Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה למורטון יוסף ז"ל
(17/08/1931 - 10/01/2015)     (  -  תשעה )

סיפור חייו של אבא - קראה רונית

אבא נולד בשנת 1931 בבודפשט, הונגריה.

שנות ילדותו עברו עליו בנעימים עד לשנת 1944, עת פרצו הגרמנים לבודפשט.

בהיותו בן שתים-עשרה עבר את תלאות הרדיפות ונלקח כבוגר עם קבוצת יהודים לגדות הדנובה. הגרמנים ירו בכל האנשים ואבא נפל למי הדנובה הקפואים. הוא שחה בעזרת גוש קרח וכך ניצלו חייו.

בשנת 1946 עלה לארץ באוניית המעפילים "כנסת ישראל". האונייה נתפסה בידי הבריטים והועברה לקפריסין. בקפריסין שהה שנה במחנה מעצר.

בשנת 1947, בעודו במחנה המעצר, הקים, עם קבוצת אנשים, גרעין של 'הבונים' וכקבוצה מאורגנת הגיעו לקיבוץ כפר-גלעדי.

בשנה זו התגייס לצבא ושירת בנח"ל, שם גם הכיר את אמא. הגרעין עבר לקיבוץ עין-גב כהכשרה להקמת קבוץ האון.

בשנת 1948 קיבוץ האון עלה על הקרקע, שם שימש יוסף כרכז משק.

בעקבות הפילוג בקיבוץ-המאוחד עברו אבא ואמא לקיבוץ נווה-אור.

בשנת 1954, בעקבות התפרקות הקיבוץ הגיעו ההורים לקבוץ שובל עם בנם הבכור, מורדי. כעבור שנתיים וחצי גדלה המשפחה עם לידתה של אפרת. כעבור חמש עשרה שנים התרחבה המשפחה שוב עם לידתה של בת הזקונים, רונית.

יוסף החל את חייו בשובל כחקלאי. בשנת 1961 פנה לתחום האקדמי ולהוראה.

מאז התקדם באקדמיה, והפך לאיש חינוך בשובל, בדימונה, בשדה-בוקר ובאוניברסיטת בן-גוריון. עשה פוסט דוקטורט באוניברסיטה בלואיזיאנה.

בשנת 1990 קיבל את הדוקטורט בביולוגיה.

יוסף אהב מאוד את הקיבוץ, ראה חשיבות גדולה בנושא התרבות והתמסר לארגון חגים כאן.

יוסף קיים את מפעל "קונצרט על הדשא" להנאת הציבור מקטן ועד גדול.

בשנים האחרונות חלה במחלת כליות ונאלץ להתחבר לדיאליזה.

אבא, שהחשיב את פרטיותו ועצמאותו, סבל מאוד מתלות הולכת וגוברת בגין המחלה.

בחודשים האחרונים מחלתו החריפה עד שלבסוף הכריעה אותו.

נזכור אותך באהבה גדולה, המשפחה.

.

בית אבא עם יוסף מורטון

הגורל. הגורל של יהודי אירופה בזמן השואה. כשחייו של יהודי תלויים בחוט של שערה ובחסדיו של הנס המבושש מהושיע. אתה נאחז בקש ובקורי עכביש ובלבד שתחלץ מאותו גורל יהודי. פעמיים זימן המקרה לאמא ולמשפחה אפשרות להיחלץ מאותו גורל ופעמיים ויתרה, אבל לא נכנעה לו. כך מספר יוסף מורטון. האפשרות הראשונה הייתה פשוט להמיר את הדת ולחסות תחת כנפי הכנסייה ובכך לנסות להינצל. ובכן, הלכנו כולנו לכנסייה, למדנו את התפילות והטקסים במשך כמה חודשים. כשהגיע הרגע המכריע של טקס הטבילה, הורתה לנו אמא לרדת מהחשמלית בתחנה שלפני הכנסייה ואמרה לנו: אם באמת נרצה להתנצר, נעשה זאת אחרי המלחמה ומרצוננו החופשי. בפעם השנייה הייתה לנו אפשרות, לא וודאית, להשיג מקומות ברכבת המפורסמת של קסטנר. גם כאן חזרה בה אמא ברגע האחרון לפני הכניסה למשרד והחזירה אותנו הביתה. אנחנו לא נברח מהגורל שלנו, אמרה, אבל נעשה הכול כדי להיחלץ ממנו. אמא נלחמה כלביאה כדי שנעבור את הפורענות ונצא ממנה בחיים.

