דפי הנצחה

דברים בלוויה

רונה פוירינג, מזכירת קיבוץ שובל

מלכה לבית אייזר נולדה בשנת 1930 ברומן, רומניה, בת רביעית מתוך שבעת ילדיהם של עובדיה ומרים זכרם לברכם. המשפחה קיימה אורח חיים דתי שהייתה בו סובלנות ונדיבות לב והחינוך היה לגמילות חסדים ולנתינה.

הרוחות הרעות של השלטון הנאצי הגיעו גם לרומניה וככל שחלף הזמן חוקקו עוד ועוד חוקים אנטישמיים שהביאו איתם שנים קשות ליהודי האזור. למרות הכול, נשארה ברומן קהילה יהודית מתפקדת. לאחר סיום המלחמה התחדשה פעילות ציונית ומלכה, בעידוד אביה, הגיעה לקן 'השומר הצעיר'. אב המשפחה הבין לפתע שמדובר בתנועה שאינה דתית ושערכיה שונים. אבל מלכה כבר נשבתה בקסם התנועה ולא ויתרה. כשהתחילה התארגנות התנועה לעלייה לארץ, ביקש אב המשפחה את אישור הרב ומלכה בת השש-עשרה יצאה לדרך החדשה מחוזקת בברכת האב והרב.

על האונייה 'רפיח' עלו כמה עשרות נערים ונערות וביניהם גם הנער יהודה מדניק. סיפור האהבה נרקם בשלב מאוחר יותר. האונייה עלתה על שרטון וכך "זכו" לשהייה של כמה חודשים בקפריסין. כשהגיעו לארץ נשלחו לקיבוץ דליה, לאחר מכן לגלאון ומשם לשובל.

בשנת 1951, לאחר שעלו ההורים, ביקרו אותם יהודה ומלכה ועוד באותו היום הכריז האב – אתם מתחתנים ועכשיו!

הזוג הצעיר הקים משפחה – אורנה נולדה ואחריה חגי ונירה. הילדים מילאו את עולמה של מלכה במסירות אינסופית, ברכות, בגאווה ובקבלה ללא תנאי. שרק יהיה לכולם טוב ונעים וכן – גם טעים. מחומרים פשוטים יצאו תחת ידיהָ הטובות עוגות מופלאות! כשהמשפחה גדלה והצטרף הדור הצעיר – היו חופשות מושקעות לנכדים הרחוקים והמקומיים, נסיעות בארץ ומעבר לים – כדי להיות עם כולם וגם לפצות את עצמה על שנות החינוך הקיבוצי המשותף והנוקשה שהשאיר אצלה מועקה לאורך השנים. הנאמנות לקיבוץ ולערכיו, לא נתנה לה לפעול אחרת.

בשובל עבדה מלכה בחקלאות ולאחר מכן בחינוך, במטבח ובמתפרה. בכל ענף הטביעה מלכה את חותמה האישי שהתאפיין בתשומת לב מיוחדת. הובלת כיתות והקפדה על סדר היום והפעילות החברתית, אחריות למנות צמחוניות ודיאטה כשעבדה במטבח, תפירה לכל מידה... הכול על הצד הטוב ביותר והכי חשוב – עם חיוך אמיתי.

קסם האפייה והנתינה הובילו אותך להיות פעילה בוועדת חתונות וכמובן בוועדת קשר – מככבת בפינוקי החבילות לחיילים – לא משאירה מילימטר פנוי בקופסא.

השנים לאחר סיום העבודה התאפיינו בפעילות של התנדבות וסיוע לזולת. סקרנות אינסופית לדעת עוד ועוד על תרבויות ועולמות אחרים, זהות פוליטית ברורה וחדה, פמיניסטית ודעתנית. וכל זה בצניעות ובענווה, בטוב לב ובאהבת אדם עמוקה שהייתה בך.

בשנת 2010 נפרדת מיהודה ז"ל ולא הצלחת להבין איך ממשיכים לבד אחרי שישים שנים יחד. המשפחה העוטפת וכוחותייך הפנימיים צלחו את המשבר הזה והצלחת להתמודד. עד שהגיעו שנות החולי. לאט לאט נעלמת מחצר הקיבוץ וחייך התנהלו בביתך, שבכניסתו הגינה המטופחת שפורחת בכל עונות השנה בצבעים משמחי לב.

