Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לחלבני חנה ז"ל
(23/07/1932 - 30/12/2020)     ( יט תמוז תרצ"ב  -  טו טבת תשפ"א )

.

     הספדים שנשאו בלוויה

צחי שגב, מרכז המשק:

חנה נולדה בבוקרשט שברומניה ביולי 1932.

משפחתה הייתה קומוניסטית אדוקה ואִמהּ, שדאגה לגורלה, התעקשה שתצטרף לגרעין 'השומר הצעיר' שאליו השתייכה ושהביא את חנה הצעירה בת הארבע-עשרה אל אוניית המעפילים "רפיח" בדרכה לארץ ישראל.

השנה היא 1946 – האונייה "רפיח" טבעה על חוף האי היווני סיריניה. לאחר כעשרה ימים קשים ביותר פונו הניצולים וחנה ביניהם לקפריסין.

לאחר העלייה לארץ ושהות של תקופה מסוימת באזור חיפה הגיעה חנה לקיבוץ דליה. בדליה היו חיי חברה תוססים וחנה, שבלטה ביופייה ובכישוריה, זכתה למחזרים רבים.

יעקב וחנה נפגשו בשובל – יעקב הנועז מהגרעין "הסורי" וחנה היפיפייה מהגרעין "הרומני" התאהבו והפכו לזוג. חתונתם התקיימה בשנת 1950 בבית הדוד של חנה בלוד ולאחר מכן, קיבלו חדר בצריף שוודי (צריף שחולק לעשרה חדרים).

לאחר כשנתיים נולדה עדנה – הבת הבכורה במשפחה ואחריה תמיר, מירי ועומרי.

חנה הייתה עובדת חרוצה בעלת תבונת כפיים נדירה. בהגיעה לשובל עבדה ברפת – עבודה קשה ביותר, שלוש חליבות ידניות בכל יום... בהמשך גויסה לעבודה בחינוך וגידלה דורות של ילדים.

חנה טובת הלב אהבה את עבודתה עם הילדים. בזכות מסירותה זכו חברות רבות לאורך השנים לצאת ללימודים ולעבודה מחוץ לקיבוץ בידיעה שילדיהם מטופלים באהבה ובמסירות.

חנה עבדה במטבח וגם בו התבלטה בחריצות ובמסירות. לימים, עברה לעבוד בסריקרפט – מפעל ההדפסים הקיבוצי. כשהתברר שעבודת הדפוס קשה פיזית אפילו יותר מעבודת המטבח – חנה הראתה שוב את יכולותיה והתגברה בקלות על כל קושי. בזריזות וביעילות הדפיסה על הבדים.

חנה הייתה אחראית על ארוחת הבוקר של צוות סריקרפט שזכה ממנה לפינוקים יומיים ולשפע של עוגות קרם.

חנה ויעקב טיפחו את ביתם – חיות מחמד (אפילו טלה שהיה כרוך אחרי עומרי...), גינה מרהיבה וכמובן בית מבריק ונקי עם תנור שמפיק עוגות נהדרות מידי יום.

חנה הייתה אלופת האפייה והעוגות שלה כיכבו בכל מקום. יעקב מספר שבמכון התערובת שבו עבד, היו מגיעים אליו במיוחד כדי לטעום את מעשה ידיה של חנה.

במהלך השנים התנדבה חנה בבסיס צה"ל – במסירות אין קץ למען החיילים. משק"ית המתנדבים שהכירה אותה בבסיס סיפרה על חוויותיה ועל שיחותיה עם חנה וכיצד זכתה להכיר אישה אופטימית ויוצאת דופן ביכולתה לתמוך ולחזק.

במהלך השנים הגיעו אִמהּ של חנה ואחותה לישראל. חנה טיפלה בהן במסירות אין קץ. למרות שיעקב הפציר בה כמה פעמים, חנה לא רצתה לנסוע לטיול שורשים בבוקרשט והעדיפה לטייל עם יעקב למקומות שונים בעולם ולא לחזור לביקור בעיר הולדתה.

חנה טיפחה את משפחתה שהייתה מרכז חייה והבית הפתוח והמזמין המה תמיד מקולות ילדים – בני משפחה ואורחים שחנה ויעקב אירחו בשמחה ובנדיבות.

התקופה האחרונה הייתה לא קלה. אתמול הסתיימו חייה של חנה – שאהבה את הקיבוץ ואנשיו ואת משפחתה עד בלי די.