סבא שלי, יוסף מורטון (ה- I), היה מהנדס כבישים בימי מלכותו של הקיסר פרנץ יוזף. הוא סבב עם עוזרו, שנשא את הנִיוֶלִיר (מכשיר למדידת גבהים) ארך הרגלים ובפנקסו הקטן ציין נ"צ ותכנן כבישים בממלכה האוסטרו-הונגרית. לאחר מות אשתו הראשונה התחתן בשנית, עם שרלוטה לבית ברנדייס, ממשפחתו המפורסמת של שופט בית המשפט העליון בארצות הברית, לואיס ברנדייס. מוצאה של המשפחה מדרום סלובקיה, אזור הערים נ'יטרה ונובי-זמקי ובו דוברי הונגרית ויהודים רבים. משתי נשותיו היו לסבא עשרה בנים ובנות, שהיו משפחה מלוכדת ומכובדת. אבא היה הבן הצעיר של שרלוטה ופגש את אמא בזמן לימודיהם באוניברסיטה בברטיסלבה.

הסבים מצד אמא היו סוחרים. כילד אני זוכר את ערמות השקים הגבוהות שעליהן טיפסתי במשחקים עם שאר ילדי המשפחה. אבא עבד בבודפשט כמנהל חשבונות ראשי בחברה לייצור סוכר וכוהל. הוא גם ניהל את החווה הגדולה שסיפקה חומרי גלם לבית החרושת. הייתה שם חקלאות מעורבת מגוונת מאד. האיכרים היו מפנקים ומשעשעים אותי, כשאבא לקח אותי אתו בביקוריו. שם גם למדתי לרכוב על סוס ללא אוכף ומושגים ראשונים בחקלאות. משם קלטתי את חיבתי לחקלאות ולכל הקשור בה. הייתה לי ילדות מאושרת במשפחה רבת דודים, דודות וצאצאיהם. בחופשים היינו נוסעים לסבים בסלובקיה. הייתה להם חנות ממתקים וסבא ידע לרקוח יין טעים מגרגירי יער אדומים. בזכותו של סבא זה ספגתי קצת תרבות יהודית וידעתי מהם שבת ופסח, כי המשפחה שלנו הייתה אתיאיסטית מוצהרת. פרט ליום כיפור לא היה לה כל סממן יהודי.

אבא נסע לעבודה מוקדם בבוקר וחזר הביתה בערב. רק בימי ראשון יכולתי לבלות אִתו במשחק ובטיול. ליום כיפור, היום הקדוש ביותר ליהודים, היה נופך מיוחד במשפחה האתיאיסטית שלנו. ההורים צמו והלכו לבית הכנסת. אנו הילדים שיחקנו בגן שהקיף את בית הכנסת ו... אכלנו את אגוזי המלך שנשרו לאדמה לעת הסתיו. אחר כך טיילנו ביער היפה והמטופח לא הרחק מהבית. הטיולים הרגליים הממושכים ושיחות הנפש עם אבא נעמו לי מאוד ועצבו, במידה רבה, את תודעתי. כל כמה שנים היינו מחליפים דירה ועוברים לשכונה מיוחסת יותר ולתנאים טובים יותר. הבית הלפני אחרון שלנו היה מחוץ לבודפשט בשכונה של וילות וגנים. בשנת 1941, בגיל עשר, בגלל אימת הגזירות האנטישמיות בהונגריה שבנו לעיר הגדולה ונרשמתי לבית ספר יהודי. מדי בוקר הייתי נוסע לשם בחשמלית דחוסה וצפופה, כדי להגיע בזמן. אם איחרתי, הייתי נשאר בחוץ. בדרך לבית הספר ולא רק בה, התחילו להיות לי "חוויות" של היתקלות עם ילדים בריונים אנטישמים. אבא לימד אותי איך להתגונן מפניהם: הייתי מוריד את הילקוט שלי ומנופף אותו ברצועה סביב-סביב. מי שהתקרב, חטף מהלומה. באותה שנה חוקקו בהונגריה חוקים נגד היהודים, ברוח חוקי נירנברג. אבא גויס לצבא, לפלוגות העבודה. משפרצה המלחמה עם רוסיה, עברה היחידה שלו לחזית. קיבלנו ממנו רק כמה מכתבים. באחד מהם ביקש מאמא להדליק נרות בלילות שבת. במכתב אחר סיפר שהוא גמר "לאכול את השעון שלו". בברית המועצות שעונים היו יקרי ערך וכנראה שהוא מכר את השעון שלו כדי לשרוד. מאז לא שמענו עליו דבר. קיבלנו הודעה שהוא נעדר. איש מהיחידה שלו לא חזר לאחר המלחמה. השמועה אומרת שבהתקפת הנגד הרוסית, באזור אוריול, היחידה הושמדה. המשכורת של אבא מבית החרושת הגיעה תחילה כסדרה. אחר כך הלכה ודעכה, עד שנפסקה לגמרי. הסבתא מסלובקיה הגיעה אלינו והמשפחה הייתה צריכה להתאים עצמה למצב החדש. העוזרת פוטרה, סבתא בישלה וגם סרגה עם אמא דברי צמר למכירה. הן יצרו גם שפופרות מפלסטיק למשחות שיניים ולקוסמטיקה. אמא נתנה שיעורי פסנתר ואני ערכתי קניות וגם נתתי שיעורי עזר לתלמידים החל מכתה ה'.

