההקרנות המתישות. אף לא רופא אחד נתן לו את כל אותם חודשים שנשארו לו עד השבת שבה נרדם לנצח. האור שהאיר באותה תקופה קשה היו הנישואים של ישי ונורית.

ההתמסרות המקצועית והבלתי נלאית של טובה, עם התמיכה הנפלאה שהושיטו לה החברות הקרובות אליה ובני המשפחה עזרו, ללא ספק, לתת את הרגשת השלמות שבאמת נעשָה כל האפשרי שניתן לעשות – בכל זאת בני אנוש קטנים עדיין מלהושיע.

אייבי נשאר אחד משלנו.

ביום השלושים לאייבי ז"ל – משה בן עמי

אי אפשר לנתק את אישיותו של אייבי מאהבתו הגדולה לעולם המוזיקה הקלאסית והרומנטית. אייבי אהב את המלחינים מהמאה השבע-עשרה מתקופת הבארוק עד למאה התשע-עשרה. מבאך הקלאסי הגדול עד לברהמס – הרומנטיקן הגדול. הוא הקשיב עוד ועוד באינטנסיביות עמוקה ליצירותיהם. בטהובן ובעיקר הסימפוניה התשיעית שלו היו סמל הרוחניות עבורו. הקשר המיוחד בין סימפוניה ומקהלה והמשיכה למוזיקה ווקאלית. נדרשת הקשבה אינטימית להקשיב לַ"לִיד" עם Fisher Diskau כפי שעשה זאת אייבי.

קליטת המוזיקה אצלו הייתה מידית ובלתי אמצעית. בצעירותו ביטא את זאת ישירות בשריקה, במפוחית פה ובשירה בקול טנור יפה. לא פלא שנמשך דווקא ללימוד נגינה על כינור עוד בהיותו צעיר בדרום אפריקה. אבל העלייה קדמה והכינור נשכח. האשנב לתוך עולם המוזיקה נפתח במפגשים של החֶברֶה בבית אבא רוזנברג ביוהנסבורג – ביתם של גדעון – חברו הטוב ושל אחיותיו, רות והדסה. שם למדנו להקשיב בצוותא וליהנות מבית תרבותי פתוח עם אוסף תקליטים גדול. היו אלה ערבי מוזיקה באווירה הרמונית, משפחתית, אינטימית. המוזיקה נשארה לאייבי לאורך כל הדרך ותמיד קשורה לצורתה ההרמונית. הוא לא רצה לעשות את הקפיצה למאה העשרים, לדיסהרמוניה. זאת הייתה זרה לאופיו. ההרמוניה והרומנטיקה אפיינו אותו בעבודה, ביחסי אנוש, במשפחה. גם הבנות רכשו את הקשר ההדוק לעולם מופלא זה – ענת בפיתוח קול ובשירה ועירית בחליל.

בשנתיים הראשונות של המחלה אייבי הקדיש הרבה מאד מזמנו להמשך ההקשבה רבת השנים וההֵכרות עם הצליל והפנמתו, אבל לאט לאט עזבו אותו כוחותיו והוא היה חייב לגייס אותם במלואם כדי לשאת את הסבל הפיסי והנפשי. בחצי השנה האחרונה כבר אי אפשר היה להשקיע אותם גם בשמיעה משמעותית.

הקול נדם וכך גם הלב – אבל הנשמה והרוח ימשיכו להדהד בכותלי הבית המשפחתי זמן רב.

04.1991