קיבוץ שובל נפרד היום מחנה – אישה יקרה ואהובה מדור הוותיקים שלנו.

תנחומינו ליעקב, עדנה, מירי, עומרי וכל המשפחה .

נוחי על משכבך בשלום.

יהי זכרך ברוך!

.

עדנה:

מילים אלו הקראתי לאמא בדיוק לפני חודש

נוצילי, נושקולקולי (כך קראתי לה), אמא שלנו, שלי.

אני רוצה לספר לך משהו שלבטח ישמח אותך ואפילו מאוד, וזאת בדיוק הכוונה, לשמח אותך ואפילו מאוד.

את יודעת אמא יש לי ולדובון ארבעה נכדים, רום עתי ארבל ועלמה.

לקחתי השבוע את עתי שיהיה איתי במהלך כל השבוע, ועתי אמר לי "סבתא את יודעת לי יש שלוש סבתות, סבתא מיכל, סבתא עדנה וסבתא חנה".

אמרתי לו "תותי יש לך ארבע סבתות, גם סבתא נטי" ואז הוא הוסיף ואמר "והכי הכי הכי כיף לי אצל סבתא חנה".

אמרתי לו "תותי באמת? למה הכי כיף לך אצל סבתא חנה?"

והוא אמר לי "כי, כי, כי, כי סבתא חנה לקחה אותי בקלנועית לפרות ולסוסים, לעגלים ולתרנגולות והיה כל-כך, כל-כך כיף, גם היינו בבריכה ורצנו בכל הקיבוץ"

"ומה סבתא חנה אמרה לך?" שאלתי.

"היא אמרה לי שאני כזה חמוד ויפה וילד טוב ונהדר וחיבקה אותי חזק, חזק, חזק, חזק. אני מאוד מאוד אוהב את סבתא חנה ורוצה תמיד לראות אותה. מתי אנחנו נוסעים אליה שוב?"

כשדיברתי אתמול עם בִתי שחר על כך אמרתי לה – "את רואה מה זה נקרא הטמעה? גם בגיל חמישים עתי יזכור את סבתא חנה. רגעים אלו שהיו אמנם מעטים, אך כה משמעותיים בעבורו."

אז שחרי שלי פתחה את חרצובות ליבה ולשונה וסיפרה לי על סבתא חנה שלה, על רגעי האושר הרבים שהיא חוותה עם ניצי ואורי, גלעד והבנות בחופשים. היא סיפרה בהתרגשות רבה איזו סבתא טובה היית אליהם, אמא. שמרת עליהם בלילות, הבאת להם דייסה בבוקר, הלכת איתם לכולבו, ליווית אותם לבריכה, השתוללת איתם כהוגן וכמעט לא כעסת.

פעם, כשניצי התחילה לטבוע בבריכה, קפצת כהרף עין עם השמלה שלך ופשוט הצלת את ניצי. שחרי אמרה "אמא, זו היא סבתא חנה שלי שאני אזכור תמיד, תמיד, לעולמים גם בערוב ימיי."

ילדים, כמו ילדים רואים את העולם אחרת. את, נושקולקולי, היית בעבורם כליל השלמות והעונג הצרוף אשר מילאו את כל ילדותם ואני אסירת תודה לך על כך.

המשפחה המתוקה שלי, תמי ויעלה, הבנות הקסומות וגלעד וכל הנכדים המופלאים,

עומי ומיכל לשלושת הכוכבים היפים שהם יצרו, מירון ומאיר, שושי וארז הנפלאים והכל-כך יפים, ואני ודובונקילי שלי, שחרי, ניצי, אורי, רום, עתי, ארבל ועלמה, שהם הנכס הפרטי שלי.

כה רבים נהיינו בזכותךְ, אמא ובזכותךָ, אבא וזאת השעה להוקיר תודה, להתאחד יחד ולראות באמא את הוויתנו.

זה המקום וזאת השעה להוקיר תודה אישית למירון ולתמי אשר ליוו את אמא באין סוף עשייה ותרומה ללא גבולות, תודה אחיי.

   שיר אהבה לאין סוף

אתה והינך מתנשל ויוצא מהחיים הגשמיים, החיים האלו

כל ייסורי הגוף הנפש והזמן ניטלים ממך באחת

אתה נטול ייסורים מכאובים והשפלה

ממריא הינך כענן לבן למחוזות אחרים

טובים בהרבה, טובים בהרבה

מלאים שלווה ורוגע

הנפש מתרוממת אל על קלה ומלטפת

הראש המתרוקן ניטל ממך כאילו לא היה ואין צורך בו

הידיים הקפוצות קלות הן בהרבה, חופשיות וברות

תקווה חדשה באה לנשמתך

תקווה של איחוד ומפגש עם יקיריך שאינם.