בהתקרב יום בר המצווה שלי, לקח על עצמו אחד המורים להכין אותי למאורע. אבל אז כבר הגיעו ימי הכיבוש הגרמני ושלטון המפלגה הפשיסטית ההונגרית, "צלב החץ". בית הספר היהודי נסגר וכבר לא יכולתי להתכונן לבר מצווה. הפשיסטים החלו לרכז את היהודים בבתים גדולים, מסומנים בטלאי צהוב. לכל יהודי הוקצו שניים וחצי מטרים רבועים. משפחתי רוכזה בחדר אחד בבית גדול, כשרק בית אחד מפריד בינינו לבין מטה הגסטאפו. החזית הרוסית הלכה וקרבה להונגריה. מפציצים אמריקאים שבאו מאיטליה הפציצו לילה-לילה את בודפשט וזרעו אימה והרס נוראי. גם הבית הקודם שלו, בתוך עיר הבירה, נהרס חלקית בהפצצה. רציתי לראות את הנזק והגעתי לשם. בחדר שלי לא הייתה רצפה. על הקיר עוד הייתה תלויה תמונה שלי כפעוט. מבדל התקרה ששרד בסלון, התנדנדה לה ללא פגע הנברשת היפה והמוכרת.

באותה עת החלה מכונת ההשמדה של אייכמן ואנשי "צלב החץ" לפעול במלוא עוצמתה. תוך שלושה חודשים הושמדו באושוויץ יותר מחצי מיליון מיהודי הונגריה. הקרבה של הבית שלנו למטה הגסטאפו הטרידה מאוד את אמא ואת סבתא. הן החליטו לעבור לבית אחר, שבו שהו דודים שלנו. זה היה הימור מוטעה. דווקא שם השיגה אותנו הרעה. פורעי "צלב החץ" נתקלו בהתנגדות של היהודים יושבי הבית, שחיכו להם עם אתים, מקלות וכל הבא ליד והצליחו לחסל כמה מהם. חמתם בערה בהם להשחית. הם התחילו לירות בשיטתיות עברו חדר אחר חדר והרגו את היהודים. בקומה השלישית נדמו פתאום היריות. נגמרה להם התחמושת. את כל הנותרים אספו והובילו לבית החרושת ללבנים שבקצה העיר. אמא התחילה להפציר בשומר שישחרר אותי, כי השארנו בבית הקודם את אחותי הקטנה, חוה, ללא כל השגחה. אחרי נדנודים רבים הצליחה, השומר נתן לי מכה חזקה בגב ואמר: הסתלק מכאן יהודי מלוכלך. חזרתי לבית המקלט ומשם נלקחנו, אחותי ואני, על ידי מצילים מן המחתרת היהודית לבית יתומים של הצלב האדום הבין-לאומי.

