Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לקלמן יצחק (איציק) ז"ל
(23/01/1936 - 18/02/2018)     ( כח טבת תרצ"ו  -  ג אדר תשע"ח )

.
 דברים שאמרה רקפת בלוויה:

אבא יקר שלנו,

לפני כמה ימים שאל אותי יאיר – יאיא אהוב לבך: "אמא, סבא ימות?" כשעניתי לו שכן הוא פרץ בבכי קורע לב ואמר – את משקרת, אני מכיר את סבא שלי וסבא שלי לא ימות, את תיקחי אותו לרופאים והרופאים תמיד יודעים לעזור לאנשים ואני לא רוצה שהמשפחה שלנו תהיה יותר קטנה...

אז אבא יקר – גם בשבילנו היית תמיד גדול וחזק ויודע המון ומלא תחביבים, היית אבא מטפל, לוקח חלק בכל מה שקשור אלינו – היית בא אלי לבית ילדים באמצע הלילה כשקראתי לשומר ודרשתי רק את ההורים, השארת פתקים עם ציור כדי שלילך תוכל לישון בלילה, לימדת את מורן ואת רנן לתקן הכול. אפילו אותי לימדת לקדוח חור בקיר ולתקן עם גבס חור בקיר. איש עם ידיים נפלאות וראש יצירתי, כמעט הכול העדפת לעשות לנו ולא לקנות, יכולת לצייר כל ציור לברכת יום הולדת, להכין אשפת חיצים הכי מוצלחת ולהכין אביזרים לפורים כמו חרב ומגן. ובאמת עשינו איתך המון דברים מיוחדים: נטענו עצים, קטפנו סברס, עישבנו את שדה הקינרסים (ארטישוקים, למי שלא מכיר), תיקנו את ההגה של ההליקופטר, בנינו את האומגה מאחורי הבית, למדנו ליצור ספינקס בחוף הים... מורן בונה את הספינקס בכל חוף שאליו הוא מגיע – בארץ ובעולם, אבל הוא צריך עוד להתאמן כדי להשתוות למקור.

אתה איש אדמה – מי שרק מרים את העיניים למרחב רואה את העצים שנטעת בשדות לאורך השנים, עץ לכל אחד מאיתנו – את העץ של לילך רואים אפילו מכאן. אהבת את השדות, אהבת את הפלחה, לקחת אותנו לקצור בכל עונת קציר, לימדת את הבנים לקצור בחרמש ולחרוש חריש עמוק, עד היום יש לך מפתח מאסטר לג'ון דיר. ביום הולדת שמונים, כשהמחלה כבר הקשתה עליך, החלטנו לצאת לטיול בשדות ביום גשום וקר. גיא, רנן ומורן רבו על מי ינהג בטרקטור, ויצאנו עטופים במעילים לשדות. אבא, אפילו הג'ון דיר פה.

אהבת את אמא כל כך ונתתם לנו דוגמא לחיים. גם לקשר ביניכם, גם לדרך שבה מגדלים ילדים וגם באיך מטפלים בהורים מבוגרים. טיפלת בסבתא שהייתה בקיבוץ בצורה מעוררת השתאות, כי לא היה קל לטפל בסבתא, וכנראה שלמדנו משהו ממך. אמא טיפלה בך עם המון אהבה ורגישות כמו שאמא יודעת.

אהבת אותנו והקדשת לכל אחד מאיתנו המון, היינו אינגלה ומיידלע שלך, אמא מספרת שכשהייתי תינוקת לקחת אותי על הידיים והיית אומר "מרגוע שלי", הנכדים הכניסו לחייך המון אור ושמחה, דאגת להם, ודאגת גם לי מאוד, למרות הרבה ויכוחיים שהיו לנו רצית לראות שטוב לי ואז כשיאיר הגיע לחיינו לא היה מאושר ממך.