אורנה, חגי, נירה וכל השבט הגדול בארץ ובחו"ל – קיבוץ שובל משתתף בצערכם.

מלכה – אנחנו נפרדים היום. כמעט בת תשעים וחמש שנים. קמת מביתך וממשפחתך נערה צעירה – סקרנית וערכית. קמת ועשית מעשה – לבד, באומץ ובנחישות – היית שותפה להקמת המדינה והקיבוץ. בנית בית עם יהודה אהובך וכאן משפחתך. בחיוך, בצניעות, בטוב לב ובנתינה צעדת וניווטת את חייך – והנה הגיע היום. תם ונשלם החלום.

יהי זכרך ברוך.

אורנה

אמא שלנו – הייתה אישה נדירה, מהדור שכבר הולך ונעלם. דור של חלוצים, של הקרבה, של אמונה גדולה בדרך.

היא נולדה ברומניה למשפחה דתית גדולה, שבעה אחים ואחיות. בזמן המלחמה – כשעוד העולם רעד, היא בחרה בדרך אמיצה, ונגד רצון הוריה – הצטרפה ל'השומר הצעיר'. היא הייתה הראשונה ממשפחתה שעלתה ארצה באוניית מעפילים, חוותה טלטולים, קשיים ואי ודאות – אבל עם אמונה עמוקה ובחירה בישראל ובקיבוץ כבית.

הייתה שותפה בבניית הקיבוץ. עבדה בחקלאות במסירות ובאהבה – חקלאית בנִשמתה. אחר כך עבדה במשך שנים בחינוך, במטבח, במתפרה ותמיד-תמיד – בעשייה, בתרומה, בהתנדבות. בתחומים רבים נתנה יד ועזרה. הזדהתה באדיקות עם האידיאולוגיה הקיבוצית וראתה בה ערך עליון.

אמא גידלה שלושה ילדים, זכתה בנכדים ובנינים, והייתה עטופה במשפחה חמה ואוהבת. הייתה הלב הפועם של המשפחה – ידועה כאופת-על של עוגות בלתי נשכחות, ביתה פתוח והיא נכונה לעזור.

אמא הייתה גם אשת ספר. הייתה בין הראשונים לקרוא כל ספר חדש שהגיע לספרייה. אוהבת תיאטרון ותרבות, בעלת ידי זהב, אבל יותר מכל אהבה את הגינה והשקיעה בה הרבה אהבה.

השנים האחרונות היו קשות כשחלתה. אבל גם כשהאלצהיימר התפשט, משהו מהמהות שלה לא כבה. גם מתוך הערפול – היא רצתה לארח, לתרום, להיות נוכחת. בתוכה – היא הרגישה עדיין בריאה, חזקה, מועילה. בשנים האחרונות, כשאמא הזדקנה וחלתה רוב האחריות לטיפול נפלה על נירה, אחותי האהובה, שעשתה זאת ברגישות ובמסירות, עם כל הקושי שהמציאות הזו הכתיבה. אני מלאת הכרת תודה. אני מודה מאד גם למטפלת הנאמנה של אמא, סאנדיה. מטפלת מקצועית שימים ולילות נתנה את כל הלב והנשמה. וכן לכל המערכת והצוות הטיפולי בשובל שהקיפו את אמא.

אנחנו נישאר עם הזיכרונות ממך, אמא, נזכור אותך תמיד כאמא המיוחדת שלנו, כאישה חזקה שבנתה את עולמה בשתי ידיים ובלב פתוח.

אוהבת אותך מאד.

יהי זכרך ברוך.

אורנה

נירה

השיר שהושמע "לשיר אתך" של בועז שערבי, נבחר על ידי אלון שלנו ברגישות, לזכר שעות ארוכות שבילינו עם אמא בשירה – אלה היו רגעים יפים של תקשורת ושל חווית שותפות.

שלום לכולם ותודה שבאתם, מצטרפים אלינו בני המשפחה באוסטרליה שלא יכלו להגיע. Thank you, dear family from Australia for being with us.

