Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לקריאף פול ז"ל
(09/06/1943 - 04/01/2022)     (  -  )

.

דברים בלוויה

.

טלי

אבא שלנו!

אבוש שלנו, כל מי שמכיר אותך יאמר את אותו הדבר – איתך אפשר לדבר ולהתייעץ על כל נושא שבעולם. האחים של, רוני ומיק ואני גאים בך מאד על הקמת רפת עצומה בשובל שאותה הקמת במו ידיך יחד עם חבריך גדי וצוות הרפתנים. אתה פשו אלוף. אנחנו גאים בך שהיית איתנו לאורך כל התקופה האחרונה ערני, מפוקח מדבר לעניין. בכל רגע ובכל ביקור מדבר על נכדיך ומתעניין בהם וכמון שלנשכח שפינקת ופינקת.

מאייט היקרה, המטפלת המסורה והמופלאה טיפלה בך בהרבה רגישות, רוך ומסירות – תודה מאייט!

תודה גם לבית שובל הנדירים, לאורלי פריד, למרפאה ולכל חבריך שתמיד הקיפו אותך ואותנו בנתינה אינסופית.

אבא שלנו, יישר כוח על שהקפדת שלא ידברו אף פעם מאחורי גבך. ידעת לומר, עד הרגע האחרון מה נכון לך, מה עושה לך טוב בנשמה.

מדהים איך הטבע עובד, מהאבא הכי חזק שאנחנו מכירים – פיזית ונפשית, התשישות גרמה לך להיכבות לאט, לאט. ואתה, אבוש, זרמת עם הטבע ולא נלחמת בו, כל הסובבים שפה איתנו יודעים עד כמה היית מסור ללא תנאים למשפחתך.

אבוש, צא למסע החדש בראש מורם, נפרדת מאיתנו כמלך. פשוט נרדמת על הספה האהובה שלך בדיוק כמו שחלמת.

אנחנו– אני, מיקי ורוני, נכדיך, גיסותיי והמשפחה המורחבת, אחיך בצרפת שנמצאים איתנו ברגעים אלה ממש, מאחלים לך שתפרוס כנפיים ותעוף.

תנוח על משכבך בשלום.

אוהבים.

יום פטירתך ב בשבט תשפ"ב ; 04 בינואר 2022
.

מרקי

פול, דברי פרידה!

במסלול חייו של פול יש פרק מכובד והוא זיקים. פרק עם עשייה רבה, אך בעיקר פרק שיימשך זמן רב עם נוכחותם של צאצאיו – מיקי, טלי, רוני וילדיהם, נכדיו שלפול. פול אהב לבוא לזיקים לפגוש את שבט קריאף. כשהייתי פוגש אותו בחדר האוכל היה מציין תמיד: “Je suis chez moi!”

שמתי לב שביוגרפיה של פול, מספר המזל 13 נדבק אליו.

פול נולד בטוניס לפני כשמונים שנה ובגיל 13, בשנת 1956 עזב עם משפחתו לצרפת.

13 שנים לאחר מכן, בשנת 1969 עלו לארץ פול, רחל ומיקי בן החצי שנה, למושב תלמי אליהו. פול הפך להיות חקלאי.

לאחר 13 שנים, בשנת 1982, משפחת קריאף המורחבת הגיעה לזיקים.

כ- 13 שנים מאוחר יותר, לאחר פרידתו מרחל, עבר לשובל שם חי עד יומו האחרון.

עם כל הניידות הגאוגרפית של פול, כל 13 שנים, היה חשוב לפול לציין שהוא טוניסאי! בעיקר מתוך רצון להבחין בין כל באי המגרב אצלנו בארץ, כולם מרוקאים וזה היה מוציא אותו מהכלים! הוא היה חוזר ומדגיש – "טוניסאי זה לא מרוקאי וגם לא אלג'ירי!" בצרפת היה ברור תמיד. "כשבוחרים רב ראשי, בוחרים טוניסאי, הרב סיטרוק, ראש הקהילה בוודאי טוניסאי, פייר בסניינו" והיה מוסיף: "גם לגי דה רוטשילד, חפשו טוב, יש שורשים טוניסאים!"