שלוש בקשות ביקשת: לא להגיע יותר לבית חולים ולהישאר בבית, לא להאריך את חייך ולא לסבול, את הרוב המכריע הצלחנו לקיים. החודשים האחרונים היו קשים לך. לא רצית להיות במצב הזה, הגוף בגד ועוד ועוד תפקודים נלקחו ממך. ממש עד לאחרונה הנכדים הצליחו להוציא ממך חיוכים אבל גם זה פחת ונעלם. הימים האחרונים היו קשים לך, אבל גופך החזק המשיך לפעול. אני מרגישה שזכיתי ללוות אותך ברגעים הללו, לנסות להקל, להחזיק את היד, לומר לך שאוהבת אותך ולשחרר, שתדע שאנחנו בסדר, שאמא תהיה עטופה ושנדאג לה, שהנכדים מקסימים ובעיקר, שמספיק כבר עם הסבל הזה. שמחה שהספקתי לשוחח איתך ולומר לך הכול.

כמילות השיר של דני רובס – מקווה שהיינו לך מעגל תומך ושהצלחנו לתת קצת מרגוע באפילה.

רוצים לומר תודה –

לד"ר גיינקו ולצוות המרפאה, שלקחו אותך תחת חסותם כשהבהרת שאתה לא נוסע יותר לבדיקות ולרופאים. לעידית וייס שהייתה בשבילנו מתי שרק היינו צריכים.

לצוות הסיעוד והרווחה, לשי פויירינג על הסיוע לאורך הדרך ובימים האחרונים, והעצות שבאו בדיוק בזמן ולאיגור היקר שלא עזב אותנו לרגע ובעדינות, במקצועיות ובאדיבות אין סופית פשוט היה כאן.

And to dearest Ceryl,

You are an amazing person. You are sensitive, caring and dad loved you so much.

You are part of our family, we love you and our home is open for you. Always.

Thank you from all of us.

 אבא, תראה איזו משפחה הקמת ואיזה חיים היו לך, אוהבים אותך כולנו. הגיע הזמן לנוח.
 
הספד שנשא בלוויה גונן רייכר, מזכיר הקיבוץ:

איציק נולד בשנת 1936 בקהיר. בן צעיר בין ארבעה אחים. ההורים הגיעו למצרים כתחנה בדרך מאירופה לפלשתינה, וכרבים אחרים, נשארו בקהיר שנים רבות. החיים במצריים היו טובים. למשפחה לא חסר דבר מלבד, אולי, היכולת לממש את הזיקה לציון, זיקה שפעמה בלבבות ללא הפסק. וללבבות עוד נחזור, או יותר נכון – ללבו של איציק, לב גדול היה לו והלב הזה, שהניע אותו בכל חייו בגד בו לאחרונה, אפשר לומר – לא עמד בקצב, והלך ונחלש עד שביום א' בבוקר – נדם סופית.

אביו של איציק נפטר בהיותו אך בן שמונה ואיציק גדל עם אִמו. בגיל ארבע-עשרה, במסגרת תנועת השומר הצעיר, עבר להכשרה בצרפת ובשנת 1951, והוא בן חמש-עשרה, עלה לארץ והגיע עם כמה חברים וביניהם ניסים, ואלי לוי וגילה ציטרון – לשובל. בשובל למדו ועבדו, התגייסו לצבא. איציק התגייס לנח"ל המוצנח ובמערכת קדש אפילו צנח צניחה קרבית וזכה ברקע אדום מתחת לכנפי הצניחה, כמו גם ברסיס שננעץ בגופו ונשאר תקוע שם למשך כל חייו.

את תמר הכיר בשובל. בת עין חרוד איחוד. סמינריסטית שהגיעה לשובל במסגרת לימודי החינוך. הכירו והתאהבו. התחתנו בעין חרוד וחיו כל חייהם בשובל. וזו אולי תמצית חייו של איציק – האהבה הגדולה – לתמר, לילדים שנולדו – גיא, לילך, רנן, רקפת ומורן – וכמובן – לשובל. לקיבוץ, לנוף, לאורח החיים הקיבוצי – שורשים עמוקים היכית כאן, שורשים עמוקים תרתי משמע.

כל שחכמתו מרובה ממעשיו, אומרת המסורת, יכולה הרוח לבוא ולהופכו על פניו, אבל זה שמעשיו מרובים מחכמתו – אפילו כל הרוחות נושבות בו – אינו זז ממקומו. ומעניין לדעת מה הייתה המסורת אומרת עליך – שחכמתך רבה הייתה כל כך, (איך אומרים – בחמש שפות היית חכם) וכך גם מעשיך.

