הספדים בלוויה

דברי רונה פויירינג, מזכירת הקיבוץ

בוריס הוברט, הוא חיים, נולד בזאגרב, בירת קרואטיה בפברואר 1923. בן בכור למקס ותרזה, זכרם לברכה, ואח בוגר לזלטיצה, זהבה, שתיבדל לחיים ארוכים.

האב מקס עבד כמלצר והאם תרזה הייתה ספרית. בית המשפחה היה צנוע וערכי. דרכו של חיים הייתה חשובה להוריו. היה חניך ב"השומר הצעיר" ולמד בבית ספר מקצועי במגמת חשמלאות לאחר שביקש לשלב למידה עיונית ומעשית. חשיבה פרקטית שאפיינה את החלטותיו גם בהמשך.

בית הספר היה המקום ללימודים הרשמיים ותנועת הנוער הייתה המקום שבו התפתחו השקפת עולם וקשר לציונות ולסוציאליזם.

בשנת 1940, בהיותו תלמיד כתה י"ב, נחשף חיים הצעיר לאנטישמיות הגואה והורחק מבית הספר בגלל יהדותו. פעילותו בקן "השומר הצעיר" התחזקה והוגדרה על ידו כבית אמיתי.

חיים תכנן להצטרף לקבוצת נערים פליטים מווינה שהגיעו לזאגרב והתברר שיש להם סרטיפיקטים עודפים. ברגע האחרון, שכנע את ההורים והצליח לצרף גם את זהבה הצעירה. לאחר מסע מטלטל, הגיעו האח האחות בראשית 1941 דרך מעבר ראש הנקרה לארץ ישראל. את הוריהם לא ראו יותר ושנים רבות לא ידעו מה עלה בגורלם. לימים התברר שנרצחו במחנה ההשמדה יאסנוביץ.

בבית העולים בבת-גלים נפרדו דרכיהם של חיים וזהבה. הנערה נשלחה לבן שמן וחיים הצטרף לחברת הנוער בשער העמקים. חיים הגדיר את התקופה הזו כמעצבת בחייו. לאחר מכן, היה בשנת הכשרה בעמיר ומשם להשלמה בעין-שמר. לקראת סוף שנת 1947 החליט חיים לבלות את ימי חופשתו בקיבוץ אילת שבנתניה, שבו אחותו זהבה הייתה חברה. שיח החברים והרצון העז לחיי שיתוף, גרמו לכך שבראשית 1948 עזב חיים את עין-שמר והצטרף לקיבוץ אילת שבנתניה, הוא קיבוץ שובל.

חיים הקים משפחה עם שרה, מטפלת הילדים של הקיבוץ הצעיר ומשנת 1950 הם היו לזוג. יחד גידלו את אביטל, זכרה לברכה, ואת הבנים – יובל שנולד בשנת 1953 ויוחאי, שנולד לאחר שאביטל נפטרה ממחלה קשה בגיל שבע שנים.

מחלוקות האידאולוגיה גבו מחיר משפחתי כבד עם עזיבתם של שמואל וזהבה את שובל בעקבות מאבק הסנהאיסטים. מאבק שחיים היה שלם עם תכניו, אך לא עם הדרך ומשמעויותיה בעבור הקיבוץ וחבריו.

חיים – יחד עם שרה נשאת את כאב הפרידה מאביטל, אך דבקתם בחיים – בבית המשפחה, בבנים וכמובן, בקיבוץ.

המשפחה הסבה לך רגעי נחת, שמחה ואושר רבים עם כאב גדול כאשר נכדך אדם זכרו לברכה, בנם של לונה ויוחאי הלך לעולמו. כדרכך – מצאת את המילים הנכונות כדי לתמוך ולהתאושש מהמשבר שפקד את המשפחה.

חיים – מילאת תפקידים רבים ומשמעותיים בשובל – הקמתָ את ענפי הנוי והמטעים, היית מזכיר ועבדת בהנהלת החשבונות. עבדת גם מחוץ לקיבוץ – בתפקיד ניהולי באבשלום ובתנובה ובארגון מטעי הפירות היית יועץ ומדריך.

התרבות הייתה חלק ממך. בהיותך נער קיבלת חינוך מוזיקלי וניגנת בכינור. אך העניין המרכזי מבחינתך היה לא רק לצרוך תרבות, אלא גם ליצור תרבות מקומית והיית שותף פעיל ביצירה זו שנים ארוכות.

היית גאה בקיבוץ – בערכיו ובחבריו ובחלוף השנים זיהית גם את הצורך המתבקש בשינוי אורחות החיים והמעבר מ"אנחנו" ל"אני, משפחתי והקיבוץ", עם שמירה על הערבות ההדדית, התרבות, החינוך ואהבת האדם.

