אהרונצ'יק,

כמה מילים,

זו לא הייתה בחירה שלך לסיים כך. אני יודע שסבלת ואני יודע גם שהיציק לך מצבךָ והעול שהוא מעמיס עלינו. תמיד היית אסיר תודה על הטיפול שקיבלת – ללא טענות וללא תביעות.

בזיכרונות ילדותי אני רואה אותך משקה את הבטון, בודק את טיב המרצפות, מוריד אנך או בודק את התַפְסָנוּת של איזו יציקה.

ומאוחר יותר – ממתין תמיד בשעה שש בבוקר לפועלים עם תכנית עבודה לאותו יום, לבוש בגדי עבודה ונעליים וחובש כובע מצחייה מצחיק.

בעשותי היום צעדים ראשונים מהוססים בדרך שאתה התחלת לפני חמישים שנה – קרוב אני יותר לאותה עשייה, מבין יותר ומעריך הרבה, הרבה יותר את אורך הרוח, את דרך המחשבה ואת דרך עבודתךָ לאורך עשרות שנים של מגע וחיכוכים עם חברים – נשארתָ איש סודם וידידם.

יודע אני עד כמה רצית שאמשיך את דרכך.

אני יושב כעת במשרד הבניין – מִצְדדַיי צילומי אוויר של הקיבוץ; ארון ובו עשרות תיקי תכניות – תכניות עבודה, תכניות לעיון ותכניות לביצוע; כתבי כמויות והכל אתה! הכל אתה!

פה נבנה קיבוץ מהבנייה ביד ועד הבנייה המתועשת. מבית הביטחון ומגדל המים ועד הלולים והרפתות; המוסד החינוכי; שיכוני שובל ושיכון גת ישן וחדש, שכונת ספדי ו...בית הקברות. הכל אתה! הכל אתה!

שעות, שעות של תכנון, של בדיקה, של מחשבה ושל לימוד התכניות והעברתן לשטח לביצוע.

תמיד ליד אותו שולחן פח ירוק על כיסא שנלקח אחרי כיבוש באר שבע מאיזה מועדון קצינים שרק הקש שלו הוחלף בלוח דיקט...

עבודה יומיומית קשה. עבודת יצירה שאתה היית במרכזה כל השנים. האיש הקובע שמסביבו התחלפו אנשים ובעלי תפקידים – יצרתם יצירה; יד חיים; מקום שתענוג להסתובב בו, שכֵּיף לחיות בו.

בשבילי אתה חלק מדור של נפילים, ציונים, חלוצים ויוצרי יש מאין. חלק מאותה תמונת ארכיון שבה רוקדים אחרי העלייה על הקרקע ב"ביר זבללה" ליד הצריפים, תחת הסיסמה – "הבונים יבנו, המעפילים יעפילו, המגנים יגנו" – ועד היום.

אהבת את הקיבוץ והאמנת בו; בחינוך הקיבוצי ובדרכו ומעל הכול – הדשא שלך היה ירוק יותר. גם כשהיה צהוב!... ירוק יותר בכל הרמות – בית הילדים, דירתך הפרטית, הקיבוץ בתוך התנועה הקיבוצית ובארץ.

אני מרגיש היום כאילו כל חתיכת בטון, פיסת שביל, רעף ומשקוף, גדר ומדרגה קוראים בשִׁמְךָ, שאמנם אינו חרוט על אף מדרכה או קיר, אך בנוי ויצוק סביבנו.

היֶה שלום!

אהרונצ'יק היקר,

עכשיו, עם בוא השבת, אנו נפרדים ממך.

בני המשפחה, הידידים, השותפים לעבודה ולתפקידים שהשארת, הנכסים שיצרת הם העדות לערכים שהיו חשובים לך.

בתבונה, בחריצות ובעקביות, ביושר ובאהדה התהלכת בתוכנו שנים ארוכות, ואתה בונה בניינים וחברה.

עם בוא המחלה, לחמת מלחמה אכזרית, מלחמת הרוח של שמירת הכבוד.

היה שלום אח חכם ואהוב.

כאשר הגעתי לשובל לפני עשרים שנה התרשמתי מאד מחצר הקיבוץ המסודרת ומהבנייה הסולידית. דרך עבודתי אז, בענף הנוי, הכרתי את אהרונצ'יק.

אהרונצ'יק היה בעיני, קודם כול, איש מקצוע בעל ביטחון פנימי של אנשים שיצרו בחייהם מיומנות במלאכתם, מיומנות הנותנת להם זהות עצמית ועדיפות ברורה בתחומם. כאיש מקצוע שאף שכל דבר שבו עסק יבוצע בצורה המקצועית ביותר ובכך הצליח.

באמונתו, התמימה משהו, אהרונצ'יק בנה יישוב צנוע, סולידי, אולם כזה שאפשר היה להזדהות אתו ולהתגאות בו.

עתה, כאשר התפישות השתנו וכך גם ביטוין הפיזי, ספק אם יחד עם העלייה ברווחה נשמרה גם אותה רוח של צניעות, גאווה והזדהות.

באהרונצ'יק, איש המעשה, הסתתרה נפש עדינה. הביטוי הרגשי של אותה נפש היה נזירי מאד. למרות אותה התנהגות מופנמת ומעשית, כאשר נקלעתי לתקופות קשות מצא אהרונצ'יק את הדרך להביע את תמיכתו ואת השתתפותו. מילים מעטות אלה היו תמיד יקרות לי מאד – גם בגלל שהיו כה נדירות וגם בגלל הערכתי הרבה לאיש.

כאשר נכנסתי לתפקיד המזכירה שמחתי שאהרונצ'יק הסכים לעבוד יחד אתי. הוא לא קיבל עליו את התפקיד אלא רק אחרי ששטף הדם הראשון פגע ביכולתו הפיזית והוא חשב שלא יוכל יותר לתרום בשטח שבו עסק. לא חשבתי שאהרונצ'יק יהיה האדם המתאים להוביל מהלכים חדשים או שינויים, אך בטחתי ביושרו המוחלט ובנסיונו הרב. מצבו הורע והשתפר חליפות, ובכל פעם שמצבו אִפשר לו זאת, וכאשר התבקש, הוא חזר לעשות את עבודתו ככל שנדרש. אהרונצ'יק לא ראה בתפקיד עמדה המקנה כבוד או כוח, אלא מלאכה שיש לעשותה, איש כמידת יכולתו.

על קבר עתיק בתל מרֵשָה כתוב: "אפולופאנאס בן ססמאיוס ראש עדת הצידונים במריסה...אוהב עמו ועושה טוב מכל בני זמנו" . בימינו לא כותבים עוד כך. אך אם יש מישהו שראוי לכתובת מעין זו – הריהו אהרונצ'יק.