אני אהבתי את זה, כי בואו של פול חיזק בזיקים, קיבוץ של 'השומר הצעיר' שבו כולם פולנים או רוסים, את מרכיב עדות המזרח הצפון אפריקני. אמנם באיחור, אבל תודה פול! בשם צאצאי מצרים!

פול היה מגוון בתחום העבודה. התחיל במפעל, עבר לרפת, שם התמקצע ועלה עד לניהול רפת זיקים ואחר כך עוד הספיק לנהל את האקונומיה. מאוחר יותר, בשובל, חיבר בין רפת למזון, עסק והוביל תחום מרכּזֵי מזון לרפתות בהצלחה רבה.

פול אהב נשים, בעצם כמו כולנו. אני מתכוון לאנשים נורמליים, לא הפוריטניים, אהב לצחוק על החיים, אהב לעבוד ולקחת אחריות ומה שהכי חיבר בינינו הייתה האהבה לתרבות הפרנקופונית. עם פול דיברנו צרפתית והתגעגענו לפינות שהיו חלק מחיינו בצרפת ובתוך זה הרובע ה- XIX בפריז, עם הגיוון שלו ובתוך זה Rue Cambrai, היכן שגר בחייו הפריזאיים.

כששמעתי את פול בתקופה האחרונה, וגם בשיחות עם מיכי וטלי, הבנתי שהגוף בגד בו, לא יכולתי לתאר לעצמי פול חולה, ללא צחוק או חיוך, ללא עשייה והייתה לי תחושה שזה לא יימשך הרבה זמן. הבנתי היום שכך היה!

פול החליט לנטוש אותנו, את משפחתו שכל כך אהב ושהיה גאה בה. הוא היה איש שהחליט על חייו בכל נקודת זמן, כולל החלטות קשות והקשה מכולן, הוא החליט להיפרד מאהוביו ולהפסיק לסבול, כי אצל פול, הכול חייב להיגמר בחיוך! כי אלה החיים ששווה לחיות.

לכן אומר רק: “Adieu cher ami, repose en paix et si la bas tu trouvera une belle nana, cherche deux, une pour moi aussi, puisque en prend, tous, le train, qu’on peut”.

אל דאגה, פול הבין את המסר, יהי זכרו ברוך.

קרולין אך

MON PAULO

עוד פעם עשית ברדק. פעם אחרונה אבל.

לפני עשרים ושלוש שנים, כשהגעתי לישראל בלי תרבות, בלי שפה, ללא אפשרות לעבוד במקצוע שלי, דובינה לקח אותי לרפת ואמר: "שם יש פול. הוא צרפתי והוא מצחיק".

מאז אנחנו חברים.

כשדובינה שלי נפטר – אתה ליווית אותי ללוויה שלו. דאגת שאשתה מים, דאגת שאף אחד לא יעצבן אותי ולא יבלבל לי את השכל, דאגת להחזיר אותי מהר לקטנים שלי.

כל השנים האלו, פעם בשבוע שתינו אספרסו אחרי העבודה עם סיגריה בפרגולה אצלי.

דיברנו על החיים, על עבודה, על הילדים והנכדים, על החברים, על צרפת היפה שלנו, על אוכל, כמובן. דיברנו פילוסופיה ועל היקום.

דיברנו סודות שאף לא אחד אחר ידע. בלי לשפוט – בלי להגיב. רק לשמוע.

היינו 'יורדים' על כל הסביבה כמו שני צרפתים עצבנים שאנחנו.

רק אתה היית מבין את הקללות שלי – כי הן היו גם שלך.

תמיד, אבל תמיד, שאלת: "comment vont les gosses?" "מה שלום הבנים שלך?"

בלי סוף אמרת לי עם חיוך שמאז הפנסיה אתה ממשיך ליהנות מהזמן שלך עם הילדים והנכדים. כמה טוב לך לנסוע לזיקים בסופי שבוע. אושר. Une merveille. תמיד סיפרת כמה אתה גאה, כמה אתה אוהב אותם כמו משוגע ומה לא היית עושה בשבילם!