אמא אהובה, נפרדנו אתמול, קשה להיפרד גם כשיודעים שהזמן הגיע, והגיע מזמן.

זכיתי ללוות את אימי בשנותיה האחרונות, ברגעים היפים, ברגעים הקשים והיו גם רגעים מצחיקים.

מעל הכול, זכיתי לגדול עם אמא שאהבה אותי, אהבה שלֵמה בכל מצב וזמן, אהבה שאִפשרה לי לגדול תוך אמונה בעצמי ולדעת שיש לי עוגן ובית.

אמא שגדלתי לצידה אהבה טבע, טיולים, פרחים, אהבה לקרוא וללמוד, ליצור ולעזור. אמא שפעה טוב ונדיבות בחיוך ובמעשים.

קצרה היריעה מלתאר את עשייתה הגדולה אך הצנועה, את הרצון האמיתי תמיד לעזור.

את חוסר השיפוטיות והקבלה. רק לעצמה היו לה טענות.

אמא הייתה משענת של ממש בגידול ילדיי שזכו לסבתא מסורה, אוהבת, תמיד שם בשבילם.

נהנינו כולנו מטוב ידיה ומהיצירתיות שלה. החל מהעוגות המופלאות, דרך בגדים שסרגה ותפרה לנו ועד שולחנות הקרמיקה שהכינה לכל ילדיה ונכדיה.

מבקשת להודות לאנשים טובים שליוו אותנו בשנים האחרונות: לאיגור, האח המסור והמקצועי שהיה איתנו ברגעים הכי קשים, לצוות המרפאה שתמיד ניסה לעזור, לאורלי מנהלת הסיעוד שתמכה וליוותה והייתה גם בשעות האחרונות של אמא, לערן בן זוגי המיוחד על תמיכתו הבלתי נלאית, ולילדיי המקסימים שהתעניינו וחיבקו ושרו איתנו ועם אמא בימי שישי. תודה לסאנדיה על הטיפול המסור והאכפתי.

אמא – חיית חיים שלמים שהחלו במשפחה גדולה ומאושרת אי שם ברומניה, חצית מלחמה ועלייה לארץ חדשה, הפכת מילדה צדיקה לחלוצה, מגשימה השותפה לבניית הקבוץ והארץ. ומעל הכול בנית עם אבא משפחה ענפה ונהדרת.

אני נפרדת ממך בלב מלא אהבה והכרת תודה. נוחי על משכבך בשלום לצד אבא באדמה שאהבתם.

אוהבת, נירה

מיטל, בִּתם של אורנה ורענן

סבתא אהובה,

זיכרונות של ילדות עם ריח קיץ של הליכה בחום הלוהט לסריקרפט בשובל, בילוי משותף במתפרה שבה הצגת אותי לחברותייך בגאווה,

ריחות של מאפים מתוקים,

וביקורים מלאי התרגשות שלך ושל סבא אצלנו בדן, אליהם הגעתם עם שקיות מלאות בכל טוב, נוסעים ממרחקים כדי להצטרף למסיבות סיום וימי הולדת.

לימדת אותי לאהוב בשקט דרך נתינה,

להעניק דרך ריחות ומטעמים,

להיות נוכחת גם ממרחקים.

הפרידה ממך היא סוף של עידן. פרידה מבית, מריחות, מקולות, מנוכחות.

אמנם, תקופה ארוכה כבר בקושי נפגשנו וכמעט שלא דיברנו, אך עצם הידיעה של קיומך, ההרגשה שיש לי סבתא, שאני נכדה – הייתה שם.

בשיחות הטלפון, כשעוד היו, התרגשת תמיד לשמוע אותי, הודית לי שוב ושוב על שטלפנתי, ומיהרת לסיים ולסגור בנימוס, לפני שתהיה שתיקה או מבוכה.

רוצה להגיד לך תודה על שביתך תמיד הרגיש לי בית,

על שילדיי תמיד אהבו להגיע לשחק אצלך במשחקים של פעם,

על שלמדתי ממך ודרכך – ללא מילים.