שרה אהובתך זכתה לליווי ותמיכה שלך לאורך שנים ארוכות של מחלת הדמנציה וניתוקה מהעולם. ברכות וברגישות אינסופיים דאגת לה מידי יום והתפעלת מכל מבט ומגע שלה. במסירות מופלאה ובצניעות, הקפדת על סדר יום משותף עבורכם – עד ליום מותה.

הצלחת לצאת משנות הבדידות ולרקום יחד ידידות וזוגיות עם שולמית שור ז"ל . קשר שונה, אך, כהרגלך, מלא ברגש ובאהבה הגוברת על מכאובי הגוף והנפש ומאפשרת לשניכם שנים של קרבה ושל זמן משותף ואיכותי יחד.

אחרי מותה של שולמית ועם משברי בריאות סוערים שפקדו אותך בשנה זו, הדברים כבר לא הרגישו אותו הדבר. ובבוקר שבת, חודשיים לפני גיל 100, המשכת את דרכך לעולם אחר. יובל , יוחאי וכל שבט הוברט לדורותיו – קיבוץ שובל משתתף בצערכם על מותו של חיים – חבר ואדם יוצא דופן!

חיים כתב בספרו – "חייתי חיים רגילים", כחלק מהסתכלות צנועה על עצמו. החשיבה, הדרך והרגישות לזולת הם שהתוו את מסלול חייו יחד עם אופטימיות ויכולת מופלאה להעניק לזולת. איש גאה וחרוץ, ששילב תרבות ופשטות עם אהבת אדם ואדמה. הפך את פרי העצים לריבה מופלאה שביכולתה להמתיק כל רגע, וכל אלה בצורה מכבדת ומכובדת כראוי למי שהתחנך בחינוך אירופאי והגשים עצמו בארץ ישראל – חיים ארוכים, משמעותיים ובוודאי לא רגילים.

חיים – היום אתה נטמן באדמת שובל, הקיבוץ שבו בחרת שיהיה לך בית ושהיית שותף להקמתו ולהתפתחותו במשך שנים רבות. כאן, יחד עם שרה אהובתך, תנוחו שנת נצח.

יהי זכרך ברוך

דברי יוחאי

אנחנו אומרים היום שלום לאבא שלי. הוא היה מדור שכבר לא קיים היום. דור שיצר יש מאין, דור שמימש את החלומות שלו. חיים שחלם על עלייה לישראל, על בניית מדינה על הקמת קיבוץ סוציאליסטי. הוא חלם להיות חקלאי עובד אדמה.

כשהוא הגיע לישראל, שלחו אותו לקיבוץ שכבר היה קיים. זה לא סיפק אותו, ובעקבות אחותו זהבה מצא את דרכו לקיבוץ חדש, קיבוץ שובל.

קיבץ שובל אִפשר לו לממש את כל החלומות שלו. הוא אהב במיוחד עצי פרי והקים את ענף המטע.

בקיבוץ שובל הוא פגש את אימא שלי, שאיתה חי מעל יובל. היא הייתה ממרכזי חייו. אני זוכר שהיינו עושים פיקניקים בסופי השבוע, והרבה טיולים משפחתיים בחבי הארץ. כשהוא עבד בתנובה ונסע בכל הארץ, היינו נוסעים יחד כדי לראות דברים באזורים שהוא נסע אליהם.

כששרה חלתה, הוא טיפל בה בנאמנות ובמסירות. כל יום, בשעה ארבע היה בא לבית אשחר עם עוגה בשבילה, ואחר כך היה לוקח אותה לטיול עם כיסא הגלגלים. גם שנים רבות אחרי שנפטרה, הוא היה מספר לי בשיחות הווידאו היומיות שלנו עד כמה היא הייתה חשובה לו.

אחרי התקף לב התחילו חיים חדשים עם שולמית, שהחזירה הרבה אושר ומילאה את חייו. למרות הגיל המתקדם שלהם הם טיילו ברחבי העולם.

בדרך חזרה מביקור אצלנו בדנמרק, הוא קיבל בעיות נשימה במטוס ואולץ להפסיק את הטיולים מחוץ לישראל, דבר שציער אותו מאד. רק לפני שבוע, כשסיפרתי לו על משהו חדש שעשיתי בבית בדנמרק, הוא אמר לי כמה שזה מצר אותו שהוא כבר לא יכול לבקר אותנו בדנמרק.

חיים היה אידאליסט. הקיבוץ וצרכיו היו החשובים ביותר. עם השנים הוא התחיל להתרכך. היה מראשי התומכים בשינוי הקיבוץ, והמשפחה מילאה מקום גדול יותר בעולמו. אני זוכר שבגיל שבעים ושש הוא קפץ מעל גדר בגובה שני מטר כדי להביא נוצת יען לנכד שלו.

הוא חי חיים שלמים, טובים וארוכים. חיים של מימוש חלומות, חיי משפחה וחיים עם בנות זוג.

אני אזכור תמיד את הזיכרונות הטובים שלי עם חיים, ואני מקווה שגם אתם תזכרו אותו כמוני.