מיליון פעם ביקשתי ממך לספר לי את הסיפור על אמא שלך בסופרמרקט בפריס כשהלכת לאיבוד, על הסבתא האדומה שלך בטוניס – על הדודות ואמא שלך שגם הן הלכו לאיבוד בחופש.

צחוקים.

כמובן שהִכרת את אבא שלי ואשתו. כשהם היו מגיעים לקיבוץ כל שנה – באת, כל יום, לדבר איתם צרפתית.

פולו, היום הם מאד עצובים.

וגם אני עצובה מאד, פולו.

עצב כבד אפילו.

עברת שנה וחצי מטלטלות ו'על הפנים'. כן, הגוף בגד בך, ברצונך להמשיך ליהנות מהמשפחה שלך ומהחיים. כי זה כל מה שעניין אותך. חברים, ניסינו לעזור כמה שהיה אפשר וכמה שנתת לנו לעזור.

אצלי, אצלנו, תמיד תהיה בראש ובלב.

אני רק אפסיק להכין לך מרק או 'שוקרוט'.

אני לא אקנה יותר בשבילך משהו מתוק בצרפת.

וכבר אין לי עם מי לדבר צרפתית.

תנוח בשלום מון פולו, נתראה בחיים אחרים, אני מקווה.

TA CARO

לזכרו של פול קריאף - דברים שכתבה רונה פויירינג, מזכירת קיבוץ שובל

פול נולד בשנת 1943 בעיירה קטנה הקרויה חַק אל ואד ליד העיר תוניס. הימים הם ימי מלחמה, המשפחה גדולה והסבא הוא הדומיננטי בחמולה ושולט בה ביד רמה. פול סיפר שהנכדים חיכו תמיד לפרס הגדול – לרכוב עם סבא בכרכרה.

אב המשפחה היה סוחר בדים והאם עקרת בית שניהלה בהתנדבות את סניף ויצ"ו בעיר. בשעות הרבות שההורים נעדרו מהבית היו ילדי המשפחה עם הדודים והדודות ובמיוחד עם סבתא שהנכדים קראו לה מָמָה לָה-רוּז', בגלל הרדיד האדום שעטתה תמיד על כתפיה.

כשפול היה בן שלוש-עשרה נדדה המשפחה לצרפת. מסיבת בר המצווה של פול נחגגה ערב לפני ההפלגה הגדולה. המשפחה יצאה אל חיים חדשים.

אב המשפחה התחיל לעבוד כפקיד בבנק והנער פול למד בבית הספר והמשיך גם ללימודים בסורבון, שאותם לא השלים כיוון שנאלץ לעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה.

פול בן העשרים ושש הצטרף לגרעין שהוקם דרך הסוכנות היהודית – עלה לארץ עם משפחתו הצעירה והיה ממקימי מושב תלמי אליהו.

לקיבוץ זיקים הצטרפה המשפחה ושם מצאה את מקומה כשפול מתקדם בעבודתו, משלים לימודים ב'רופין' ועובד כמנהל את רפת זיקים ולאחר מכן כאקונום.

באמצע שנות התשעים פול הגיע לשובל, אל הרפת. התחיל את דרכו כעובד מן השורה וטיפס די מהר למעלה בזכות ידע, חריצות וסקרנות. פול הפך למנהל רפת שובל – קבע מדיניות והצעיד את הרפת קדימה!

פול – ראש חבורת ה'צרפתים' בשובל. מלא בסטייל. אוהב את החיים הטובים ויודע לעבוד קשה ולהתאמץ כמו כולם. מבט שרואה את הכול, חצי חיוך לכולם, אבל לקרובים אליך – עולם ומלואו!

איש של אנשים ושל העולם. סיגריה, משקה, חברים ואתה שם...

התקופה האחרונה הייתה מאתגרת ואתה ידעת והבנת שהחיים לא ימשיכו כפי שהיו.

החלטת שתם המאבק.

תנחומינו לילדים, לנכדים ולכל בני המשפחה והחברים.

להתראות פול – תודה לך על מי שהיית.