מאחלת לך שתמשיכי להיכן שתהיי, שלווה, מסוקרנת, חופשיה, מגשימה אהבותייך –

באדמה שכל כך אהבת.

מיטל

תמר וליאור, בניהם של נירה וערן

סבתא מלכה,

איך אפשר להיפרד במילים רציניות מהאישה הכי הומוריסטית שהכרתי? שהייתה כל כך מצחיקה, כשהתכוונה וגם כשלֹא.

זאת שלקחה על עצמה אחריות עד בלי סוף, ובכל זאת לקחה את החיים בכזאת קלילות.

אני מקווה שידעת כמה כולם אהבו אותך, גם בקיבוץ וגם במשפחה.

אנשים בקיבוץ אמרו לי תמיד איזו אישה טובה את, וגם החברים שלי, תמיד היו שמחים לראות אותך כשהיית באה לומר לי שלום בחדר האוכל, כי ידעו שתספקי להם כמה דקות של בידור.

זכינו לחיות לצידך מהרגע שנולדנו. את וסבא הייתם בשבילנו הכי טובים שיכולנו לבקש.

החיים לצידכם לימדו אותנו כמה חשוב וכמה משמעותי הוא הקשר המיוחד הזה שבין נכדים לסבא וסבתא שלהם.

הבית שלכם תמיד היה פתוח, והיה ממש הבית השני שלנו – מלבוא להגיד שלום בדרך לבריכה, לעצור למיץ תפוזים שסחטתם או למילקשייק מפנק שאהבתם להכין לנו. הארוחות בכל שבת בערב עם מאכלים כל כך טעימים כמו בורקסים ופיצה הום מייד ועוד המון מאכלים שגדלנו עליהם. חלק גדול מהם מלווים אותנו עד היום – ובעיקר הריבות והעוגות. זכינו ללמוד ממך כמעט את כל המתכונים, בליווי צמוד אחד על אחד, עד שהכתרת אותנו בתור היורשים שלך במטבח.

חיית חיים טובים ויפים כל כך.

גדלת בבית טוב בעיירה ברומניה הרחוקה עם משפחה גדולה של שבעה אחים ואחיות, עלית לארץ מתוך יוזמה וציונות והתמקמת בקיבוץ עם סבא. זכית לחיים יפים, מלאים בטוב, באהבה, בשמחה ובפשטות, הקמתם ביחד משפחה גדולה ואוהבת, טיילתם ביחד בארץ ובעולם וצברתם שלל חוויות.

תמיד היו לך סיפורים מעניינים, מהחיים ברומניה, בקיבוץ, ועד השנים האחרונות עוד סיפרת לנו סיפורים חדשים ומצאת מילים ביידיש וברומנית ללמד אותנו.

לפני חמש-עשרה שנים, כשסבא יהודה נפטר איבדת קצת מהטעם לחיים. היית מסתכלת על הנוף של גבעת בית הקברות, ואומרת שאת כבר מוכנה ללכת לנוח שם.

לשמחתנו, ואולי לצערך, לגורל היו תוכניות אחרות, וזכינו לעוד הרבה שנים יפות לצידך.

והנה אנחנו פה, על הגבעה, ועם כמה שקשה לנו להיפרד, אני יודע כמה היית מוכנה להיפרד מהעולם.

סבתא שלנו, סבתא מלכה, בשבילנו את תמיד תהיי סמל לאהבה, לנתינה, לצחוק ולקלילות. חיית חיים יפים כל כך, וידעת להעריך את זה לאורך כל הדרך.

היי שלום

ליאור ותמר

צבי, אחיה של מלכה

מלכה איננה

מלכה, אחותי האהובה, את גיבורה, אמיצה, בת לדור החולמים והמגשימים, דור השואה והתקומה. לאחר שעברת את אֵימֵי השואה הבנת שאין תקווה לעמנו המיוסר אלא בהגשמה ובציונות.

גדלת בבית מסורתי, הצטרפת לקן 'השומר הצעיר', עלית בספינת המעפילים הרעועה 'רפיח', שנקלעה לסופה, התנפצה ושקעה במצולות ים. ושרדת! לחמת כנגד האימפריה הבריטית והובלת למחנות המעצר בקפריסין.