אבא יודע הכול. אבא יכול הכול. אין משהו שלא ידעת, אין בעיה שלא פתרת – כך סיפרו לי אתמול ילדיך. ואת המסורת הזו ירשו גם הנכדים.

קיבוצניק אמיתי היית, מהדור של פעם. בכל כך הרבה מתחומי החיים שלנו כאן הטבעת חותם – את ההליקופטר - מי בנה? את הפיקוס הגדול - מי שתל? והצ'יפס, והפנקייק, הפול והחביתות בחדר האוכל – מי הביא לנו את כל אלו? ובשמחה כזו, עם חיוך עליז. אדם אהוב היית, בקיבוץ אהבו לאהוב אותך ואתה ידעת להחזיר.

עיקר עבודתך הייתה בפלחה. עבדת גם בנוי וכמובן – היית אקונום, אבל נשמתך נמשכה כנראה גם לחינוך, שהרי אין דרך אחרת להסביר את הליווי הצמוד שהענקת לרבים כל כך, ילדים ונערים ואת הפעמים הרבות שקראו לך לעזור, להחליף מורה בכיתה ואתה תמיד נענית ברצון וגם הפקת מכך הנאה שלמה. ראית בכך כנראה גם סוג של שליחות: ביקשת תמיד "ליישר תלמים", תלם של אדמה בשדה ותלם של נשמה בשדה החינוך.

אהבת אנשים, אהבת את החיים ואהבת את הטבע. בעינינו, חברי שובל, תמיד תהיה מזוהה יותר מכל עם קבוצות העצים ששתלת ביוזמתך, ופעמים רבות לבדך, בשטחי הבור שבלב שדות הקיבוץ. נזכור איך דוממנו את הטרקטור, המכבש, הקומביין וישבנו לאכול ארוחת בוקר תחת העצים הללו. היום הם חלק מהנוף, מעין מובן מאליו בשטחי הקיבוץ. אל תדאג איציק יקר, לא נשכח מי שתל אותם, מי נאבק בהתמדה בפגעי הטבע, ובהתנכלויות השכנים עד שהעץ הכה שורש וניתן היה 'להשאירו לבדו' – שיתמודד!

יכולת ההתמדה והכורח להתמודד היו מהערכים שספגת כנראה בבית. ואת הערכים הללו נשאת עמך והורשת לילדים. אדם חביב כל כך היית, מסביר פנים ומקדים שלום, ועם זאת – איש של ערכים ועקרונות. דורש מעצמו ומילדיו.

כמו רבים מהחברים שגדלו על ברכי האידאולוגיה השומרית, התקשית בתחילה לקבל את השינויים שחלו בקיבוץ, אבל לאט, לאט השלמת, התפייסת וחזרת לקחת חלק פעיל בחיים כאן.

קרוב היית אצל ילדיך. אבא מעורב מאד, משתף. תמיד נמצא, תמיד עוזר. כך לילדים, כך גם עבור הנכדים. ואלו – הנכדים, כמה אור הביאו לחייך, כמה סיפוק, כמה שמחה...

לב גדול היה בך והלב הזה יחסר לנו עכשיו. אבל מעשיך ישמרו את דמותך חקוקה לנצח בלבנו. איציק של השדות והעצים, של התלמים הישרים, של החיוך השובב, הרצון והיכולת לתקן הכול – חומר וגם נשמה.

אהבת את הקיבוץ ואת חברי הקיבוץ ואלו גם אלו החזירו לך אהבה.

יהי זכרך ברוך.

‏ד' אדר, תשע"ח ‏19 פברואר, 2018

 הספד בלוויה – אלי לוי

איציק ידידי היקר,

הלכת מעולמך, אבל אתה נשאר בעולמנו.

