Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לכדורי שאולי ז"ל
(03/02/1970 - 20/06/1996)     ( כז שבט תשל  -  יא תמוז תשנד )

.
 
.
 הספד בלוויה – אלי לוי, מזכיר הקיבוץ

שאולי יקירנו,

אני עומד מול קברך הפתוח, אני עומד מול שרה ומשה המצטרפים ביום הנוראי הזה למשפחת השכול.

משפחה, שזר לעולם לא יבין את עומק הבור שנכרה בתוכם. פצע שאין לו מרפא – רק לעתים, אם הזמן מרחם, מעט מרגוע.

אני עומד מול החברה שלך, אפרת, שנשארה לבד.

אני עומד מול כל המשפחה הגדולה שלך. מצד אימא, מצד אבא וזאת שמכל הצדדים – משפחת הקיבוץ.

ואין לי מילות ניחומים, רק בכי פנימי חנוק הרוצה לפרוץ ולהטביע הכול, לשטוף הכול.

שעה אחר שעה התפללנו שהכול שקר. עמדנו אין אונים.

שעה אחר שעה התפללנו שיקרה נס. אולם הנס לא קרה.

שאולי, אתה ההולך מאִתנו, מי אתה?

בן יקר ואהוב, בן גדול וחזק, אח גדול, ידיד אמת, נער נבון, גבר נבון, קצין למופת, מפקד נערץ, תקווה להוריך, גאווה למשפחה, ייחולים וגעגועים של כולנו, תקוות הכפר הזה, נעים הליכות, אמיץ, ישר, נושא על כתפיך הרחבות מלוא האחריות, מושך בעול בלי הפסקה, בלי גבול.

אנחנו שולחים אתכם, נערים, להגן עלינו. כדי שיהיה לנו ביטחון, כדי שנישן בשקט.

אבל האימהות לא ישנות. הן בגיוס כללי, בכוננות מתמדת.

יש כאב שאין לו שיעור ואין לו מידה. זהו כאבם של אב ואם שהילד שלהם נשמט להם מבין הידיים ואינם יכולים לעזור והזעקה הולכת מסוף העולם ועד סופו.

אנחנו, משפחת הקיבוץ האוהבים את שרה, את משה ואת שגיא מבטיחים לך לעשות ככל יכולתנו הדלה על מנת שיוקל עליהם מעט.

היה שלום, שאולי – זכרך אִתנו.
 .
 
 
 מתוך אתר ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך על ידי משרד הביטחון:

בן בכור לשרה ולמשה, אח לשגיא. נולד ביום כ"ז בשבט תש"ל, שלושה בפברואר 1970 בקיבוץ שובל. גדל והתחנך בקיבוצו, שם סיים את לימודיו בהצלחה במגמה הומניסטית כללית.

בשלהי אוקטובר 1989 התגייס שאולי לצה"ל. את שירותו החל שאולי ב"מסלול בני משקים", תחילה בקורס טיס, אחר כך בגדוד נח"ל כמפקד כיתה, מפקד מחלקה, סגן-מפקד פלוגה, ולבסוף, כמפקד פלוגה בגדוד 50. מפקדיו העריכוהו כקצין מצטיין ואיכותי ביותר, אחראי, בוגר ומקצועי מאוד, בעל יכולת אישית גבוהה, אמין ומסור, המהווה דוגמה אישית לפקודיו. בשלהי אוקטובר1992 הצטרף אל שורות צבא הקבע.

שאולי נפצע באורח אנוש בתאונת דרכים, שאירעה ביום חמישה-עשר ביוני 1994 בכביש שבין צומת בית רימון לצומת המוביל. חמישה ימים לאחר מכן, ביום י"א בתמוז תשנ"ד, עשרים ביוני 1994 נפטר שאולי מפצעיו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוצו, שובל. בן עשרים וארבע היה שאולי בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת סרן. הותיר אחריו הורים ואח.

