הספד בלוויה – חסיה ישראלי מזכירת הקיבוץ

יהודית הייתה חניכה בקן השומר הצעיר בבוקרשט ועלתה לארץ בשנת 1949, להקים את קיבוץ זיקים. שנתיים לאחר מכן, פגשה יהודית את עזרא באוטובוס, הוזמנה על ידו לקונצרט ומאז היו יחד וכמובן, בשובל. מאז, אגב, הם גם הלכו להרבה קונצרטים ביחד!

יהודית הייתה אדם משפחתי מאד ויחד עם זאת פעילה נאמנה, רצינית ויסודית למען החברה הקיבוצית. היא שמשה בהמון תפקידים מרכזיים, כולל מזכירת קיבוץ. לסירוגין, עבדה יהודית כקומונאית וכמטפלת של כיתות רבות במערכת החינוך – למי מאיתנו שמכיר היא עבדה עם ניצנים, ערבה, עופרים, שיטה ולבנה).

בכל עבודה ובכל תפקיד, והיו רבים כאלה, הדברים נעשו על ידה ביסודיות ובמסירות. נדמה שיהודית לא ידעה שאפשר לעשות את הדברים שלא בשיא הרצינות – היא פשוט לא ידעה אחרת. אחריות היא אחריות.

המכה שניחתה על המשפחה עם מותה של נורית הייתה קשה וכואבת. קשה היה לה להתאושש אחרי מכה כזאת. עם מותו של עזרא נותרה יהודית ללא בן הזוג התומך והשותף והחיים נעשו קשים יותר ויותר.

יהודית ועזרא היו תמיד מעורבים, וגם אנשי ספר ושיחה, אנשי העולם הגדול ועולמנו הקטן בשובל.

הרשו לי לספר לכם מקרה אישי, שהיה לי עם יהודית. הייתי מחנכת של אמיתי, שכמו ילדים רבים, שאוהבים לשחק בחוץ, הוא לא אהב לקרוא ספרים. אך מכיוון שהנושא היה חשוב מאד ליהודית ולעזרא, עשיתי איתו כמחנכת תהליך של מעין קריאה מודרכת במנות קטנות.

בתקופה ההיא היו הולכים לחדרי ההורים בשעה רבע לחמש. יום אחד, בשעה חמש, יהודית דפקה על דלתי כולה נרגשת, שהרי טלפונים לא היו. "מה קרה?" שאלתי. "אמיתי שוכב במיטה וקורא ספר" היא אמרה. "לא רוצה לעזוב ולצאת לשחק עד שלא יגמור, מעניין לו".

זו הייתה יהודית, דבקה במשימות ומדביקה את כולנו ברצינות של החיים.