אנחנו ידידים מילדות. במרץ 1950, בהיותנו בני ארבע-עשרה נפגשנו לראשונה על סיפון האוניה פרובידנס שם שמשמעותו "ברצון האלוהים". שמונה יצאנו מולדת לִבנות, חמישה מאלכסנדריה ושלושה מקהיר, בדרך לצרפת, כשבליבנו השיר: 'לכל מקום אשר אליו אני נוסע, אני נוסע לארץ ישראל'. היינו ציונים מושבעים, ובהיותנו יהודים טובים, הוויכוח הסוער התחיל מיד עם המפגש הראשון. אלה אומרים 'אלכסנדריה יפה יותר, ואלה אומרים לא, כי קהיר היא היפה'. סיכמנו שאלה צודקים וגם אלה צודקים. גדלנו בשתי ערים קוסמופוליטיות, שהצטיינו באוכלוסייה מעמים רבים, בסובלנות ובריבוי בתי ספר ובתי כנסיה מכול הסוגים. איציק למד בבית ספר יוקרתי במיוחד – ויקטוריה קולג'. בנוסף לאנגלית ידע צרפתית, ערבית, עברית ויידיש. כמה כיתות מעליו למד מי שבעתיד יהיה המלך חוסין. המשורר המצרי הגדול, המפורסם בעולם, קוואפיס כתב יוונית, האמין בפגאניות והיה הומוסקסואל מוצהר. היה ריח חריף באוויר ותחושה שהיופי הזה והעולם המגוון, המודרני, הפתוח והחופשי, העשיר בתרבות עומד להיעלם. יצאנו לפני שהגרוע מכול הגיע. שתי הערים שבהן עוצבנו בימי ילדותנו היו דגם לערים אחרות שמהן הן שאבו את היופי. ואצלנו? ברגע שהסתיים הוויכוח חל פילוג. אלה אומרים הקומוניזם והמרקסיזם הם התשובה לכול ואלה אומרים יש להתחשב בחופש הפרט. ואיציק? "אני בעד גישה אקלקטית. יש דברים טובים פה ויש דברים טובים שם". הוא נפסל על הסף על ידי שתי הקבוצות. חיפשנו תשובות נחרצות חד משמעיות, עם הזדהות בלב ונפש, הוא בחר בזכות הטלת הספק. איציק היה קולקטיביסט אינדיבידואליסט. הוא היה מכור ומסור לקיבוץ ולכל הכללים שחלו עלינו וגם לזכות החבר לעולם פרטי משלו. המסירות שלו באה לביטוי בחיבור לטרקטור ולעבודת שדה. כשנתקלו בבעיה שלא ניתנת לפתרון במכונות או בעבודת בשטח היו פונים אליו. מה שלמד, למד מעצמו וממקורות שונים.

כשהיה לו רעיון, הוא הפך אותו למציאות. כך שתל עצים ברחבי השדות, וכשסיים כמבוגר מבין עובדי השדה, הוא החזיר אותנו למצרים, בביתו עם מרק מלוכיה, ובחדר האוכל עם הפול של יום רביעי והחביתות של ימי שלישי ושישי, שהם חלק מההוויה של שובל.

הייתה לו דעה בכל דבר ועניין, לעתים שתיים או שלוש דעות על אותו העניין. הוא היה מגן, מסביר ומשכנע באחת ואז עושה את אותו הדבר עם היפוכה. הפלפול, הטלת הספק והעלאת קושיות ושאלות הם חלק מהיהדות החדשה, פורצת הגבולות. הוא שמר מרחק מתפקידים ציבוריים. את הכול עשה במשפחה, עם חברים או עם ילדיו והמסגרות שלהם.

על הרבה דברים רציתי לשאול את דעתך. אולי תמר תשיב על חלקם.

אתה לא הולך מעולמי ומעולמו של שובל. כי נוכחותך ותרומתך ייחודיות, הן תישארנה נטועות בעומק החיים שלנו. אתה תחסר לנו. אבל יותר מכל אתה תחסר לאלה המצפים לראות אותך יום יום ואין מי שימלא את מקומך.

שלום ידידי היקר. ותודה שזכיתי לגדול אתך.

 הספד בלוויה – אברהם נתנזון:

איציק, איש יקר, חבר טוב, הלכת לעולמך תוך התדרדרות בבריאותך. התדרדרות איטית, נמשכת ועקבית, כאילו נקבעה איזה מטרה מראש, שאליה צריך להגיע ואין בכוחנו לשנות, למנוע ולעצור. קשה היה לראות את השקיעה האיטית המופנמת והמסתגרת, והניתוק מן העולם הסובב אותנו.