במכתב ניחומים למשפחה כתב הרמטכ"ל אהוד ברק: "שאולי היה מפקד פלוגה ב' בגדוד 50, הוא תואר על ידי מפקדיו כמפקד מעולה, מקצועי ודקדקן, שהאמין בדרכו וביצע את משימותיו בהצלחה מרובה, תוך שהוא זוכה להערכת חייליו." במכתב ניחומים נוסף, כתב מפקד היחידה: "שאולי מסמל עבורי את המפקד המקצוען, הדקדקן, מפקד אשר הבין צבא מהו ושירת בצבא מתוך אמונה שאכן זו הדרך. פטירתו של שאולי הותירה אותנו, חבריו, פקודיו ומפקדיו, המומים וכואבים. שאולי יחסר לנו כאדם לוחם וכחבר."

.

דברים ביום השלושים - סבינה הופמן

לשרה, למשה, לשגיא ולכל המשפחה,

שאולי, קשה לחשוב עליך או להתבטא אליך בלשון עבר.

אנחנו, קבוצת ההורים אשר ליווינו את גדילתך באותה הקבוצה עם הבנים שלנו, חשים קרבה גדולה וכאב צורב ועמוק.

במסגרת המשותפת אשר התחילה בבית התינוקות ופסקה בסוף י"ב, היינו אִתך בימי הולדת, בחגים ובסתם ימי חול ועכשיו אתה איננו אִתנו.

שאולי, גדלת לתפארת ולהוריך המון סיבות להתגאות בך.

עם התגייסותך לצבא ידענו והכרנו את המתח ואת דריכות ההורים שנבעו מהפעילויות הצבאיות שבהן היית מפקד, ואנו, בעיקר האימהות, ניסינו לחלוק בדאגותינו.

שאולי, בצבא היה לך קידום מהיר ביותר. המפקדים שהיו במחיצתך גילו תוך פרק זמן קצר את כישוריך, כמו שאנו בבית ראינו, ידענו והרגשנו, אך לא הספקנו ליהנות מהם.

שרה ומשה, לכאב שלכם אין מספיק מילים בפי כדי להביע את תנחומיי.

נשאר לכם רק הזיכרון שגידלתם בן מוכשר, רציני וצנוע.

כך גם אנו נזכור אותך, שאולי.

.

יום השנה הארבע-עשרה לשאולי

את שאולי, בננו הבכור, מפקד פלוגה בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל, איבדנו בשנת 1994.

בהיותו בן עשרים וארבע, ואנחנו בני ארבעים ושבע, ולנו עוד בן, שגיא בן עשרים ואחת המשרת כקצין בחיל האוויר.

שאולי.

מאז אותו רגע בו נעלמת מחיינו, הפכתי לסוג של צורב, בניסיוני לצרוב ולנצור בזיכרון את כל מה שחווינו יחד בעשרים וארבע שנותינו המשותפות,

את הטיולים שטיילנו,

את הריחות בהם התבשמת,

את המנגינות והשירים שאותם שמעת, ושהשמעת,

את האחריות ודרך הדיבור הברורים והמובנים,

את חיבוקך הלוחץ חזק, קול צחוקך המתגלגל,

נשיקתך על הלחי לשלום ולפרידה,

את כל אלו ועוד המון,

אני מתעקש לצרוב את אלו כמו את יתר הדברים, מהפחד והחשש שמא תישכח התחושה הפיזית ויישאר רק הזיכרון והגעגוע.

מאז לכתך, לפני ארבע עשרה שנים, המציאות הגשמית לא השתנתה, אבל המראות שהעיניים רואות, קיבלו משמעות אחרת מכפי שנראו טרם עזיבתך, כל קומנדקר אינו עוד סתם נ"נ, הוא הנ"נ שהובילך בפעם האחרונה כשאתה שוכב בארון מאחור, כל טנדר צבאי אינו עוד סתם טנדר, אלא זהו הטנדר שאולי נסעת בו. מאחורי כל כומתה ירוקה אני מחפש אותך, בכל אירוע של חטיבת הנח"ל – אני מדמיין אותך, רץ, פועל, מארגן,דואג, עושה.

