קווים לדמותה של שרל'ה שנורמן 1930 – 2019

כמי שליוותה את שרל'ה בשנים האחרונות, החל מהטיפול באמהּ ציפורה בזקנתה, הסיוע למשפחה בעת מחלתו של אהרל'ה ועד אתמול בבוקר, כשהייתה לי הזכות להיות לצִדהּ בשעותיה האחרונות, אני מתכבדת לספר לכם על מסע חייה, כפי שסופר מפי בני המשפחה.

שרלה נולדה בחג השבועות – חמישה ביוני 1930 בקוטנו, פולין, בת לצפורה ומרדכי למסקי ואחות צעירה לשמעון.

כשהייתה בת שנתיים עזב אביה את פולין ועלה ארצה באופן בלתי לגאלי. כאן החל את דרכו כבנאי בארץ ישראל.

בשנת 1935 הצטרפו אליו ציפורה האם ושני הילדים הצעירים, והמשפחה החלה את חייה בארץ. ראשית בתל אביב שם חלקו חדר בדירה משותפת וכעבור זמן קצר בירושלים, שם חייתה שרלה עד גיל 14, אז עברה לחברת נוער בשער העמקים.

מאוחר יותר הצטרפה שרל'ה לפלמ"ח ובמלחמת השחרור הייתה אחות מעשית בחטיבת הראל.

חלק ניכר מהזמן היא שרתה בירושלים הנצורה ודאגה לרווחתם של הפצועים.

עם סיום המלחמה הייתה בין מקימי קיבוץ הראל שם פגשה את ארל'ה. הם נישאו בשנת 1950 ושם נולדה מיכל בִתם הבכורה.

קיבוץ הראל התפרק על רקע מחלוקות פוליטיות עזות ושרלה וארלה, זוג צעיר עם ילדה, החלו לחפש את דרכם כמשפחה.

אחרי סיבוב קצר בגבעתיים וברחובות הם בחרו להצטרף לשובל, קיבוץ שהיה מוכר אז באופיו האידאולוגי הנחרץ. הם הגיעו לשובל בפברואר 1957 .

מאז היא כאן איתנו. שישים ושתיים שנים, שחלק ניכר מהן היה מוקדש להקמתו של קיבוץ שובל.

כאן נולדו שני בניה – הראל ושחר וחייה כאן היו מוקדשים תמיד לשובל ולמשפחה.

שרל'ה מילאה תפקידים רבים בקיבוץ. הייתה מטפלת, ניהלה את הקומונה וריכזה את ועדת חברה ואת ועדת בריאות. אבל היא תמיד אמרה שהתפקיד החשוב ביותר שהיא מילאה היה להיות השדכנית של התנועה הקיבוצית. בעבודה זו יכלה להביא לידי ביטוי את המאפיינים העיקריים של ישותה – לב פתוח, אהבה לבני אדם ורצון כן לעזור. שרל'ה מלאה תפקיד זה – עם הפסקה קצרה – קרוב לעשר שנים – מראשית שנות השמונים ועד ראשית שנות התשעים של המאה העשרים.

לאורך השנים אימצה שרל'ה אל ביתה ואל לִבהּ אנשים רבים ורקמה קשרים אנושיים אמיצים, שאותם טיפחה במסירות ובהתכוונות גדולה.

זו הייתה דרכה עם האנשים – הייתה נוצרת אותם בלִבהּ וזוכרת כל אחד מיקיריה בפרטי פרטים, כמעט עד אחרון ימיה.

בשנת 2009, לאחר כמעט שישים שנות נישואין, ארל'ה נפטר.

שנות האלמנות והזקנה היו מאתגרות מאוד ודרשו ממנה תעצומות נפש לרוב, אך על אף כל הקשיים, שמרה שרל'ה, על בית פתוח ולב פתוח וחם, לכל אהוביה.

שרלה נפטרה בשנת התשעים לחייה, כשמקיפים אותה באהבתם שלושת ילדיה, שלושה נכדים, שתי נינות, משפחה מורחבת אוהבת וחברים אהובים רבים.

קהילת שובל אתכם באבלכם, משפחות שנורמן, צור ולמסקי.

יהי זכרך ברוך, שרל'ה יקרה שלנו!

(כתבה מיכל וקראה – הדס מאיירס)

שלושים ושלושה ימים חלפו מאז מותה של אמא ומטבע הדברים ימים אלה מלאים בזיכרונות שונים העולים שוב ושוב ובכל זאת קשה למצוא דרך לתמצת בכמה מילים את דמותה רבת הפעלים של אמא...

אם אני צריכה לומר משהו מהותי ומצומצם עליה אני חושבת שהמושגים פוזיטיביות ואהבה לבני אדם יעשו צדק עם דמותה.

אני חושבת שאלו היו המאפיינים שלה לאורך כל חייה והם באו לידי ביטוי בדרך מיוחדת גם בעשור האחרון של האלמנות ושל הזקנה המתגברת.

דווקא בתוך הכאבים והבדידות והמגבלות המתעצמות היה אפשר לראות ביתר שאת את כוחה המהותי של אמא... איך היא שוב ושוב מוצאת דרך לראות את הערך בהתנסויות חייה...

היא הייתה אומרת- 

"מי שלא מוכן לסבול לא יזכה לשמוח..."

וככה היא חייתה... הופכת את הסבל והכאבים לאורך רוח ולענווה.

על קברה חרטנו את המילים:

"מי שאהב שנים רבות

חייו לא חלפו לשווא" (רולף יאקובסן)

אמא אהבה שנים רבות... כל מי שנאסף אל ליבה ואל ביתה מצא מקום בטוח לגדול בו. 

ואין ספק – חייה לא חלפו לשווא.

אני מרגישה שעם מותה של אמא מסתיימת תקופה; ואני רוצה להודות לאמא ולאבא, ובעצם לכל הוותיקים של שובל שיצרו עבורנו את הארץ הזו ואת המקום הזה ואפשרו לנו לגדול זקופים וחופשיים.

תודה רבה.

 .
מתיה, אחד מנכדיה:
סבתא, רציתי קודם כל להודות לך על כל הטוב והאהבה שנתת לי במשך כל השנים.
אני זוכר, בתור ילד, כמה אהבתי לבוא אליכם עם ההורים, וכאשר טיפה התבגרתי כמה אהבתי לבוא אליכם בחופשות הקיץ, ואיך דאגתם שהכול יהיה מתאים בדיוק למה שאני הכי אוהב. הבית שלכם היה גן עדן לנכדים ואתם הייתם המלאכים בו.
אני מרגיש שעם לכתך תם עידן חשוב ואהוב מאוד בחיי (שבכלל לא יכולתי לדמיין אותו נגמר...) הרבה זיכרונות אהובים התרחשו בביתכם, כאלה שילוו אותי עוד שנים רבות בהמשך הדרך...
הייתם אנשים פשוטים, טובי לב ומלאי נתינה ואני מקווה שכל מי שנתקל בכם בדרך קיבל משהו – אפילו קטנטן –  ממה שאני קיבלתי מכם כנכדכם.
סבתא, אני אוהב אותך מאוד.
נוחי על משכבך בשלום
עבדת קשה כל חייך... נתת לכולנו את פֵרות מעשיך... עכשיו את יכולה לנוח.

ראיין וכתב - שמעון אגסי