הנפש שלך חופשיה וברה

אך רק הרוח נותרת

מרקיעה ליקום

היי שלום נושקולקולי, נוצילי, אמא שלי.

לעיתים נדירות בחיים קורים דברים שקשה לתארם במילים, יהיו יפות ככל שיהיו.

אחת מהם היא ג'י'ג'י שאין לתארה במילים. ג'יג'י שלנו, תודה, תודה, תודה!

כל אחד מאיתנו יוקיר לך תודה בדרכו שלו. היית בעבורנו משענת איתנה לאמא שלנו למרות כל הקשיים.

שאלוהים יגמול לך. אנחנו כולנו בהוקרה, בהערכה, באהבה ובשייכות רבה.

ממני באהבה, עדנה.

.

מירי:

אמא,

זאת הפעם האחרונה שבה אפנה אלייך ואקרא לך אמא – ללא מענה ...

שנים שהייתי פותחת איתך את הבוקר בשיחת טלפון קבועה ומלווה אותך צמוד, צמוד, למרות המרחק הפיזי שבינינו היינו מדברות על החיים, על הילדים ועל מה שביניהם.

עד שבשנתיים האחרונות זיכרונך החל בוגד בך והכל נהיה יותר קשה ומאתגר. ואבא שטיפל בך עד הרגע האחרון באהבה, במסירות, ובדאגה. וג'יג'יקה המלאכית שלנו – היו העוגן בינך לבין המציאות.

כל מי שמכיר אותך אמא יודע איזו אישה טובת לב את. אישה שקטה וצנועה המסתפקת במועט . שאף פעם לא מוכנה לקבל כלום אלה רק לתת ולתת. איך שהיינו מגיעים לביקור היית ממהרת להוציא על השולחן מכל טוב ולפנק את הנכדים מכל הלב.

נולדת אישה חזקה ואיתנה כסלע. פיזית ונפשית. אף פעם לא התפנקת. תמיד היינו מתפעלים מיכולותייך וכוחותייך לעמוד יום שלם על הרגליים, כמו בעבודתך בסריקרפט כשצריך היה להכין שבלונות להדפסה על המפות וזה אפשר לעשות רק בעמידה – כך הסברת לי. או כשהתנדבת לצה"ל עד לפני שנים ספורות ויום בשבוע התייצבת ליום עבודה פיזי מפרך עם צוות חברים מהקיבוץ.

אלה תכונות שאותן רכשת כאשר בגיל כל כך צעיר עזבת את הורייך ברומניה ועלית לבדך לארץ ישראל להקים את ביתך כאן בקיבוץ שובל .

ושובל – כל כך אהבת את הקיבוץ. היית בטוחה בבחירת דרכך בחיים המשותפים בקיבוץ. לא מזמן שאלתי אותך אמא האם בדיעבד היית עושה משהו בחייך אחרת? – וענית לי שאת מאושרת לחיות בקיבוץ ומאושרת עם המשפחה הילדים והנכדים הנפלאים שלך. התגאית בנו כל כך .

פרק שלם אמאל'ה מוקדש לך משני ילדיי ארז ושירה שזכו במאה אחוזים ממך בראשית חייהם לפני עשרים שנה, כשהשארת את אבא לבד אחת לשבועיים, והתייצבת בביתנו במודיעין במסירות אין קץ ובאהבה עצומה והענקת להם את כל כולך.

ועד היום האחרון בכל שיחת טלפון מקרטעת בינינו את מוצאת את המילים לשאול מה שלום "הדודונים"?

שניהם מחוברים אלייך בעורקי הלב ומוקירים לך לנצח את אהבתם אלייך. מלאי זיכרונות מתוקים מסבתא חנה.

אמא

אני מודה לך על חמישים ושמונה שנים שהיית לצִדי .

תודה לך ולאבא (ייבדל לחיים ארוכים) על שגידלתם אותנו – עדנושי, תמי, אני, ועומי להיות אנשים טובים יותר.

אמא

תהיי חסרה לי מאוד. נוחי על משכבך בשלום.

אוהבת אותך מאוד .

מירון

.

ניצי, בִּתהּ של עדנה:

סבתא שלי,

מנסה למצוא את המילים להיפרד ממך אבל במקום מילים קופצים לי זיכרונות על גבי זיכרונות.