דברי מיכל, הנכדה

סבא, או, כפי שנהגת להגיד לילדים: "אני סבא סבבה". זכיתי בסבא מיוחד במינו, בעל עיניים נוצצות ולב שכולו זהב טהור.

איך בכלל עוברים לדבר עליך בלשון עבר? אתה היחיד שקרא לי מיכליק.

תמיד חיכיתי לביקורים אצלכם... מהרגע שהייתי רואה את שובל מהכביש חשתי שלווה פנימית.

כשהיינו ילדים היינו רבים מי יישן בין הארונות יחד אתכם בחדר.

כשהיה לי קצת קשה, היית מוציא לי מקופסה קטנה קוביית שוקולד לבן שהייתה נמצאת במגירה ליד המיטה שלך.

סבא, אלוף החביתות של שבת בבוקר, של בלינצ'סים, של עוגת שזיפים, של תספורת שלעולם לא אשכח, של צילומים מול הרקפות של בן-עמי, של טיולים וסיפורים, של תרבות, של נתינה, של הכלה, של כוח רצון עז, של אהבה, של הקרבה, של מסירות וחברות.

אני כל כך גאה להיות נכדתך, אתה הגיבור שלי. מבטיחה לשמור על דרכך ולספר לילדים על הסבא הכי נפלא בעולם.

אני אוהבת אותך כל כך וכבר מתגעגעת.

להתראות סבא, בוא לבקר אותי מדי פעם בחלומות.

הדס מאיירס

חיים יקר!

אינני בקיאה מאוד בקורות חייך. מאז שאני עובדת כאן, בשירות ותיקי שובל, היית עבורי חיים – בן הזוג המסור של שרה ואחר כך של שולמית. בשנים אלה נרקם והתחזק הקשר המיוחד בינינו.

הכרתי אותך כאדם חזק פיזית ומנטלית, בגוף שהיה תמיד רזה וצנום. איש שיחה מעולה, שוחר תרבות חכם מעניין וחד בדעותיך וכל שיחה איתך, היא בעיקר שיחה של כאן ועכשיו הגולשת מהפרטי והמשפחתי, לעניינים שונים שבקיבוץ, בארץ או בעולם. כל שיחה חושפת עוד פלח ממסע חייך ומאישיותך המיוחדת.

תמיד ביקשת שלא אבקר אותך כמטופל, אלא כחבר. שיחות רבות וטובות – על המרפסת היפה שלך בקיץ ובכורסאות הרכות והחמות בביתך בחורף. כמי שבכל מבקר ומבקרת מחפש ומוקיר מאוד את החברה ואז מבטא את תחושת הבדידות הקשה, לנוכח כל שיחה חברית כזאת, שעד שהגענו אליה, עוד רגע מסתיימת. 

בשנה האחרונה, כנראה הקשה ביותר בחייך, איבדת את שולמית ואת עוצמת הגוף והנפש גם יחד. הצורך העז שלך בחברה התגבר, אבל כבר קשה היה לך הרבה יותר ואפילו לדבר.

יחד עם זאת, בשיחתנו האחרונה לפני כשבוע, גלשנו והארכנו ושוב, לא הרגשנו איך הזמן עובר. עזבתי אותך עם זיק אופטימי ועם אור בעיניים ושמחה שכך יהיה לי העונג לזכור אותך תמיד, חרף התקופה הקשה הזאת, שהגיע לסיומה קצת מוקדם מידי, אם תרשה שלי. כן, כי בשבילי אתה דוגמה טובה למי שהגיע לגיל מאה – כעשרים! ולכן שולחת לך מנגינת כינור ענוגה, כזו שביקשת ליום הולדתך ולטקס צנוע ומכובד, שזה עתה התחלנו לתכנן לכבודך.

מברכת אותך כבר היום, על הגיעך לגיל 100!

כל הכבוד לך חיים יקר!

יהי זכרך ברוך!

הגיעה שעת פרידה, חיים. נפרדת ממאת שנות חייך. ואני נפרדת ממך. עברת מן החיים אל המוות בדיוק כמו שחיית – בצניעות, בשקט, בלי דרמות ובלי סבל מיותר. בשלמות ובהשלמה.

ברכות גלשת לתוכו והוא אסף אותך אליו בחסד ובחמלה רבה.

"הגיעה שעתי ללכת. אמרו לי שלום, אחי.

משתחווה אני אליכם ועוזב.

הנה אני מחזיר את המפתחות אשר לדלתי,

ואין עוד עמי כל תביעה מביתי.

רק מילים נדיבות אחרונות אבקש מכם.

שכנים היינו שנים רבות,

ואני הרי קבלתי יותר משיכולתי לתת.

עתה עולה השחר

והמנורה אשר האירה את פינתי החשוכה כבתה.

באה אלי קריאה מטעם המלכות

והנני מוכן לצאת לדרך."

כנראה שרבינדרנת טאגור כתב את זה גם בשבילך.

אראלה