כשאני חושב מה הייתה התכונה הבולטת באישיותך, נראה לי שזה הרצון והנכונות התמידית להושיט יד ולעזור ככל יכולתך לזולת. להבין את הצרכים של הפרט, ולתת לכך את המענה הטוב ביותר האפשרי. היית גם איש של סיפורים. לא היה אירוע או מצב שלא היה לך סיפור מעניין, מרתק או מצחיק על הנושא. הייתה לך יכולת מדהימה להביט על החיים השוטפים, הפשוטים, הרגילים ולחשוף בהם מצבים מצחיקים, מגוחכים, או, לפעמים עם מוסר השכל. מסיפורי הילדות בקהיר, כשהשכנה הדריכה אותך איך לגדל צמח מיוחד בעציץ שלא צמח בביתך. אחרי שיחה עם השכנה, לפתע, ללא שינוי משמעותי בטיפול, גדל הצמח והפליא ביופיו. או סיפורים על בית הספר אליאנס, על חברי ילדות, על העלייה לארץ, על השהות בצרפת, על ההשתלבות בשובל, על השירות הצבאי ועל ההתבססות בקיבוץ.

היית איש רב פעלים, אך מעל לכל – היית פלח. כהוקרה על עבודתך רבת השנים בגד"ש קיבלת שתיל של עץ זית שגדל לתפארת ליד בית המשפחה.

בצעירותנו היינו מביאים אליך שעונים מקולקלים, טרנזיסטור שהפסיק לנגן או מכשיר חשמלי כל שהוא, שקנינו בפרוטות, כדי שתתקן ותחזיר לפעילות. בסבלנות ובמסירות היית נענה לבקשותינו ולרב מצאת פתרון לתקלה. למדת בקורס אקונומיה ברופין. היית אקונום בשובל, וזכרת היטב את שיעוריך. בוויכוחים מאוחרים יותר ידעת להציע פתרונות לא שגרתיים כלל.

אני נעזרתי בך בידע החקלאי הרב שהיה לך. סיפרת על ניסויים בפיזור חיידקים בקרקע כדי לשפר את תוצאות היבול אבל אני למדתי איך לעשות קומפוסט, להתקין מערכת טפטוף ולשתול, באופן מקצועי, עץ או שיח.

כאיש קיבוץ החזיק בנאמנות בתפיסות קיבוציות שעליהן התחנך, לכיוון שיתופי יותר. הוא נהג לטעון שבשיפורים קלים טוב היה לו שמרנו יותר על הקיבוץ השיתופי. לילדיו ולנכדיו הקים בעצמו מתקנים למשחקי ילדים, לשמחת המשתמשים.

עם הסתלקותך איבדתי חבר יקר. כבר אני שואל מי יגיד לנו בבוקר כמה גשם ירד? או האם זה מספיק? או האם תהיה, חס וחלילה, בצורת?

תנחומי לתמר, לילדים – לילך, גיא, רנן, רקפת, מורן ולמשפחותיהם, ולכל הנכדים,

יהי זכרך ברוך, ותנוח באדמה שכה אהבת.

אברהם

דברים שאמרה רקפת באזכרה במלאת שנתיים לפטירתו של איציק

האזכרה נערכה בפינת ההליקופטר המחודש ב- 22.02.2020

אֵי שָׁם עָמֹק בְּתוֹךְ תּוֹכֵנוּ טְמוּנִים קוֹלוֹת וְזִכְרוֹנוֹת
מַרְאוֹת רַבִּים שֶׁכְּבָר שָׁכַחְנוּ סִפְרֵי פְּלָאִים וּמַנְגִּינוֹת.
כָּל זִכְרוֹנוֹת יָמִים יָמִימָה הַחֲלוֹמוֹת הָרִאשׁוֹנִים
וְכָל מִלָּה שֶׁל אַבָּא אִמָּא שֶׁנֶּאֶמְרָה לִפְנֵי שָׁנִים.

(אהוד מנור).