בן יקר שלי

עם אובדנך נשמטה האדמה מתחת לרגלינו,

אבל אני רוצה שתדע,

שבזכותך גם חזרה הקרקע חזרה לחיינו,

בלכתך ציווית לנו את החיים,

את אהבת המולדת,

אהבת האדם והמשפחה, חדוות העשייה,

הנתינה בלי תנאים, בלי ציפייה לקבל תמורה.

אני רוצה לומר לך,

יש לנו משפחה חזקה ונהדרת. בננו האהוב שגיא, אחיך, שרון כלתנו הנהדרת, גיסתך, והחשובה והיקרה מאיה הקטנה, אחייניתך בת השנתיים וחצי עוד מעט.

וכמובן כל האחים, האחיות, הגיסים והגיסות אשר מתלכדים ברגעים קשים ובשמחות בהמון אהבה בכל רגע ובכל מצב.

ועוד רוצה אני לומר לך שאולי שלי,

יש לנו ארץ נהדרת, יפה עוד יותר מזו שהשארת,

בני הכתה שאִתנו כבר בעלי משפחות עם ילדים, שומרים על קשר,

יש לנו נוער, שהיה ודאי ממלא אותך גאווה ונחת,

יש לנו צבא איתן לתפארת,

ובעיקר יש לנו אותך ומורשתך למזכרת,

היה ברוך בן יקר,

אוהב ומתגעגע .

אבא.

23.05.2008 
 .
 הייתי רוצה – חמש עשרה שנים שנה בלי שאולי.

שאולי שלי, בן יקר, יש המון דברים שהייתי רוצה, ועל חלק מהם אספר לך,

הייתי רוצה למלא את משאלתך, ולחיות כאחד האדם: לצאת ולהישיר מבטי אל חבריי וידידיי כמו כל אחד, והם ישיבו לי בחזרה מבלי שהפעולה תביך אותם. הייתי רוצה לחבק אותך חיבוק אוהב של אבא גאה ומעריץ, ולשמוע ממך – מפיך את המילה אבא. לצאת לנופש או לטיול מבלי לחשוב על איך אני מעז ליהנות כשאתה סגור במעמקי האדמה בעוד שאני בחיים.

שאולי שלי, הייתי רוצה להסיר את מודעות האבל בעיתונים ואת אתרי הזיכרון לזכרך. במקומם לפרסם שמות בניך ובנותיך שזה עתה נולדו. שבוֹחן הפלוגה החטיבתית יישא בגאון את שמך בעודך בחיים, לאות ולמופת על תרומתך ועל פועלך האישיים, ולא על כי אתה לא אִתנו.

הייתי רוצה שתשתתף אִתנו ועם אורחינו בטיול לציון יום הולדתך כל שנה באזורנו, ושתיהנה מהאווירה הנפלאה מהפריחה והיופי שמסביב.

שאולי, הייתי רוצה שהמעמסה הכבדה הרובצת על שגיא, אחיך הנפלא, שכה עמל לדאוג לאימא ולי, לא הייתה רובצת עליו כלל.

הייתי רוצה שחבריך וכל בני המשפחה לא יעמדו במבחן הנורא של אובדן ושכול.

השמחות שבהן אני משתתף אינן שייכות לי, מחשבותיי גם אם אין אני מביע זאת באומר ובמילים הן אִתך. גם כי נלך להצגה נפלאה, או נצא לטיול, לסרט, למסעדה או לברית, או חתונה, גם אז אני אִתך, ולוואי והיית אִתנו.