איך הרגעים הכי מאושרים בילדות שלי היו איתך בקיבוץ, בביקורים בסופי שבוע, בטיולים לרפת, לחדר האוכל, לחליבה.

כשהיינו משלבות ידיים והולכות בצעדי השיר ״ימינה ימינה, שמאלה שמאל, לפנים אחורה...״ וכשחזרנו לחדר הייתי מתיישבת עלייך ומבקשת שתעשי לי דיגי.

מלכת הדיגי הייתי קוראת לך, כי למגע ידייך לא הייתה תחרות, ואותן ידיים מופלאות ידעו לאפות את העוגות הכי טעימות, המנחמות והמיוחדות שיש. היית אופה בחסד עליון וחוללת קסמים בתנור שלך.

בסוף כל ביקור אצלך, היית מציידת אותנו בכריכים לדרך, עם שכבה עבה מִדי וטעימה מִדי של מרגרינה עם פרוסה של עגבנייה והמון מלח.

היית מלווה אותנו עד לאוטו, מעמיסה אותנו בכל טוב ומנופפת לנו לשלום עד שנעלמנו מהדרך ואף פעם לא היית הולכת קודם.

כל שנה חיכינו לקיץ, לשבוע שבו נפגשנו כל הבני דודים. זה היה השבוע הכי מדהים בשנה, בעיקר עבורנו וכמה שהיינו משגעים אותך, בחיים לא כעסת.

טוב, אולי כעסת קצת באותה הפעם שישבת ושמרת עלינו שנלך כבר לישון וגלעד מצא זכוכית מגדלת של סבא, הסתובב סביבך ולחש ״גשש בלש בפעולה, פותר על תעלומה״ ואנחנו התגלגלנו מצחוק עד שכבר כאבה הבטן.

או בפעם ההיא ששמרת עלינו שנלך כבר לישון ונפסיק להפריע ולירון דיברה אז אמרת לה שתרד לנדנדה בחוץ עד שאנחנו נרדם ושרון כל כך דאגה לה שחס וחלילה היא תפגוש למטה עכביש ומיד הצטרפה אליה. אבל תוך שתי דקות שתיהן חזרו בריצה הביתה כי אכן היה שם עכביש ושוב התגלגלנו מצחוק עד שכאבה הבטן.

או הפעם ההיא בבריכה שהחלטתי שאני מורידה את המצופים ובשלב מסוים איבדתי שליטה והתחלתי לטבוע ואת קפצת קפיצת ראש למים עם השמלה הפרחונית שלך ומשכת אותי מתוך המים.

שם כבר פחות התגלגלנו מצחוק אבל לא הפסקנו להתרשם מקפיצת הראש המדויקת שלך.

ולמרות שלא היה הכי קל אתנו, תמיד חיבקת, תמיד נישקת ותמיד עטפת אותנו באהבה המיוחדת שלך.

לצערי, בתקופה האחרונה לא יצא לי לראות אותך, לא הספקתי לחבק אותך בפעם האחרונה והלב שלי שבור בגלל זה.

אבל מצד שני, דמותך החזקה, העוטפת והיפה חקוקה בזיכרוני וכך גם אזכור אותך כל חיי.

תודה סבתא שלי, על הילדות, על הזיכרונות ועל האישה המדהימה שאת בעיניי.

אני אוהבת אותך עד כלות.

עכשיו תנוחי.

ניצי

.
שרון, בִּתוֹ של תמיר:

סבתוש,

אני כותבת לך ואני יודעת שאת כאן סביבי, בכל מקום, מקשיבה. ואני רוצה שגם סבא ישמע כי זה בשביל שניכם.

אני מאמינה שכולנו נולדנו לעשות תיקון כלשהו בעולם, ואנחנו היינו התיקון שלך ושל סבא.

במשך שנים הייתם בשבילנו המקום השפוי, הבריא, היציב.

לימדתם אותנו מה זאת משפחה.

סבתא וסבא שאוהבים אותנו בלי שום תנאי, בלי גרם של שיפוטיות. פשוט שם בשביל להקשיב, לאהוב, ללמד אותנו לשחות ולקפוץ אחרינו לבריכה, לשחק רמי ולתת לנו הרבה שוקולד וממתקים שעשו לנו מתוק בפה ובעיקר בלב.

סבתוש,

יש לי עוד הרבה לכתוב ולהגיד, אבל לפעמים הקשר כל-כך חזק שאפשר להרגיש ולאהוב בלי מילים.