לאחר זמן מה הגיע לבית החרושת ללבנים נציג של השגרירות הספרדית עם רשימה של יהודים שהשגרירות הספרדית לוקחת תחת חסותה. אמא וסבתא לא היו ברשימה, אבל אמא הצליחה, בדרך כלשהי, לשכנע את השומרים שגם המשפחה שלנו שייכת לזכאים לחסות הספרדים והצליחה להיחלץ משם. ספרד הפאשיסטית של פרנקו שלחה לחזית הרוסית את "הדיביזיה הכחולה", שלחמה כתף אל כתף עם הגרמנים. אבל פרנקו מעולם לא אימץ את חוקי נירנברג וספרד נתנה מקלט ליהודים שהצליחו להגיע אליה. לנוכח הרצח ההמוני של היהודים, התארגנו שגרירויות שוויץ, שבדיה, ספרד והצלב האדום וניסו להציל את מי שאפשר. לראול וולנברג היה חלק נכבד במאמץ הזה. החסות הספרדית הייתה "מיוחסת" בגלל הדיביזיה הכחולה. את החסות השוויצרית זייפו בכמויות. היא הייתה נחותה ואנשי "צלב החץ" כמעט ולא התחשבו בה.

אני הייתי עם אחותי בבית היתומים ואמא הייתה בבית שבחסות הספרדים. לאחר כמה זמן היא באה ולקחה את אחותי אליה, מעשה שהוריד ממני עול כבד. לאמא היה גם הסדר עם חנוונית אחת וכל כמה ימים הייתי מגיע אליה וזוכה בכיכר לחם, אותה העברתי ברגל לבנות המשפחה. לאחת המטפלות בבית היתומים היה מחזר, איש הצבא הגרמני וכשהוא היה שם, הוא מנע מאנשי "צלב החץ" מלחסל אותנו. יום אחד הם הגיעו ואספו את כל הבנים. הייתה שעת ערב והם לקחו אותנו לשפת הדנובה. לאורך הנהר היה דייק נגד שיטפונות, שממנו ירדו מדרגות עד קו המים. ציוו עלינו לפשוט את בגדינו והעמידו אותנו בשורה במדרגה שליד המים, לבושים בתחתונים. הדנובה קופאת בדרך כלל בחורף ובאותה עונה – לפני חג המולד – היו בה רק גושי קרח שצפו על המים. המקלעים החלו לקצור בנו. אינני יודע למה ואיך לא נפגעתי. אולי זה שנפגע לידי הפיל אותי למים ואולי הפיזור של כדורי המקלע פסח עלי, כי הייתי ילד רזה ככלונס. ואולי "אלוהים" הסתפק במיליון ילדים שאת "דמם אסף והריח כריח פרחים", כדברי המשורר, ואותי חסך מבּוֹא בצל כנפיו. וכך מצאתי את עצמי נאחז בגוש קרח צף ושט בתחתונים במים הקפואים. עברתי מתחת לכמה גשרים ולבסוף נחתי על אחת המדרגות שלגדת הנהר. הייתה חשכה גמורה ושעות העוצר כבר החלו מכבר. עליתי לרחוב וראיתי שהסביבה מוכרת. הגוש הענק של שוק הפירות והירקות הבליח למולי ולא רחוק משם היה ביתה של החנוונית, שממנה קיבלתי את ככרות הלחם. דפקתי על דלתה והיא פתחה לי בחרדה גדולה. השעה הייתה בערך שתיים אחר חצות. היא עטפה אותי בשלוש כסתות של מוך והשקתה אותי תה חם עם רום. שמרה עלי כשלושה ימים, אך אחריהם נאלצתי להצטרף לאמי בגטו "השמור".

בחמישה עשר בינואר נכנס הצבא האדום לבודפשט. השבועות הראשונים לשחרור היו נוראיים: בלגן, רעב ו"כל דאלים גבר". נאלצנו לחטט ולנבור באשפה ולאכול מכל הבא ליד. באחד הימים הגעתי לבניין שהיה פעם בית חרושת לשוקולד. לשמחתי מצאתי שם גוש ענק של שוקולד. אמא חתכה אותו לפרוסות ומכרה אותו ולנו רווח קמעה.

אמא חזרה לנובִי-זמקי ושם נישאה בשנית. מנשואים אלה נולדה אחותי – יהודית – שלימים סיימה את לימודיה התיכוניים יחד עם בני "ניצנים" בשובל. בזמנו כעסתי מאוד על אמא על שלא חיכתה עוד זמן מה לשובו האפשרי של אבי. נער הייתי ובוסר. רק כשבגרתי הבנתי עד כמה מוטעה היה כעסי. לארץ עליתי עם קבוצת נוער בתנועת "הבונים", באנייה "כנסת ישראל".

ראיין וכתב שמעון אגסי.

(שובעלון 33 ; ספטמבר 2006)

.
 
 


הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

מורטון יוסף



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות