דפי הנצחה

.

 

. 

ועכשיו הכול שונה

ואין שום שריון שיכול להגן

מפני הכאב

והמועקה שאינה מוצאת פתח יציאה.

ורק יש שעות חסד קטנות

שעולות בו תמונות תמונות

אתה, פניך, כולך

ותמיד, תמיד, עיניך הכחולות

עולות לפנינו

שבתוכן כל הממשות שהייתה לנו בעולם.

אימא

.

נפתלי ברפת – קטן, צנום. צנום כל כך שנדמה שכל הצלפת זנב של פרה תעיף אותו. אבל לא. הוא נשאר. הוא דבק בעבודה.

בהתחלה בחליבה. בחליבה אפשר לעבוד ברעש, בצעקות וברדיו שואג, או – בשקט, בנחת והעבודה זורמת. עם נפתלי זה היה תמיד בשקט. יותר מדי בשקט. ארבע-חמש שעות בצוותא, בבור החליבה, בלי אף מילה. לפעמים זה אפילו הפריע. שתקן שכזה. ופתאום, לפני כשלושה חודשים: "לא שמת לב שאני כבר לא מעשן?"

בכל מהדורת חדשות קופץ את שתי המדרגות למעלה, מצמיד ראש לרדיו, מקשיב, לעתים רחוקות זורק איזה משפט בעניין המלחמה. ידענו שהוא בעניינים אבל לא תיארנו לנו עד כמה.

עם שייקה בעגלים. המוני עגלים מתרוצצים ונפתלי ביניהם רזה, רזה וזריז. מנופף לעומתם במקלו ומתחמק.

ולבסוף – בהזנה. הטרקטור גבוה וכבד. חישוב המנה לראש, הערבול. החליט ללמוד זאת וזהו! עד שצֶבִּי הקדיש לעניין יום שבת שלם מארבע בבוקר עד שבע בערב, ואז – "הסתכלו עליו, הוא מאושר". אי אפשר היה לטעות בעיניים הכחולות הנוצצות – גם היעד הזה נכבש.

וכך – הוא מתמצא בכל השלוחות ועובד בכל מקום ברפת, עד שמגיע טלפון והוא נעלם לכמה ימים, חוזר, עובד זמן מה ושוב הטלפון קורא לו. התרגלנו כבר שהוא נוסע לצבא וחוזר.

עד הפעם האחרונה.

.

.

דברי יגאל תלמי, משמר העמק

נפתלי שאני הכרתי היה אדם מוזר.

(בסוגריים הייתי אומר כי הרבה חשבתי מהי המילה המתאימה. האם מוזר? האם מעניין? האם מיוחד? אולי שונה? ובכל זאת נדמה לי – מוזר).

הכרתי את נפתלי במחלקת המודיעין בפיקוד הדרום. כאשר הגעתי לשם נפתלי כבר היה שם בענף השטח. טיפוס מוזר בתוך המסגרת הצבאית...

לעולם פרוע או לא מסופר או שניהם ביחד.

לעולם מכנסיו שמוטים על נעליו כאילו לא ידע שהפקודות מחייבות לכנוס אותם בגומיות מעל הנעליים.

בקיץ החולצה בחוץ והבגד מרושל. בחורף בדובון מרופט ונעליים מכוסות בוץ של אתמול בערב...

ורק העיניים, מבעד לשיער הנופל עליהן, נוצצות ויוקדות.

נפתלי היה ישן במשרד... שאר הקצינים ישנו בבית החייל בב"ש. אבל נפתלי היה ישן במשרד מתוך עיקרון שלעולם לא עמדתי על טיבו. הייתה לו מיטת שדה מתקפלת שהיה מושך ומותח על פני החדר לפני לכתו לישון.

לעולם לא ידעת מתי הלך לישון, אף פעם לא לפני השעות הקטנות של הלילה. האור בחדרו לא כבה אף פעם כי גם בלכתו לישון היה האור דולק. מתישהו, בין 2 ל- 5 היה מותח את מיטתו מהפינה ושוכב לישון.

כאשר הייתי עושה סיור בוקר במחלקה בין 8 ל- 9, היה נפתלי, בדרך כלל, עדיין במיטתו באמצע המשרד. שקוע בשינה, לרוב בבגדיו, ללא מצעים בתוך שק השינה הצבאי שלו. קשה היה להעירו. קשה עוד יותר היה להסביר לו שכאשר הוא ישן בשעות העבודה הרשמיות הוא מפריע לאחרים אשר עובדים ונחים בשעות המקובלות. היה נדמה שזה לא נתפס או לא מעניין אותו.

רוצה לומר – היה בנפתלי משהו "נגד".

נגד הממסד, נגד פקודות הצבא, נגד המסגרת, אולי כרוצה לומר – "אני לעצמי אני עושה ואידך זיל גמור..."

לעתים הייתי תמה האם נפתלי אינו מקבל עוּלה של מסגרת צבאית או אולי אינו מקבל עולה של כל מסגרת באשר היא.

נפתלי היה קצין מודיעין שדה. אהב את מקצועו והיה מוכן להשקיע בו הכול. אהב את ההתמודדות שיש בתפקיד זה עם הבלתי ידוע אך צפוי, או אפשרי. אהב את הניתוח המבצעי של הקרקע כרוצה להגיע לקביעות בדוקות על פי מסקנותיו. למד על בוריו את הידוע והניתן ללמידה, הקיש את שצריך היה להקיש, ניסה להבין ולהעריך את הבלתי ידוע מתוך הידוע.