בית שובל

05.01.2022

בית אבי עם פול קריאף

אם תחטטו בספרי הקהילה של ימי הביניים בעיר האיטלקית ליבורנו, תמצאו שם נתונים של הרבה דורות למשפחת קריאף, וגם מלוח השיש המוקדש לתורמים שהקימו את בית הכנסת לא ייפקד שמה. חלק מיהודי ספרד המגורשים הגיעו גם לערי איטליה ובהם גם משפחת קריאף.

באיטליה של ימי הביניים כל עיר הייתה ממלכה או נסיכות הנשלטת בידי משפחת אצולה או סוחרים שסחרו בכל רחבי הים התיכון: מרקו פולו הידוע הגיע עד לסין ולמזרח הרחוק. הכנסייה הקתולית הייתה בשיא שפלותה וניוונה ולבד מהאינקוויזיציה דאגה להפיץ את ארס האנטישמיות ולטפח כל דרך להשפלת היהודים. בליבורנו הנהיגו 'חידוש' מקורי: בתחילת כל שנה היה על נשיא הקהילה היהודית לנשק את התחת של ההגמון המקומי, בכיכר העיר, לעיני ההמון הצוהל.

וכך, כעבור כמאתיים שנה, כשנגדשה סאת הרדיפות והעלבונות, שוב נטלה המשפחה את מקל הנדודים וקבעה את מקום מושבה בתוניס, בחסות האסלאם הנאור והסובלני. מובן שגם כאן, במסמכי הקהילה ובבית הכנסת הגדול בעיר תוניס, אפשר למצוא את חותמם של בני משפחת קריאף. על הלוח הקבוע שם מתנוסס שמם כתורמים וכפעילים בקהילה.

פול מספר כאן את סיפורה של המשפחה:

נולדתי בשנת 1943 לקול רעמי ההפצצות של האמריקנים והבריטים על תוניס הכבושה בידי הגרמנים, בעיירה קטנה הקרויה חַק אל ואד, הסמוכה לעיר תוניס. הגרמנים כבר התחילו להשליך יהודים למחנות ריכוז וגם הספיקו לשלוח שני טרנספורטים של יהודי תוניס לאושוויץ. למרבית המזל התקדמות הצבא האמריקני שמה קץ לשליטת הגרמנים, והארץ חזרה לחסות צרפתית.

במשפחה של אמא היו שבע אחיות וכשנולדתי הייתי ה'גבר' הראשון במשפחה והתקבלתי בתשואות סוערות. היינו משפחה גדולה עם הרבה דודים ודודות וילדיהם. על כל החמולה הזאת שלט ביד רמה הסבא מצד אבא. הוא עבד כפקיד במשרד המסחר והיה ממונה כמפקח על המאזניים והמשקלות של כל העסקים והחנויות באזור. עמדו לרשותו כרכרה וסוס למילוי תפקידו, והכל חששו מעיניו הבוחנות ומכוח סמכותו. אפילו אנחנו, נכדיו, ידענו יראה ופיק ברכיים בנוכחותו. הוא ידע את כל משובותינו ותעלולינו. בכל יום שישי ערך לנו 'מסדר המפקד'. אם היית ילד טוב ולמדת היטב, זכית בלטיפה ובדינר עם חור. זה הספיק לכרטיס לסרט ולמנת גלידה. אם לא התנהגת כראוי, זכית לכָּפָה ולנזיפה. הפרס הגדול היה נסיעה בכרכרה שלו כשלקח אותך אתו להתלוות אליו בשיטוטיו.

אבא היה סוחר סיטונאי של בדים. הוא היה נוסע לאיטליה לקנות בדים ואריגים. היה לו מחסן בשוק ושם שיווק את סחורתו לסוחרים. אמא הייתה עקרת בית וניהלה בהתנדבות את סניף ויצ"ו בעיר. כיוון שההורים היו עסוקים במשך רוב שעות היום, היו הילדים תחת חסותן של הסבתא והדודות שהיו בבית. הן גידלו וחינכו אותנו בחיי היום-יום. היה כייף לצאת לקניות עם סבתא, שקראנו לה מָמָה לָה-רוּז', בגלל הרדיד האדום שעטתה תמיד על כתפיה.