שאולי, לו ידעת כמה הייתי רוצה שתשתתף ושתשמח אִתנו בחתונתם של אחיך שגיא עם בחירת ליבו שרון, שבעיני היא הכי נפלאה בעולם, ותראה במו עיניך את האירוע הנהדר והשמח ואת ההפקה המשובחת של שרון ואחיך שגיא.

רציתי שתראה ושתיהנה מהבית החם והנעים ששגיא ושרון בנו להם ולמאיה נכדתנו הנהדרת.

הייתי רוצה ליהנות ולשמוח בביקורך עם אשתך והילדים, כמו שאנחנו שמחים ונהנים כל פעם שמאיה באה אלינו ומאירה את הבית.

הייתי רוצה שתבוא תשב אִתנו ושתיהנה מהעוגות הנהדרות שאימא אופה ואתה כל כך אוהב.

הייתי רוצה לראות את אימא שמחה בבואך, ונהנית מהבלוי בחברתך.

הייתי רוצה עוד המון דברים גדולים וקטנים אך יותר מהכל הייתי רוצה אותך בחיים.

בני שאולי.

אוהב ומתגעגע אבא.

20/06/2009

.

שאולי  יקר שלי    
עשרים ואחת שנים עברו

ושוב מתנגנת אותה המנגינה

והדמעה זולגת ללא כוונה

ובראשי נשאלת אותה שאלה

איך יראה המחר.

כשאני חושבת כל הזמן על העבר.

ואתה בן יקר שמביט בי מלמעלה

מבין ויודע מה עובר בליבי

יודע את אשר בסתר נפשי

שרוצה לברוח הרחק

למקום בו האושר לא ימחק.

לראות פריחה צבעונית וגוונים יפים

את אותם החלומות שאותי מלווים.

כמו הים ליבי נסער

גועש רועש כמו גל שנשבר.

אני כאן

מחכה לרגע קט לעוד חיוך אחד

עם המבט החם והאוהב

כמו בתמונות על הקירות הלבנים

כמו פעם

אמא האוהבת והמתגעגעת כל כך...

     .

יום השנה העשרים ואחת לשאולי - מאבא

עשרים ואחת שנים אנחנו מחזיקים בתואר משפחה שכולה, זה בלתי נתפס.

אב שכול זה בלתי נתפס – זה לא באמת מי שאני בהווייתי זה לא בפרונט, זה לא מוביל, זה מודחק, נדחה.

ואולי זה כן נתפס? מדי יום זה מתפרץ, זה מתחבר, זה נוגע. זה בלתי נשכח.

בני היה תלמיד מצטיין, חייל מצטיין, בן מצטיין, אח מצטיין. ואולי בגלל זה הוא לא פה אִתנו.

במותו הוא הפך לחלל. מוות של בן יוצר חלל עצום, פיסת עתיד לא ממומשת, הזדמנויות ואפשרויות שלא יקרו.

חלל גדול בלב של מי שהכירו, מי שנגעו בו, מי שהוא נגע בהם.

לימדנו עצמנו להשתדל לחיות עם החלל העמוק בלב.

לא מילאנו אותו במשהו אחר – כי פשוט אי אפשר.

למדנו שהנפלא הוא רק כמעט נפלא, שהיפה הוא כמעט יפה, המוצלח הוא רק כמעט מוצלח רק העצב הוא באמת עצוב והסופי הוא באמת סופי.

שאולי – אם היית פה בטח לא היית מסכים לכל ההמולה הזאת שנוצרה סביבך. תמיד היית נחבא אל הכלים. עושה, עוזר בכל, מכל הלב, עם חיוך גדול על הפנים והנהון קצר וצנוע עם הראש כשבאים להודות לך.

שוב חוזרים אלי הימים הארוכים העצובים מלאי התקווה והאהבה לראות אותך מתעורר ומחייך אלינו כאילו כלום.