בשישי האחרון, ממש לפני כמה ימים, התחבקנו, הסתכלנו אחת לשנייה בעיניים ואמרתי לך שאני אוהבת אותך ואת הנהנת ונתת לי נשיקה על הלחי.

כי את יודעת את זה, כמו שאני יודעת כמה את אוהבת אותי.

שרון

לירון, בִּתוֹ של תמיר: 

סבתא אהובה שלי,

יש לי מנהג עם הילדים שבכל ערב לפני השינה הם אומרים שם של מישהו מהמשפחה המורחבת ואני מספרת להם עליו את הדבר הראשון שעולה לי לראש.

בערב הנר הראשון של חנוכה, חזרתי דואגת וקצת עצובה מהביקור אצלכם. אז אני מניחה שזאת הסיבה שהילדים ביקשו שאספר על סבא וסבתא מקיבוץ שובל.

הדבר הראשון שעלה לי לראש היו תחושות שליוו אותי בכל ביקור אצלכם.
ההתרגשות כשחזרתי מהצבא בימי חמישי והחלטתי לעצור ללילה בשובל, אפילו בלי להודיע מראש, ותמיד הייתי מתקבלת בחיבוקים ונישוקים.

הנחת והרוגע שעטפו אותי כבר כשירדתי בתחנה מחוץ לקיבוץ, בשבילים, ועד לחדר של סבא וסבתא. שבאמת היה בגודל של חדר אבל בשבילי זה היה לגמרי בית.

ואז הייתי נכנסת לחדר, לוקחת שוקולד מהמגירה הכי גבוהה, ויושבת לנוח מול הטלוויזיה. לא פעם סבתא הייתה חוזרת מהסריקרפט, רואה אותי ישנה על הספה. וכאילו שחיכתה לי מראש, הייתה מתיישבת לידי, מלטפת, מעירה בעדינות, ומזמינה לבוא אִתה לארוחת צהריים בחדר אוכל.

אבל אולי הכי משמעותי היה לדעת שיש מי שמקשיב לי. סבתא, את תמיד היית בצד שלי, תמיד הקשבת והתעניינת במה שהיה לי להגיד. שאלת הרבה שאלות ונתת לי לשמוע את עצמי מספרת את הסיפור. וזה כבר הספיק לי. בלי שום תנאי ובלי שיפוטיות. פשוט הקשבת. ובשבילי זה היה כל מה שהייתי צריכה.

הבוקר סיפרתי לילדים שסבתא חנה נפטרה. הבן שלי אמר שהוא עצוב והלוואי שהיה גִלגול חוזר כדי שהוא יוכל לשאול איך זה מרגיש כשמתים ולחבק אותך רק עוד פעם אחת. אז אולי אין גִילגול חוזר, אבל דרך התמונות והסיפורים סבתא תמשיך לחיות ביננו לעוד הרבה שנים. ומהכוחות האלה שהיא העניקה לנו של חום ואהבה לא ניפרד לעולם.
אני אוהבת אותך סבתא שלי.

נוחי על משכבך בשלום.

לירון

 ירדן, בִּתוֹ של תמיר:
 
 סבתוש שלי האהובה

הלב שלי עצוב כל כך, אני כבר מתגעגעת אליך אפילו שאני יודעת שאת איתי ושאנחנו לא באמת נפרדות, אנחנו מחוברות בקשר עמוק ויפה שלא יהיה לו סוף לעולם.

סבתוש שלי אהובה, את לימדת אותי מהי אהבה.

את לימדת אותי מהו מקום בטוח שאוהב אותי ומחבק אותי לא משנה מה אני עוברת ומי אני בוחרת להיות.

באהבתך ללא תנאי את הראית לי שאני תמיד רצויה.

וזה לא משנה מה חושבים עלי ואיך רואים אותי בעולם – את תמיד היית מסתכלת עלי דרך העיניים של הלב הענק שלך ורואה אותי הגדולה והיפה, זאת שיכולה לעשות הכול וזאת שראויה שיאהבו אותה. ראית אותי כגיבורה ולימדת אותי להסתכל על עצמי ככה אפילו ברגעים שלא האמנתי שאני יכולה.

אני נזכרת בלילות הקיץ שהעברנו אִתך ועם סבא בקיבוץ וכל הגוף שלי מתמלא בשמחה של ילדה קטנה.