עוד לפני הקמת המדינה הצטרפת להכשרה והשתתפת במלחמת השחרור כנגד הפולש המצרי.

מלכה, את עמוד האש ההולך לפני המחנה, הובלת אחריך את כל המשפחה ארצה.

את מופת למצוות כיבוד הורים. אנו וההורים הזקנים ציפינו לבואך בכיליון עיניים. רק לך אבא הרשה לגזוז את ציפורני הרגליים ולשייף יבלות. ביקרת בקביעות למרות הדרך המייגעת משובל למעברה.

בהזדמנות זו אני חייב להודות לבנות אורנה ונירה על השגחתן המסורה והדאגה למלכה. זהו מופת של כיבוד הורים.

מלכה ויהודה, אתם מראשוני ותיקי קיבוץ שובל בנגב. הפכתם מדבר שממה לגן עדן פורח. הקמת יחד עם יהודה בית חלוצי למופת. עבדת בכל ענפי המשק – גן ירק, פעוטון, מטבח, מתפרה. היית פעילה בליווי ובאימוץ בני נוער ובכל הפעילויות החברתיות.

את בעלת דעות נמרצות של סוציאליזם, של אחוות עמים, של שוויון וצדק חברתי. נלחמת באדיקות בצדקת דרכך.

מלכה, את מותירה לנו מורשת של ציונות ואהבת הארץ. ממשיכים בדרכך הילדים, הנכדים והנינים.

בית אבא

יהדות רומניה הייתה "ציונית" הרבה שנים לפני שהתנועה הציונית קרמה עור וגידים. קבוצות יהודים מרומניה ייסדו את זיכרון יעקב, אום ג'וני (ראש פינה) ויסוד המעלה כמה שנים לפני שהברון רוטשילד פרס עליהן את חסותו. כשהתנועה הציונית החלה לפעול במזרח אירופה, פרחה גם ברומניה פעילות ציונית ענפה בכל מקום שגרו בו יהודים.

העיר רומן שבצפון מזרח המדינה נוסדה במאה השתים-עשרה על ידי הנסיך רומן ממולדובה ונקראת על שמו. הוא התיר ליהודים מ"תחומי המושב" לגור במולדובה. בגנזכי העיר נמצאה מגילת קלף המעידה על כך, שבשנת 1570 נסיך מולדובה תרם כספים לבית הכנסת. בכסף שתרם ביקש לקנות ספר תורה ולהתפלל לשלומו ולניצחונו במלחמה שניהל. כבר במאה התשע-עשרה הקימה הקהילה ישיבה, תלמוד תורה ובתי ספר עממיים לבנים ולבנות בנפרד. בתקופה זו כבר היו לקהילה היהודית עיתונים רבים והיו בה רופאים, סופרים, מוזיקאים ומשכילים רבים.

נסיכות מולדובה הייתה חלק מרומניה החל משנת 1859. היהודים פיתחו את המסחר ואת התעשייה והיו לקהילה גדולה ומגובשת. לפני מלחמת העולם השנייה היו בעיר רומן 20 בתי כנסת, בתי ספר יהודיים ופעילות של כל התנועות הציוניות. הקהילה היהודית מנתה 6000 נפש. במהלך המלחמה, בעקבות הגירה רבה, הגיע מספרם ל-7000.

מלכה מדניק מספרת: המשפחה שלנו, משפחת אייזר, הייתה משפחה של סוחרים. הסבים מצד אבא חיו בכפר ואלה מצד אמא גרו בעיר בקאו הסמוכה לרומן.

היינו שבעה ילדים, אני נולדתי כבת רביעית. במשפחה מספרים שאבא היה כל כך מאוכזב כשנולדתי, והיה ממש "מצוברח". כדי לנחמו ולשמח את לבו קנה לו סבא שרשרת ושעון זהב משובץ ביהלומים. אחר כך נולדו לו שני בנים שהפיסו את דעתו...

