דפי הנצחה

אדם נולד בחמישה-עשר במאי, 1984 בהולסטברו שבדנמרק. בן ללונה וליוחאי הוברט. נכד לשרה ז"ל ולחיים הוברט.

דבריה של לונה בלוויה:

אני רוצה לחלוק איתכם באדם שלנו.

מרגע שנולד הוא היה שמחה גדולה ומקור הגאווה שלנו.

אני זוכרת את נדיבות נשיקותיו ואת החיבוקים.

אני זוכרת את הצחוק ואת החיוך בעיניים, את הצעדים הראשונים ואת המילים הראשונות שלו.

אני זוכרת כמה שמח לבקר את הסבא והסבתא (הדניים) שלא קבלו אפילו דקה אחת של מנוחה. הם שיחקו ובילו יחד. אדם יכול היה לבלות שעות בשיחות טלפון עם סבתא אילין.

אני זוכרת כמה שמח אדם לבקר את הסבים בישראל שעמדו מוכנים לכל בקשה שלו, ונתנו לו הרבה חוויות מהנות והתנסויות שונות. הכול באהבה אמיתית ובנדיבות אמיתית.

אני זוכרת את אדם הקטן חוקר בפליאה את העולם, שואל כל הזמן.

אני זוכרת את החברים הכי טובים שלו ואני עדין שומעת צחוק, דיבור ולחישות סודיות.

אני זוכרת שובבות של ילדים אך רק מעט נזיפות.

אני זוכרת את גאוותו כשקרא את הספר הראשון. הוא בלע ספרים.

כאשר אדם היה בן שמונה הוא הפך להיות האח הגדול. יחסים מיוחדים במינם נרקמו בינו לבין האח הקטן – בנימין. יש דוגמאות מעטות מאד של מסירות כזאת של אח גדול – בשביל בנימין הוא היה אלוהים.

אני זוכרת את הדאגה שלו כשמי מאיתנו היה חולה. הוא שירת הכי טוב שיכול. קנה מהכסף שלו גלידה או צ'יפס או משהו אחר כדי לנחם.

אני זוכרת שלהחזיק ביד של אימא לא היה מקובל כל כך, אבל מאוחר יותר כשזה כבר היה "בסדר", הניח את ידו על אימא שלו בכל מקום.

אני זוכרת את האושר כאשר קיבל את הכלבה שלו, שיחק איתה, השתולל איתה.

אני זוכרת את הטיול שלנו ללונדון, שם הוא נפתח ושכח את הביישנות, חקר, התנסה ונהנה.

אדם היה הילד הנהדר שלנו, אהבנו אותו ללא קץ. הוא היה ילד אוהב, נדיב ושמח, עם חיוך בעיניים היפות. ככה הוא חקוק בלבנו.

אדם היה חולה בשנה וחצי האחרונה. הייתה לו מחלה נוראה ואכזרית שלקחה ממנו את שמחת החיים שלו, ולבסוף עשתה את המוות לדרך היחידה החוצה – אולי, אפילו, לשחרור.

אדם נאבק באומץ, כולם סביבו עזרו לו ותמכו בו ככל יכולתם, עם כל הלב. החברים שלו היו חשובים לו, הוא אהב אותם והיה אהוב עליהם. בזמן הקשה בבית החולים חבריו ביקרו פעמים רבות וזאת הייתה נקודת האור לאדם בזמן הקשה הזה.

כואב לנו ועצוב לנו עד בלי די, אך נזכור שהיו גם הרבה שעות טובות ומצב רוח טוב – גם בשנה וחצי האחרונות.