דברי בנימין וייגרט בשבעה לנופלו

גיל עשרים – כאן מתחילים החיים. כל התכניות, כל האהבות, כל החיים. הכול-הכול לפניך. הרבה תכניות, הרבה הרפתקאות והרבה-הרבה חלומות.

עדיין הכול מופלא והכול חדש וכבר אתה איננו, והלב ממאן להאמין.

לא לראות את אלון בבוקר על השביל, מקדים שלום לכל הבא לקראתו ובעיניו אותה אהבה אל המקום ואל האנשים החיים כאן.

לא לראות את אחיו הצעירים ממנו נתלים עליו, אוהבים אותו, מסתכלים בעיניו וצמאים לשמוע מה חדש יש לו לספר היום. לחשוב ולא להאמין. שוב בואו לא יהפוך לחג למשפחתו ואתה מתקומם – לא כך רצית שבניך יחיו.

כמה תכניות וכמה מאוויים נגנזו ברגע אחד של הקרבה ואחריות ואינך שלא לזעוק – למה ומדוע?

ואנחנו – כמה רצינו לראות אותם, את בנינו עושים הכול באחריות ובנכונות, עומסים על שעמם תפקידים ומשימות באחריות ובמסירות בלתי נלאית.

אנני ורוביק – מחלציכם יצא עלם חמודות זה, ברוחכם ובאווירה המשפחתית הנעימה שלכם הוא מצח להיות אותו אלון אשר כולנו הכרנו ואהבנו.

גיורא וניר, עודד ואייל – עוד תגדלו ותתבגרו ועם השנים תקרין דמותו של אלון עליכם את אהבת החיים ואהבת האדם.

סבתא סלמה הבוכה על בכיר ובכור נכדיה, ואת – ג'קי, חברתו האוהבת והנאהבת – דלות מאד המילים וחיוורים המשפטים אשר נאמר לכם אנו, חבריכם, וכל בית שובל.

יודעים אנו שאין נחמה ואין גם מילות עידוד כי כוס הצער והדמעות מלאה. אך דעו, שכולנו בוכים בלבבנו אתכם כמשפחה אחת גדולה אשר אלון נגדע מתוכה.

מי ייתן וביתנו לא ידע יותר שכול וצער.

אותך, אלון, נצרור עמוק בלבנו וזכרך לא ימוש מאתנו.

ינעמו לך, אלון, רגבי עפרך – אדמתנו.

08.04.1974

בשלושים לנופלו – דברי ארנון שפר, כיתת סלע

אלון גאון, נפל בעת מילוי תפקידו והוא בן עשרים.

כמו סכין חד הוא הזמן שמפריד בינינו ואני רציתי לשוברו, שלא יחתוך, שלא יפריד, איך אוכל והוא איננו מחומר בכלל...

סכין שאינו מחומר.

והוא הכי חד, חד ואכזרי יותר מכל סכיני הפלדה. הוא קרע בינינו קרע והשאיר אותנו לבד. מאחורינו חלל... ואנחנו ממשיכים...

לו רק יכולנו להיעצר, להיעצר ולחכות... ואתה תבוא אתנו ותצטרף אלינו, כי תמיד הלכת אתנו.

רק משהו בפנים עצוב ומסרב להאמין. אלון, תמיד רצית שדברים יהיו בסדר. כך חונכת וכך עשית.

בעבודה, הקווים ישקו בסדר. הטרקטור יעבוד כמו שצריך. הקולטיבטור יהיה מכוון בסדר, ללא שום פשרות עם ממטרה סרבנית שממאנת להסתובב.

את הוויליס ואת הג'יפ צריך לנהוג טוב שלא יהיו קפיצות, שלא ייפול כלום מהעגלה... כי כך צריך להיות מקומו של ארגז תחמושת בקומנדקר מאחור, כי כך צריך להיות הקומנדקר, צריך לעמוד ולא להתדרדר...

עלית לעצור אותו...

ואז הפסדנו אותך.

מה נוכל לעשות כדי להיות עמך עוד?

לו רק יכולנו לעצור את הזמן... שלא יחתוך... שלא יפריד.

26.04.1974

עשר שנים אחרי – נכתב על ידי יהודה באואר

זה בעצם קרה אתמול. ושלשום הוא היה פה ובירר את תכניותיו לעתיד, ודאג אלף דאגות קטנות למשפחה, לחברים ולג'קי. אדם נשאר חלק מן הנוף גם כשהוא מסתלק. אבל רק במצבי רוח מסוימים, ברגעים מסוימים שהם הוא, שמתאימים לאופיו ולאישיותו. לכן מופיע אלון, לא תמיד, אלא כשטוב, כשמצב הרוח משופר ומרומם, כשיש מאבק על דבר-מה שכדאי להיאבק עליו, והמאבק עלה יפה. כשיש נער מצפוני במוסד שהוא מצפוני וישר, והוזה הזיות של עולם טוב יותר, אז הוא מופיע, לא אחרת. כשרע לצעיר או למבוגר ובא מישהו ומנחם ומשקיט ומעודד, אז מופיע אלון. כשאהבת אמת נדלקת בין נער לנערה הוא ישנו. כשחבורה שרה ורוקדת וטוב לה, הוא עִמה, כאן, על הגבעה הזאת והגבעה ממול, בשדות האלה הזוכרים את ידיו ואת שריריו.

מה הוא היה לנו, למבוגרים? "ילד טוב ירושלים"? קצת מזה, בלי ספק. אבל מעבר לכך הוא היה תופעה מוזרה. חיפשנו, חיפשנו ולא מצאנו בו דופי, אלא אחד בלבד – טהור מִדי, טוב מִדי. עוד ל"ה כמוהו היו, בוודאי, מקיימים את העולם. התלבטויות היו לו, כמובן, כמו לכל אדם, לכל אדם צעיר. לא היו סודיות. בתום מדהים, עוצר נשימה, ואם זאת, בחכמת חיים של אדם קשיש ממנו בהרבה, היה חולק אתך התלבטויות אלה. בחור נאיבי שהיה מודע לנאיביות שלו וחי בה. כמו יהודי דתי שחי בתורתו. בחר בה כי דחה ציניות ושקר ותחכום של פקחות יתירה. הוא בחר בה כי חשב על כך, וקרא בנושא זה, והגיע לאותה חכמה בָרָה שמעטים מגיעים אליה. עם זאת היה תקיף מאוד, בעל מרץ רב, כוח שכנוע ועקשן. אהבתי אותו, ועכשיו כבר מותר לומר, על פני כל האחרים. היה סמל של אור, של תקווה. בשבילי – הקיבוץ מלא אותו, רָווי אותו, אבל רק בשעותיו הטובות.

עשר השנים בעצם לא עברו וזה קרה רק אתמול.

אבל אני זוכר את השלשום והוא טרי ורענן בזיכרון.