עשרים ואחת שנים של געגועים אינסופיים של רגשות, של החמצה ושל חסר, שנים שבהן התבגרנו, השתנינו, הפנו לסבים, ורק אתה נשאר בן עשרים וארבע.

הגעגועים, ילד שלי, רק גוברים עם השנים, הזמן אינו מרפא אלא מגביר את תחושת החוסר וההחמצה.

שמור על העולם ילד, שמור על המדינה שלנו, שמור על המשפחה שלנו.

אוהב ומתגעגע אבא

21/06/2015

 .
 שרה ומשה כדורי היקרים

לצערי, איני יכול להצטרף לאזכרה של שאולי השנה ואנסה לחפות על כך במכתב קצר שאולי ישתף אתכם באשר אני מרגיש.

שלוש עשרה שנים אנחנו מכירים בזכות שאולי – זכות שכולנו היינו מוותרים עליה ללא היסוס, אבל יד המקרה, הגורל ואולי משהו אחר גרמה לתאונה הנוראית לפני שלוש שנים – כולנו אז היינו צעירים יותר ופזיזים יותר – ושיקולי הבטיחות וכובד העייפות קצת נשכחו מאתנו בתוך עוצמת העשייה.

ההכרות איתכם הינה מורשתו של שאולי – במותו ציווה לנו אתכם, ציווה עלינו להכיר אתכם ולאמץ אתכם ואולי בעצם הפוך – אתם אמצתם את כל מי שהכיר את שאולי והפכתם אותנו כולנו למשפחה ענקית – וזהו כוח עצום שמחבק ומחזק ומשאיר את שאולי בינינו לעד.

שאולי היה טיפוס מיוחד – והיום לאחר כל כך הרבה שנים כשאני כבר מחוץ לעשייה הצבאית – אני מבין יותר ויותר את האמונה שלו, את הסדר בו הוא פעל ואת היכולות שאני לא בטוח שידענו להכיר ולהוקיר אז בתוך כל העשייה המטורפת בתוך לבנון והשטחים.

כשאני מסתכל אחורה ונזכר בנו, בגדוד 50, אני נזכר בפרצופים המחייכים של חיילים ומפקדים צעירים מלאי רצון, והיום, שלוש עשרה שנים אחרי, אני רואה את אותם החיוכים ואני חושב לעצמי שכמה זה עצוב שכמעט דבר לא השתנה אותן המשימות ואותן המלחמות – רק הפרצופים, שתמיד שמחים, עייפים ומלאי עשייה השתנו!

ואני אומר לעצמי ולהם שאת הניסיון שלנו, את הטעויות שלנו אנחנו חייבים להנחיל להם – ואני אומר להם, לציון המג"ד, למ"פים, לקצינים הצעירים: לאט, בבקשה לאט – תפעלו לאט ותמצו את הכול, אל תנסו להוכיח שאתם יותר טובים – אתם מראש כאלו! אבל אתם צעירים – בבקשה אל תישארו צעירים. הישארו אתנו ותזדקנו בכיף.

נפגשנו (אני ואתם, משה ושרה) לאחרונה בתרח"ט {תרגיל חטיבתי) – ואני, שלא זכיתי מעולם להכניס את הורי ללב לבו של האימון המלחמתי – זיכיתי בכך אתכם – זכיתי לתת לכם להבין מה שהרבה בינינו נוטים לשכוח, כמה מסוכן המקצוע הזה – "משחק המלחמה" וכמה אחריות גלומה בו, וזכינו אנחנו מכם בחיבוק תומך ואוהב. איזה כיף שיש כאלו כמותכם.

אז אסיים רק בתודה, תודה לכם ולשאולי שלכם ושלנו אשר במותו ציווה לנו אתכם כמשפחה – וכך גם נשאר, היו חזקים.

עופר שפרן

19/06/07

 קישורים אישיים:
 


נזכור את כולם - משרד הביטחון
מבואות הנגב


הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

כדורי שאולי



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות