עברה שנה מאז נלקח מאתנו רמי. היום אנו אצל קברו, לא על-מנת לחטט בפצעים שהזמן ירפא, אלא על-מנת להעלות את זכרו ולמצוא לנו עידוד.

כאשר הבאנו את רמי לקבורה לפני שנה היו כוחות צה"ל חוצים את התעלה בדרכם מערבה. העם, שספג את המכה הנוראה, ידע להתעשת ולהשיב מלחמה. לאחר שתמו הקרבות ספגנו שוב את המכה הראשונה. התחלנו להעריך את מחיר המלחמה, את האבדות הכבדות, את ההרוגים, הפצועים והנעדרים ודומה שממכה זאת טרם התאוששנו.

כשם שאז טרם ראינו את סוף המלחמה, כן היום איננו רואים את השלום המיוחל והקולות הנשמעים מעברים הם קולות צחצוח החרבות.

למול קולות אלה, אנו עוסקים היום בשאננות יתרה ברדיפה אחרי מותרות, במלחמות יהודי באחיו, בשחיתויות ובהכפשה והשמצה של כל היקר והקדוש לנו ובכלל זה, הציונות, העלייה, ערכי העבודה, מוסדות המדינה וצבא ההגנה לישראל. היום, תחת הסיסמה "ממילא הכול רקוב" מתפוררת המדינה מבפנים.

ודומה צבא ההגנה לישראל המושמץ והמתוסכל שהכול יורקים בפניו למעוז החוף המופגז החוצץ בינינו לבין צבאות האויב ומשווע לעזרה ושומה עלינו לשלוח אליו את בכירת הסיירות, את התנועה הקיבוצית עם רוח ההתנדבות והחלוציות שבה.

רמי חסר לנו היום יותר מתמיד. אנו זקוקים היום לכל איש היכול להפוך ערמת זבל לגינה פורחת כמוהו. אנו זקוקים היום לכל מי שרגיש ליופי, לכל מי שיכול להושיט יד עוזרת בעת קושי. אנו צריכים היום לרמים רבים. אנו צריכים אנשים שואפי שלמות כמוהו. אנשים העושים כל דבר בהצטיינות.

ורמי איננו, אך יש בכוחנו להמשיך בדרך שאותה התווה.

יהי זכרו ברוך.

21.10.1974