במרץ 1944, בהיותה בת ארבע-עשרה שנים הועברה עם משפחתה לגטו. אב המשפחה נשלח לעבודות כפייה באזור מחנה דכאו ושם מת. חודשיים לאחר המעבר לגטו, הנערה יהודית, אמהּ וסבתהּ נשלחו למחנה אושוויץ-בירקנאו. בסלקציה שנעשתה בכניסה למחנה נלקחה יהודית לעבודה בכפייה והאם והסבתא נשלחו מיידית להשמדה בתאי הגזים.

באוקטובר 1944 נשלחו מאושוויץ אלף נשים יהודיות ויהודית ביניהן למחנה העבודה הוכויילר בשלזיה. עם התקדמות הכוחות הרוסיים ולקראת סיום המלחמה, הוצאו חלק מהיהודים לצעדת המוות וניתנה פקודה להרעיל את כל מי שהיה חלש ולא יכול היה לצעוד. הפרת פקודה של טבח המחנה הצילה את חייה של יהודית ושל יהודים נוספים.

בתום המלחמה, הועברו הניצולים לבודפשט ובהמשך הצטרפה יהודית לקן "השומר הצעיר". בנובמבר 1946 יצאו חברי הגרעין ההונגרי-רומני על אוניית המעפילים "כנסת ישראל". לאחר שהגעתם לארץ סורבה, הם שהו עשרה חודשים בקפריסין והגיעו לקיבוץ להבות הבשן שבו שהו כשנתיים וממנו יצאו כגרעין השלמה לקיבוץ שובל בנגב.

יהודית למדה לימודי סיעוד שאותם סיימה בהצטיינות. עבדה כאחות במשך כמה שנים והייתה חלק מהצוות שהקים את בית החולים "סורוקה" בשנת 1960. לאחר מכן, כאשר נולדו הילדים – אורלי, אהוד ומיכל עבדה בקיבוץ כמטפלת, במטבח ובקומונה.

לאורך שנים ארוכות הייתה יהודית מקור תמיכה משמעותי לחברים ולחברות שחלו ושנזקקו לעזרה – בשקט ובצניעות התמסרה למשימות אישיות והעניקה לכל מי שנזקק ליווי יוצא דופן.

במהלך השנים היו לא מעט אתגרי בריאות שאיתם התמודדה בכוחות המיוחדים שיש, כנראה, למי ששרדה את התופת והצליחה לשרוד ולהקים משפחה וחיים חדשים למרות כל מה שחוותה כילדה וכנערה צעירה.

יהודית – אי אפשר שלא להזכיר את ידייך שהפליאו באפיית עוגות ואפילו הצלחת להכניע את מיכל ולגרום לה לאפות יחד איתך בתקופות שבהן נזקקת לעזרה. פעילות שמיכל העניקה לה את השם "אפייה בכפייה". לא לוותר כדי שיהיו עוגות לקראת יום שישי.

בית אשחר היה לביתך במשך שנים ארוכות. הִרגשת בטחון במעטפת התמיכה של צוות הבית. לאט, לאט הלכת והתרחקת. מכונסת בעצמך וכמעט לא מתקשרת. הילדים מטפלים בך במסירות ולא מוותרים על טיול בחצר הקיבוץ.

אורלי, אהוד ומיכל – תם פרק ארוך ומשמעותי. משתתפים אתכם בעצב הפרידה.

להתראות יהודית, יהי זכרך ברוך.

2 באוגוסט 2025

בחמישים ושמונה שנות חיי חייתי רוב הזמן בקרבתך, אמא. מהיום והלאה מתחילים חיי כיתום.

החשיבות המיוחדת שלך בחיי נובעת, לא רק מכך שהיית אם מסורה ואוהבת, אלא גם מכך שניסית למלא, ככל יכולתך, את החלל שנוצר בתא המשפחתי שלנו, החלל שהטיל עליך את מלוא המשא של ההורות. התפקיד שמילאת בחיי היה משמעותי כל-כך, עד שגם כשהזקנה הכריעה אותך ואיבדת לגמרי את יכולת התקשורת המילולית, עדיין המשיכה להתקיים בינינו התקשורת החשובה הבלתי-מילולית. וכך, גם על סף מותך, ביום שישי האחרון, עוד הזלת שתי דמעות מעינך השמאלית כאשר ראית אותי מזיל דמעות ליד מיטתך.

נולדת בתחילת העשור השלישי של המאה הקודמת, עשור שבסיומו פרצה המלחמה הגדולה, האכזרית, שהחריבה והמיתה את בני משפחתך יחד עם עוד אין ספור משפחות. בדרך לא דרך הצלחת לשרוד את המלחמה ההיא ולפלס את דרכך בחיים.

הלכת לעולמך כשקולת הפיצוץ וההדף של מלחמה אכזרית אחרת מהדהדים ומרעידים את חלונות חדרך.

העולם שאליו באת לפני תשעים וחמש שנים, והעולם שממנו יצאת אתמול, אינם שונים מבחינת הרצון והיכולת של בני האדם להרע ולהרוס האחד את חייו של האחר. את מצידך, ניסית, כמידת יכולתך, לעשות טוב במעגלים המקומיים שבהם פעלת.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לאלה שעשו טוב עבור אִמי בשנים הלא מועטות שבהן חיה בבית אשחר – למנהלות מירה ואורלי, למטפלת שרה שליוותה את אמא במשך חמש-עשרה שנים, למטפלת סבינה שליוותה את אמא בימיה האחרונים, למטפלות האחרות מבית אשחר – ג'ני וטיג'י, שעזרו לא מעט. וכן לאיגור ולחגית על הליווי הרפואי שאִפשר לאמא למות בשלווה במיטתה אתמול.