זמן קצר לאחר שנולדתי עברה המשפחה לעיר תוניס אבל הבית בעיירה המשיך לשמש אותנו בחופשות הקיץ וממנו יצאנו לרחצה בים. היה שם חוף נפלא למשחקים ולטיולים. היחסים עם שכנינו המוסלמים היו מצוינים ולא ידענו כל אפליה או הצקה. ילדי משכילים מוסלמים למדו איתנו יחד בבית ספר אליאנס ובגני הילדים היו מטפלות מוסלמיות שדברו אתנו צרפתית מצוינת. שלוש פעמים בשבוע הלכנו לבית הכנסת לשיעורי דת ומסורת. לא אהבנו את זה. ליבנו היה נתון לבילויים ולמשובות נעורים. אחד הדודים שלי היה מכור לסרטים ולקולנוע. בחצר הבית הציב כסאות מתקפלים והקרין סרטים לכל באי השכונה במחיר חצי דינר. בעיר פעל גם קן של 'השומר הצעיר' אבל המשפחה אסרה עלי לחבור אליהם. מוטב שתלך לבית הכנסת, אמרו, והעסיקו אותנו בפעילויות של הקהילה ושל ויצ"ו. היינו מביאים מצרכים למשפחות נזקקות ומשלוחי מנות ובגדים שאספנו בבתי נדיבים.

בשנת 1958 קיבלה תוניסיה את עצמאותה. לאחר שנות שלטון רבות מסרה צרפת את השלטון לחביב בורגיבה שישב בכלא בצרפת. הוא עמד בראש מפלגה לאומית מתונה, ניאו דסטוּר (חוקה חדשה), וניהל את המאבק לעצמאות ללא אלימות וטרור. בעוד באלג'יריה השכנה השתוללה מלחמת עצמאות של מחתרת ה- F.L.N. כנגד צבא צרפת, זכתה תוניסיה בעצמאות ללא ירייה אחת. אלג'יריה הייתה עשירה, ישבו בה למעלה ממיליון צרפתים והיא נחשבה כמחוז וכחלק בלתי נפרד מצרפת. הצרפתים השתלטו על אזורי החוף הפוריים, על בארות הנפט והמחצבים וניהלו שם קרב מאסף מר ורווי דם, עד שהנשיא דה-גול החליט על נטישה ועל העברת השלטון ל- F.L.N.. לעומתה תוניסיה הייתה ארץ ענייה שייצאה שמן זית, סרדינים ופירות ים. לא היו בה מתיישבים צרפתים רבים. האינטליגנציה, האליטה המקומית והיהודים קיבלו חינוך צרפתי שורשי במשך דורות. חלקם התגייסו לצבא צרפת ולחמו את מלחמותיה. אבל לאחר קבלת עצמאותה גאו בתוניסיה רגשות לאומיים, והחלו התנכלויות ביהודים. תרמו לכך גם הידיעות שהגיעו מפלשתין בשנת 1948 על ניצחון היהודים וכשלון צבאות ערב. אבא נקרא אל משרדי המפלגה ונאמר לו ששני הבתים של המשפחה דרושים להם כמשרדים לנהל את המדינה. כששאל אותם על פיצויים כלשהם על רכושו, רמזו לו שמוטב שיצא מכאן בעור שיניו או שלא יצא בכלל. גם מחסן הבדים על תכולתו הוחרם. המשפחה הבינה ששוב נגזר עליה לנדוד. מתוקף חוק שחוקק בצרפת, זכו יהודי המגרב באזרחות צרפתית. רוב האינטליגנציה והשכבה המבוססת שאפו להגיע לצרפת. ההכנות לכך נעשו בסודי-סודות מחשש למעצרים.