 מי מילדי שובל שגדל בשנות השמונים והלאה של המאה הקודמת לא זוכר איך צריך לתפוס תור להליקופטר המופלא הזה – צריך לעלות בזהירות בסולם, לא לשכוח לסגור את השרשרת (כאילו שהיא זו שתמנע את הנפילה) ואז, אם התמזל המזל והגעת ראשון, להיות ליד ההגה ולסובב את ההליקופטר שמאלה וימינה ושמאלה... או לחכות בתור, רצוי ליד הטייס ואז גם ללחוץ על המתגים השונים שהיו בו ולדבר בטלפון שבהתחלה היה בצורת שפופרת ואחר כך השתנה טיפה...

לאבא, הסביבה שבה הוא נמצא והקשר לאדמה היו חשובים תמיד. למשל – העצים בשדות והעקשנות לטפל בהם, השלטים ליד עצים ושיחים בקיבוץ המסבירים את שמם או את סיפורם ועוד.

ולגבי ההליקופטר – הוא ראה משהו דומה בעין-חרוד והחליט שגם בשובל צריך, אבל מיוחד יותר. יחד עם קבוצת חברים הם תכננו ויצרו את ההליקופטר הזה ליום הילד בשנת 1979.

ואבא, בעקביות ובמסירות היה מגיע להליקופטר ודואג לתקינותו – לשמן את השרשראות, לתקן את הסיבוב של ההגה, לעיתים רחוקות גם לצבוע – איזה כיף היה לטוס... ואז החליטו שכבר מסוכן לטוס בהליקופטר (למרות שלא בטוח שמישהו נפצע בו אי פעם) והוא הפך להיות פסל לא שימושי.

עברו הימים וצריך היה להעבירו ממקומו. בילי החליטה שהוא חשוב מדי בנוף כדי לוותר עליו והתחילה לטפל בשיפוצו ובהצבתו במקומו החדש. בני בלול נרתם למשימה ובחסות הגד"ש שיפץ וצבע והביא אותו עד הלום.

אנו רוצים להודות מכל הלב לבילי על היוזמה, על הביצוע, על הראייה הרחבה של שימור העבר במרחב שלנו ועל הקשר איתנו. מחמם את הלב לדעת כמה שהפרויקט הזה היה חשוב לךְ. ותודה לבני על ההתגייסות, על האכפתיות, על העבודה המרשימה ועל סוג של סגירת מעגל – אבא העריך אותך מאד. וגם לכל מי שלקח חלק בשיפוץ, בחפירה, בבִּיטוּן, בשילוט ובהנגשה – הגד"ש, הבניין, הנוי ועוד.

עברו שנתיים מאז שאבא נפטר, לפעמים אני מוצאת את עצמי נזכרת פתאום, בלי סיבה, במשהו שהוא היה אומר או במשהו שהיה מציע. בכל פעם שאני מתקנת משהו בבית אמא אומרת לי – "זה מאבא שלך", ואני יודעת שזה נכון כי הוא החליט שאין סיבה שאני לא אדע לקדוח או להכין גבס כדי לתקן חור וכל מיני עבודות "של בנים". כמובן שזה רק עד שנמאס לי להתאמץ ואז אני מעבירה למורן לפתור לי את התקלה.

אנחנו נזכרים בסיפורים של סבא, בזיכרונות משותפים. ממש לפני כמה ימים סיפרתי ליאיר על הנסיעות לסיני, בתמונות, במצגות. יאיר אומר שאם סבא היה חי הוא בטוח היה קונה לו כל מה שהוא רוצה...

אנחנו מנכיחים אותו בחיינו בדברים היומיומיים וההליקופטר הזה מזכיר לנו את אבא/סבא. לכן כשהתלבטנו איך להציבו מחדש החלטנו שעדיף מתקן נמוך שאינו מסתובב, אבל שאפשר לטפס עליו וליהנות ממנו מאשר פסל גבוה מסתובב ולא נגיש, גם אם לא בדיוק לכך התכוון המשורר ב 1979.

הילדים ממש מחכים שאפשר יהיה לעלות על ההליקופטר ואנחנו נספר להם שפעם זה היה גבוה והסתובב והיה האטרקציה בקיבוץ. הדמיון יצטרך לעשות את השאר...



הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

קלמן יצחק (איציק)



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות