הספד בלוויה – יושקו רייכר

פגישותיי הראשונות עם בוריס היו בשדות הפלחה. שיחות קצרות של פלחים שנפגשים בשדה ליד המחרשה או הקומביין. מפליא היה לראות איך אדם שבא ממרחקים כל כך זרים לנו, ללא הכשרה חקלאית תופס את מקומו בין הפלחים – חורש, זורע וקוצר.

עד מהרה למדתי לדעת שבוריס רוצה שהדברים יהיו בסדר. חשוב לו שהעבודה תתבצע היטב, שהיא תהיה בסדר. כשהקומביין נסתם מעשבים, טען בהתרגשות שזה לא בסדר שצמחו עשבים בשדה האפונה. כך בעבודה, כך בענייני הקיבוץ ובעניינים שקורים בעולם כולו.

היו לו ידיעות חובקות עולם, התעניין לא רק בנושאי ברית המועצות שבהם היה מומחה ממש, אלא התמצא בכל נושא היסטורי ומדיני. לאחר עזיבתו את הפלחה בעקבות מצבו הבריאותי, אלה היו עיקר הנושאים שאודותיהם שוחחנו ושאודותיהם למדתי רבות מבוריס.

בוריס אהב מוזיקה. מדירתם של נינה ובוריס היו בוקעים צלילי מוזיקה, צלילים שעטפו את הבית ביופי ובנחמה.

בוריס אהב את גינתו. היה בקיא ברזי הבצלים והפקעות. תמיד פרח משהו בגינתו. בזמן האחרון לא יכול היה, אפילו בישיבה על כיסא נמוך, לטפל בצמחים, אך הם בעונתם צמחו ופרחו.

בוריס אהב מאד את ביתו – פינתם המטופחת שלו ושל נינה. אך ביתו לא היה כל עולמו. הדאגה לבני המשפחה, הדאגה לענייני הקיבוץ, הדאגה לנעשה במדינה, בעולם – מילאו אותו התרגשות רבה.

לא פעם אמרתי לו – בוריס, אל תיקח ללב! אך הוא בשלו – מתעניין בכול, מתלהב, לפעמים כועס ומתרגש.

בוריס – ביקשת שלא יהיו הספדים. אני רק סיפרתי מעט על היכרותנו לפני שאומר לך שלום בפעם האחרונה.

שלום בוריס, יהי זכרךָ ברוך.