היינו משפחה אדוקה מאוד. אני זוכרת שהייתי מתעוררת בבוקר לקול מלמולי תפילת שחרית של אבא. המשפחה הייתה די אמידה ואמא יכלה להעסיק עוזרות ובשבתות היה לנו גם "גוי של שבת". אמא הייתה אישה סובלנית, רכה ומבינה. על אף שהיינו משפחה גדולה, תמיד היה מקום לעוד אנשים ואורחים שהרגישו טוב מאוד אצלנו. אבא היה מזמין בערב שבת אורחים מבית האבות של הקהילה ואמא הייתה שולחת את הילדים עם אוכל למשפחות נזקקות. כשנזדמן לעיר אורח שחיפש מקום כשר, הוא תמיד התארח בביתנו. הורי עסקו כל חייהם בגמילת חסדים.

אבא היה סיטונאי וסיפק סחורות מגוונות לחנויות הכפריות שבסביבה. ברקע ילדותי תמיד היו בסביבה עגלות וסוסים, חביות, שקים וצרורות. אבא סחר גם בגרוטאות מתכת. אמא הייתה מבשלת יום-יום לכל העובדים שאבא העסיק.

לקהילה היה בית ספר יהודי לארבע הכיתות של בית הספר העממי. המשך הלימודים היה בבית ספר ממלכתי כללי.

שנים אחדות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עלתה לשלטון מפלגה פשיסטית שחוקקה חוקים אנטישמים בנוסח הנאצי. מפלגה פשיסטית "משמר הברזל", הוקמה כבר בשנת 1927. סיסמתה הייתה מלחמה נגד היהדות אויבת הנצרות. לפני מלחמת העולם השנייה היו קשרים רבים בין השלטון הרומני לבין גרמניה הנאצית והמשטר היה אנטישמי מאד. עם התקדמות הצבא הגרמני לגבולותיה, נאלצה רומניה לחתום על הסכם כלכלי עם גרמניה. הפעילות האנטישמית גברה וחוקקו חוקים אנטישמיים רבים. היהודים מהכפרים ומהעיירות רוכזו בערים גדולות יותר. גם הסבים, הורי אבא, גורשו מהכפר ובאו לגור אצלנו. גברים מגיל שבע-עשרה ומעלה גויסו לעבודות כפייה. היהודים שעסקו במקצועות חופשיים או במוסדות המדינה פוטרו מעבודתם. על הילדים נאסר ללמוד בבתי ספר רומניים. גם אני ואחיותיי הפסקנו ללמוד. אבא נאלץ לקחת שותף רומני לחנות ולרשום את החנות גם על שמו. אבי הצליח להשתחרר מעבודת הכפייה תמורת שלמונים. בכל תקופת המלחמה הוטל עוצר על היהודים מהערב עד למחרת בתשע בבוקר. נאלצנו להדביק על בגדינו טלאי צהוב. היו מקרים שיהודים מהעיר נשלחו לטרנסניסטריה. ביניהם הייתה אחות אבי ומשפחתה, הם לא שרדו. רוב יהודי העיר רומן והאזור (שנקרא רגאט) שרדו את המלחמה. היות וילדי היהודים גורשו מבתי ספר רומניים, הקהילה היהודית הצליחה להקים בית ספר תיכון. המורים היו אותם בעלי מקצועות חופשיים שפוטרו מעבודתם, בבית ספר זה המשכתי את לימודיי. בקיץ 1944 כבשו הרוסים את רומניה, המשכתי את לימודיי בבית ספר ממלכתי רומני עד שעליתי ארצה.