אני הייתי אז בן שלוש-עשרה ולמדתי בתיכון של האליאנס, שניצב באתר הארכיאולוגי הנהדר של קרתגו. יום אחד לפני הנסיעה, שאת מועדה הסתירו ממני ומאחי, חגגו את בר המצווה שלי. שעתיים לפני ההפלגה גילו לנו שכל המשפחה מפליגה לצרפת. בצרפת התקבלנו כרֶפַּטְרִיאנטים, שבים למולדת, ככל הצרפתים שעזבו את המגרב. זכינו לעזרה בדיור ובצרכים ראשוניים מהממשלה. אבא מצא עבודה כפקיד בבנק. אני המשכתי את לימודי בבית הספר בפריס. התלמידים הצרפתים ה'לבנים' לא הסתגלו בנקל למראה הנער השחרחר החדש. אמא המשיכה את פעילותה בויצ"ו והפעם קיבלה גם משכורת. ארבע-עשרה שנים הייתי בצרפת. למדתי שנתיים בסורבון כלכלה ומשפטים ונאלצתי לפרוש כדי לעבוד ולעזור למשפחה. הייתי בן עשרים ושש, נשוי ואב לתינוק והייתי היחיד במשפחה שחשב לעלות לישראל.

באותו זמן ארגן עוזי נרקיס, שפעל בסוכנות היהודית, גרעין של משפחות צעירות שנועד להקים מושב עובדים בדרום. יחד עם עוד חבר שהכרתי עוד בתוניס הצטרפנו לגרעין הזה והקמנו את המושב תלמי אליהו. גידלנו פרחים בחממות. עבדנו כמו חמורים וכעבור שש שנים פשטנו את הרגל. היינו תמימים, הסוחרים רימו אותנו על ימין ועל שמאל ואנו כשלנו. חבר טוב של המשפחה הציע לי שותפות בהקמת מפעל קטן לייצור גלידות. אמרתי לו שאני לא מבין דבר בייצור גלידות אבל הוא שכנע אותי שהוא מומחה לדבר ואין מה לחשוש. הקמנו עסק קטן באשקלון. היינו קמים בשעה ארבע בבוקר ומסתובבים במושבים לקנות פירות לגלידה. הבחור אכן ידע את המקצוע והיינו מוכרים את תוצרתנו לבתי מלון ולגלידריות. הצלחנו בעסקים, עבדנו קשה וכמעט לא ראינו את המשפחה והילדים. ניסינו להרחיב את העסק ולפתוח סניף גם בקרית גת ואז נחתו עלינו הרבנים ומשגיחי הכשרות. אלה של קריית גת לא הכירו בכשרות של אשקלון ואלו מצדם לא הכירו בכשרות של קריית גת. לחצו עלינו להעסיק שני משגיחי כשרות פרזיטים שירחרחו במכלים. כמובן שלא יכולנו לעמוד בזה. באותו זמן גם במשפחה לחצו עלי להקדיש להם יותר זמן. בסופו של עניין נטשתי את עסקי הגלידה.

פעם כשהייתי במילואים עם חבר קיבוץ זיקים הוא שמע את הסיפור שלי ואמר לי: כבר ניסית להיות מושבניק וגם בעל עסק עצמאי. אולי תנסה לחיות עם המשפחה בקיבוץ? הוא הזמין אותנו לשישי-שבת בזיקים. קבלו אותנו בפנים מאירות וראינו כי טוב. אני רציתי לעבוד בחקלאות. בגד"ש היו כל העמדות תפוסות והציעו לי לעבוד ברפת. תמיד אהבתי לעבוד עם חיות וקיבלתי את ההצעה. רכז הרפת היה בחור אנגלי (מהגרעין של אילנה רז), שקיבל אותי בחמימות ולימד אותי את המקצוע. לאחר מכן עברתי ברופין קורס להנדסאי רפת וריכזתי את הרפת. בזיקים עבדתי גם ארבע שנים כאקונום.

כל המשפחה שלי נשארה בצרפת. כולם הסתדרו יפה והפכו לבורגנים צרפתים. כל שנתיים בערך אני נוסע לשם לביקור. כל שנה באה 'משלחת מצומצמת' לבקר בארץ. אני פשוט לא יכול לארח את כולם בבת אחת.

היכרותי עם דורית הביאה אותי לשובל ואל הרפת כאן. האווירה ברפת גדולה ומודרנית שונה לגמרי מן הרפת האינטימית שהייתה פעם. רק ריח הזבל וניחוח החציר נותרו כאז.

ראיין וכתב שמעון אגסי.

התפרסם בשובעלון 34, פברואר 2007





הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

קריאף פול



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות יישוב רותם