סבתא שלי, אהובה שלי,

תחילתו של הסתיו, היורה, ריח של אדמה רטובה, ואת אינך...

כאילו גם את יום לכתך בחרת, שיהיה נעים ויפה ומיוחד, כפי שהיית...

כל כך פחדתי מהרגע הזה שלא תהיי כאן יותר, כל כך לא רציתי להיפרד ממך, סבתא... הרי הנשיקה שלך עוד כל כך חמה על הלחי שלי, והקול שלך עוד כל כך חי בתוכי... אני מקווה שלפחות עכשיו את כבר לא סובלת ושמצאת את השלווה שכל כך השתוקקת לה בימים האחרונים. עד הרגע האחרון נלחמת, עם תעצומות הנפש שלך שמעוררות השראה בכולנו.

מאז ילדותך, דרך נעורייך כנערה בת שש-עשרה, לבדה במלחמת העולם השנייה, בלטת באומץ שלך, באישיותך יוצאת הדופן והבלתי מתפשרת ובכוחות מעוררים הערצה. הסיפור שבחרת לספר לי לפני שנים מלווה אותי בכל צעד ושעל בחיי. רק לא מזמן דיברנו בטלפון כי הייתי, כרגיל, חייבת לדעת עוד איזה פרט שהיה לי חסר, עוד איזה רגש מסיפור חייך המפותל...

וגם היום, ברגעייך האחרונים, נתת לי כוח במילותייך, בתבונתך יוצאת הדופן ובאופטימיות שלך. הייתי אצלך לפני שלושה ימים, דיברנו, חיבקת אותי וליטפת בעדינות... אמרת שהיה לך יום מאושר בתוך כל הגיהינום הזה. אלה היו רגעים מאושרים גם בשבילי...

לפני שהלכתי אמרת לי משהו שילווה אותי תמיד. אמרת לי: ״את יודעת טלוש, סליל - אף פעם אי אפשר לדעת מראש איך הוא יסתלסל... אלה הם החיים, אסור לפחד מהם...״

אני אוהבת אותך סבתא, אני מקווה שידעת עד כמה. אני שמחה שזכיתי להיות לצדך, להיות נכדתך, ואני מבטיחה להמשיך לכתוב לך ולשתף אותך בחיי.

את הגיבורה שלי סבתא, היית מופת בשבילי, בחייך ובמותך.

יוכבד, יקירתי היקרה, שותפה לעָבַרִי, לשורשַי, לדרך החיים המשותפת שבחרנו בה. היום אנו פה על שפת קברך הפתוח לומר כמה מילות פרידה.

כאן, במעמד זה איני יכולה שלא להזכיר את אותם בני משפחת בוכנוולד שבאו משם – ממחנות וגטאות ומצאו בשובל בית חם – גרשון, רומק, טובה, יהושע ונעמי שהקדימו ללכת והשאירו את שתינו, את בלומה ואותי לבדנו כאחרוני גרעין בוכנוולד.

אותך, יוכבד פגשתי לראשונה בבית עולים באנטוורפן. שפעת בלתי צפויה מנעה את הצטרפותך לעלייתנו הבלתי לגאלית לארץ ישראל על הספינה תל-חי.

רק כעבור כמה חודשים, לאחר שהתחזקת, הופעת בקיבוץ מסילות כחברת הגרעין. נערה יפהפייה, בעלת חזות שופעת בריאות, עם ראש תלתלים בהירים מעל עיני תכלת, נמרצת ותקיפה.

כבת של בעלי אחוזה בפולין גדלת בין איכרים עובדי החווה, בין יערות, שדות ובעלי חיים, מטפחת אהבה בלתי נשכחת לכפר הוריך אופטי (Opaty).

בית ילדים, מטבח, חדר אוכל, לא בשבילך היו. את לא ויתרת על שאיפותיך לשמר את המורשת הכפרית, החקלאית שלך.

העבודה ברפת הייתה רצונך הבלתי מעורער. עוד במסילות ואחר כך בשובל נגררת בארבע לפנות בוקר, בקור, בבוץ, בגשם לחליבה, ידנית, כמובן, בימי התחלות אלה.

האהבה לאופטי (Opaty) נשארה חקוקה בזיכרונך עד ימיך האחרונים.

קורותיך כניצולת שואה מיוחדים, מסקרנים, לפעמים מצמררים. לא כאן ולא כעת ברצוני לספרם. למעוניינים – יש הרבה חומר כתוב, מוקלט ומצולם על ידי מראיינים, סופרים וחוקרי שואה.

יוכבד, לא אשכח אותך, כי איך אפשר? אתגעגע לפגישות שלנו, שלצערי לא היו תכופות מספיק, שבהן העלינו, עם הומור וצחוקים, זיכרונות מהעבר. תמיד התפעלתי מזיכרונך החד, איך דקלמת ושרת בפולנית וגם בגרמנית השגורה בפיך, שירי עם, שירי מלחמה של חיילים, שירי ילדות נשכחים ועוד.

יוכבד, את Jadzia Szwimmer, הנערה מ- Opaty, שליד העיירה הקטנה – Dziatoszyce שבפולין. דמותך תלווה אותי לאן שאלך.

08.10.2015

דברים בלוויה – חסיה ישראלי מזכירת הקיבוץ

ילדים, נכדים וקרובים של משפחת גלילי, קיבוץ שובל משתתף בצערכם על מותה של יוכבד חודשיים בלבד אחרי מותו של דווד.

שנים רבות היו שניהם חלק בלתי נפרד מנוף שובל. את עיקר חייהם הקדישו להקים את הישוב והחברה המיוחדים שלנו והם יחסרו לכולנו.

סיפורה של יוכבד בזמן מלחמת העולם השנייה אינו ידוע לרבים, אם כי קטעים ממנו נשמעו פה ושם בתוכניות טלוויזיה ופורסמו בספרים.

יוכבד לא רצתה לדבר על התקופה ההיא. למרות הקושי באותה תקופה השכילה יוכבד לבנות את ביתה, לעבוד, ללמוד, להיאבק על עקרונותיה, להביע את דעותיה ולתרום.

היו לה המון מחשבות מקוריות שמי שהיה קרוב אליה זכה להכירן, והיא ידעה לעמוד על שלה. ליד מיטתה ספרי פילוסופיה, וגישתה לחיים חדה וברורה מאד.

לאחרונה כשנשאלה 'מה המצב?', ו'איך את מרגישה?' היא צטטה את המלט ואמרה – to be or not to be''. אם חיים, אז לחיות ולהילחם למען זה, או לוותר ולא לחיות. עכשיו אני כבר בשלב הוויתור.

ליוכבד היו ידי זהב כתופרת ולב זהב כמבשלת וכאופה – גם בגלוי וגם בסתר. יוכבד תרמה לכל מי שהיא חשבה או שהרגישה שזקוק לה ולמעשי ידיה. היא פשוט אהבה לעזור!

יהי זכרה ברוך.