עם השחרור התחדשה פעילות התנועות הציוניות. באחת השבתות שמע אבא דרשה בבית הכנסת על כך שרצוי לחשוב על עלייה ולשם כך לשלוח את הילדים לתנועות נוער ציוניות. אבא השתכנע והביא אותי ואת אחי למועדון של התנועה הקרובה ביותר לביתנו. כך הגעתי לתנועת 'השומר הצעיר'. כאשר התברר לי שזאת אינה תנועה דתית כמעט עזבתי, אבל שוכנעתי להישאר. נשביתי בקסמה: מהפעילות, הטיולים ומחנות קיץ ומהשיחות שהתנהלו, וכך נהיתי שמוצניקית שרופה. כשאבא הבין לאן הביא אותי, התחיל מאבק בניסיון להוציא אותי מהתנועה, אמא הייתה סובלנית יותר ותמכה בי. התנועה ארגנה קבוצה שאמורה הייתה להצטרף לעלייה, שהייתה, כמובן, בלתי לגאלית. אני צורפתי מהקן שלי לקבוצה זו. בקבוצה היו ילדים מבתי יתומים, שנאספו על ידי התנועה במטרה להביאם לארץ. ביניהם היה גם יהודה מדניק. לפני שאבי אישר את עלייתי נסענו לילה שלם לבוקרשט להתייעץ עם הרבי שלו. אבא סיפר לרבי את כל הסיפור והרב אמר לו שיִשוּב הארץ שקול כנגד כל המצוות כולן ומְכַפֵּר אפילו על החינוך של 'השומר הצעיר'. כך קיבלתי את ברכת הדרך של הרב ושל אבי.

הקבוצה שאורגנה, כארבעים נערים ונערות בני חמש-עשרה – שבע-עשרה הועברה בחשאי ליוגוסלביה. שם עלינו על האנייה 'רפיח'. סיפור זה סופר כבר בפי חברים אחרים. בכל אופן, זו הייתה אנייה רעועה, שנקראה על שם מחנה ההסגר בו כלאו הבריטים את אנשי ההגנה ומנהיגי הישוב אחרי 'השבת השחורה'. בדרכה ארצה, במזג האוויר החורפי, נקלעה האנייה לסערה וכשחיפשה מחסה עלתה על שרטון ליד האי היווני סירנה. כל המעפילים שהיו באוניה פרט לשמונה הצליחו לקפוץ ליבשה ולהינצל. אלחוטאי מהפַלי"ָם שהיה באנייה, הצליח להציל את מכשיר הקשר ולהזעיק עזרה. כעבור שלושה ימים הגיעו אניות הצי הבריטי, חילצו אותנו והעבירו את האנשים למחנה מעבר בקפריסין. רק בקפריסין יכולתי לשלוח מכתב להורים המודאגים, ששמעו על דבר טביעתה של האנייה. סיפרו לי שרבים מיהודי העיר שמחו יחד עם משפחתי כשנודע להם על המכתב שלי.

חודשים בילינו בקפריסין שלושה-ארבעה חודשים במחנה סגור ולאחר מכן שלושה חודשים נוספים בהסגר במחנה מעבר בארץ. לאחר מכן נשלחנו כחברת נוער לקיבוץ דליה וקיימנו קשר עם הגרעין ההונגרי שהיה יחד איתנו בקפריסין. את מלחמת השחרור עברנו בחפירות קיבוץ גל-און, ולקחנו חלק חשוב בהגנה על המקום. לאחר שנה בגל-און התאחדנו עם ההונגרים שהיו בבן שמן ואחר כך בלהבות הבשן. רצינו להקים קיבוץ עצמאי, כי היינו גרעין גדול של כשבעים איש, אבל כידוע התנועה שלחה אותנו לשובל.

הורי הגיעו ארצה בשנת 1951 עם אחותי ועם אחי הצעירים. שתי אחיותיי הבוגרות ואחי הגיעו לפניהם. לפני עלייתם ארצה נאלצו הורי לחתום על כך שהם מוותרים על כל רכושם, וכך הגיעו ארצה חסרי כל. יהודה ואני כבר היינו ביחד ונסענו לפגוש את ההורים במעברה בפרדס חנה. לאחר הפגישה הבחין אבא שיהודה ואני אמנם זוג צעיר, עדיין לא נשואים כדת וכדין, אך חיים ביחד, בלי חופה וקידושין. "קינדרלאך", הוא אמר לנו, "מחר אתם מתחתנים! כאן, במעברה!" למחרת נערכה לנו חגיגת חתונה "לא נורמאלית": כל המעברה הייתה שם. הנשים המרוקאיות והעיראקיות פצחו בצהלולי שמחה. הגברים מכל העדות ערכו את הטקס ואמא שפכה הרבה דמעות של שמחה ועצב.

חתונה שכזאת – עין לא ראתה!

ראיין וכתב: שמעון אגסי.

שובעלון 37, ספטמבר 2007