ילדה קטנה שמחובקת בידיים של סבתא שמדגדגת אותה ומחבקת אותה קרוב, קרוב והילדה הזאת שבתוכי תמיד תהיה מחובקת על ידך ולנצח תרגיש אהובה כי את האהבה שלך אני למדתי להעתיק פנימה ולתת אותה לעצמי. וזה הדבר הכי יקר ערך שאת נתת לי סבתא.

במסירות שלך ובדאגה שלך חדרת כל הגנה וכל מחסום שנשאתי בתוכי ולימדת אותי איך אהבה יכולה לרכך ולרפא הכול. את היית הסבתא הכי טובה בעולם.

אני יודעת שלא תמיד היה לך קל סבתוש, את היית חלוצה. אישה חזקה ומופלאה בעולם קשה שלא תמיד ראה והעריך את הגדולה שלך, שלפעמים הקטין והחליש אותך וגרם לך להאמין שאת לא תמיד יכולה להיות מי שאת. לא תמיד יכולה להגיד מה שאת באמת חושבת ולעמוד מאחורי הרצונות שלך, אז למדת לוותר. ואני לא מאשימה אותך. לא פשוט להיות אישה חזקה ועצמאית בעולם שלא מאפשר את זה, אבל אני מבטיחה לך סבתוש, שהעבודה הקשה שלך וההקרבה שלך לא היו לחינם, כי אני ראיתי אותך חווה את הקושי הזה והבטחתי לעצמי להיות מי שאני בשביל שמה שאת הקרבת לא יהיה לחינם וזה משהו שאני בוחרת לעשות באהבה סבתוש, אני בוחרת לקחת את האהבה שהורשת לי ובעזרתה ליצור כאן עולם של אנשים שאוהבים אחד את השנייה, שמסכימים לעצמם להרגיש, שמסכימים לעצמם לבטא את הצרכים והרצונות שלהם בלי להתבייש. עד הסוף. כי כשאני מבינה שאני טובה מספיק וראויה לבטא את עצמי אני מעניקה את הרפואה הזאת שהיא אני לכל הסביבה שלי ונותנת לאחרים אישור לעשות את אותו הדבר עבור עצמם. כמו שאת עשית עם האהבה שלך אלי סבתא. וזה מה שאני רוצה לתת לילדים ולנכדים שלי.

תודה על העבודה הקשה שלך סבתוש תודה על הדאגה שלך אלי ולכל הילדים והנכדים שלך תודה על המאמץ העצום שלך לבנות בעבורנו עולם טוב.

תודה על ההומור שלך שתמיד ידע לצחוק על החיים ולהזכיר לנו לא לקחת את עצמנו ברצינות מדי אפילו בימים האחרונים שלך.

תודה על הדאגה שלך לסבא, על האהבה החזקה שהייתה בינכם עד הסוף
תודה לך שהפגשת אותי עם המוות הפיזי בפעם הראשונה והזכרת לי כמה יקרים ושברירים הם החיים.

תודה שלימדת אותי מסירות והקרבה למען מטרה שהיא גדולה ממני.
תודה שבזכותך אני אדם טוב יותר.

תודה שהזכרת לי תמיד לחזור ללב שלי.

אני אוהבת אותך סבתוש. לנצח נצחים. ניפגש בצד השני ומידי פעם באסטרל.

עכשיו את איתי תמיד, לפחות אני יכולה להתנחם בזה. תודה עליך, שיהיה לך מסע מרפא לעבר השני, אני בטוחה שמלווים אותך מלאכים ודואגים לך. להתראות סבתא.

ירדן

אורית גולדברג:

חנה הייתה אישה טובה – ככה, במובן הפשוט והמלא של המילה – טובה!

לא רק אלי, לא לאנשים מסוימים, טובה לכולם.

בקיבוץ הנוקשה של פעם זה היה נדיר למצוא אנשים טובים שרק רוצים את טובתך. הייתה בה תמימות נוגעת ללב וצניעות אמיתית. מעולם לא השוויצה בכלום.

פעם היא הביאה לארוחת עשר בסריקרפט עוגה גבוהה במיוחד. הבנות התחילו ישר להגיד לה: "עשית שתי עוגות וחיברת. נכון?" היא לא הבינה על מה המהומה.

כשהיינו נפגשות בשבילים תמיד עצרה את הקלנועית – חיוך, חצי מילה ולהתראות...

תמיד ידעתי שהיא אוהבת אותי, פשוט, סתם כך –

ועל כך אהבתי אותה גם.

 


הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

חלבני חנה



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות