דברי הרצל ליד הקבר הפתוח

גבריאל בננו היקר

טרם לידתך רציתי לקרוא לך בשם זה, אבל לא ציפינו לילד מלאך.

מלאכים, מספיק להם להעביר את מחשבותיהם והגיגיהם בלי צורך לקבר.

אנחנו היינו לך לפה.

ליווינו אותך מראשית חייך, ראינו והרגשנו בסבלך במשך השנים, חשנו בהידרדרות מצבך, וניסינו לעשות ככל האפשר לעזור לך כדי שתרגיש טוב.

אין ככמעט בית חולים בו לא ביקרנו אתך.

תמיד היית ילד שקט ולא ידעת להתלונן, לעתים חשתי בעיניך את הכאב והייאוש, אבל ידעת להתאושש ורוב הזמן היית אופטימי.

כולם, כולם אהבו אותך, גבריאל,

את צחוקך ופטפוטך, אפילו שלא היו מובנים, אבל מה זה חשוב.

אני נזכר בשמחה שלך כשהיינו לוקחים אותך לחופשות בקיבוץ, את נפנופי הידיים ואת פניך המביעות אושר.

עכשיו גבריאל, אתה מובא לחופשתך האחרונה בקיבוץ.

חופשה מהסבל הרב שהיה מנת חלקך.

עכשיו, כשגופך המעוות מסבל מוטמן באדמת הקיבוץ אותו אהבת כל כך, תהיה אולי רוחך חופשית, והיא עכשיו מרחפת מעלינו כמלאך.

היה שלום לך בננו האהוב

ימתקו לך רגבי האדמה האלו.

אני מקווה שעשינו ככל האפשר לכבודך האחרון.