רוצה לומר – היה בנפתלי הרבה "בעד".

בעד עבודתו והעניין בה, בעד המקצוע הצבאי שבו עסק, בעד החופש והמרחב והאפשרות לנוע שמקצוע זה אִפשר לו; ואולי גם, בסתר לבו, בלי שהיה מוכן להודות בכך, גם בעד המסגרת הצבאית – כדי שיוכל להפגין נגדה.

לפעמים נדמָה לי כי נפשו נקרעת בין אהבתו את הצבא ואת עבודתו לבין הכרתו כי צריך לחזור הביתה, לקיבוץ.

לא ידעתי מה מקום תופס הקיבוץ בחייו. האם יש לו חֶברָה בקיבוץ, האם יש לו חברים? לא ידעתי האם דברים אלה חשובים לו. ידעתי שעבד ברפת כאשר חזר מהשירות והיה עתיד לחזור לרפת אחרי תקופת שירות נוספת או לפני תקופת שירות חדשה.

מופנם היה, סגור, מעולם לא דיבר על עולמו האישי, על בעיותיו, על לבטיו או על שיקוליו לקבלת החלטותיו האישיות.

שאיפת חייו הייתה לשרת כקצין מודיעין בחטיבת הצנחנים. בתפקידי הבא, אחרי פיקוד הדרום הייתי אחראי לשיבוץ קציני מודיעין השדה. נפתלי היה עולה אלי לרגל, כמי שאורב לפתחה של הזדמנות.

כאשר קיבל את התפקיד בחטיבה 35, כאילו נמסכו בו כוחות חדשים ורעננים, כמעט כאילו נולד מחדש. לא היה אדם מאושר ממנו. כאשר קיבל את התפקיד, בילה אותו עד תום. קצין המודיעין של החטיבה יום-יום, שעה-שעה, רגע-רגע – 366 ימים בשנה.

כאשר סיים את התפקיד היה נדמה כי נתמלאה משאת נפשו. עכשיו יוכל לחזור הביתה, לקיבוץ. בצבא מיצה את יכולתו והגיע לפסגת שאיפתו כקמ"ן בחטיבת צנחנים.

חזר הביתה לא בלי שטרח להבטיח את שירות המילואים שלו בחטיבת צנחנים מילואים.

חזר הביתה והסתבר כי נשמתו נשארה אי-שם באמצע הדרך והוא ממשיך להיקרע בין נאמנותו ואהבתו והכרתו לצבא ולבית.

המשיך להיקרא, ברצון, לחטיבה לעשרות ימי מילואים בלי חשבון. לתכנונים, לסיורים וללימוד גזרות חדשות וחידושים בזירה, באויב ובאמצעי הלחימה.

באחת מקריאות אלה, לאחר כל ימי המלחמה בלבנון, בסיור אחד מבין רבים, רבים נפל...

באחת הפעמים האחרונות שנפגשנו ראיתי אותו על גג בית רב קומות בצידון, כאשר החטיבה מפלסת נתיב בין המחבלים והפליטים של מחנה עין חלווה ונפתלי מנסה לאסוף פירורים של ידיעות כדי לסייע למפקדים בשטח באיתור האויב ומוקדי התנגדותו.

כאן פרח. כאן לא שיחקו חוקי הצבא הנוקשים. כאן חשובה העבודה. כאן יכול היה להתבטא בידיעותיו ובמקצועיותו. כאן מותר היה להיות מרושל בלבוש ופרוע שיער. התרוצץ בין מכשיר הקשר לעמדת התצפית שעל הגג, למח"ט וחזרה את מכשירי הקשר לקבל דיווח ולהעבירו לנזקקים לו.

נפתלי אהב את השטח, את הפרא, את ההליכה במרחב ואלי גם את תפקידו במלחמה.

נפתלי אהב את הארץ, אהב לשוט בנופיה ולתור אתריה. ספק אם היו חשובים לו גבולותיה העתיקים או החדשים. הייתה חשובה לו הקרקע מתחת לרגליו, הנופים סביבו והאוויר הצח. חשובה לו הייתה ההתנתקות מהמסגרת המחייבת הקשוחה והנוקשה ומתן דרור לעצמיותו ולאישיותו ללא כפייה מבחוץ.

בפגישתנו האחרונה לפני כארבעה חודשים היה נדמה לי שנפתלי מחפש דרך לשוב לצבא. לא אמר ברורות, לא אמר מפורשות, אבל בין השיטין הבנתי כי אולי גם המסגרת הקיבוצית קצת מעיקה עליו וקצת מלחיצה אותו. במסגרת הקיבוצית אולי קשה יותר לצאת למרחב, לגמוע ארץ ולהיות לשעה עם עצמו בלבד.

לא אמר מפורשות, רָמַז, הזכיר, כאילו ביקש שאנחנו נבקשו לחזור. כאילו אמר – "תציעו לי תפקיד ונראה..."

אולי כדי שיוכל להיענות לבקשתנו בתנאיו שלו, בתנאי שתישמר לו האופציה להיות בתוך המסגרת ולהביע את התנגדותו לסדרי חייהָ ולחוקיה הנוקשים.

נפתלי שאני הכרתי היה אדם מוזר, אדם מעניין – אדם מיוחד.

חבל על דאבדין

.