Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לבן-עמי הדסה ז"ל
(24/05/1921 - 27/09/2016)     ( טז אייר תרפ"א  -  כד אלול תשע"ו )

.
 דרך חיים – הדסה בן עמי – בילי קורן

הדסה נולדה כבת בכורה לזלמן ובלה רוזנברג בעשרים וארבעה במאי 1921 בדנציג, גרמניה. אחריה נולד גדעון אחיה, בפברואר 1923, ורות, אחותה הצעירה, נולדה בדצמבר 1923. שלושה ילדים תוך שנתיים וחצי.

אימא בלה הייתה עסוקה מאוד בבית-החרושת, מבּוֹקר עד ערב, ואבא זלי, שהיה חולה לעתים קרובות, ניהל את בית-החרושת בעיקר מהבית. כמו-כן היה עסוק מאוד בפעילוּת ציונית ענפה. הבית היה אמיד מאוד והקפידו בו על רמת חיים גבוהה, כפי שהייתה מקובלת בקרב היהודים ממוצא גרמני שחיו בדַנְציג. במרכז הבית הייתה תלויה תמונתו של הרצל מן הוועידה בבאזל, ובה הוא משקיף אל הנהר, אל עתידה של המדינה הציונית ...

לאור תמונה זו גדלו אִמִי ואחיה, בחוויה חזקה מאוד של אמונה בציונות ובהגשמתה.

בית משפחת רוזנברג היה בית פתוח, ליברלי ופלורליסטי מאוד. הבית הצליח לאחד בתוכו את הפלגים השונים של יהדות דַנְציג ולהיות למרכזם של פלגים אלו, אשר הצליחו להתאחד סביב המטרה המשותפת של הגשמת הציונות. נשמעו בבית דעות מגוונות בנושאי הציונות, והמשפחה אירחה אורחים רבּים שבאו מארץ-ישראל לוועידות ולקונגרסים. עם המפורסמים שפקדו את ביתם בשנות העשרים נמנו דוד בן- גוריון, מאיר יערי ועוד רבים.

אִמִי הלכה לגן ילדים ציוני שדיברו בו עברית וכך גם אחיה. בשנת 1927 – החלה הדסה את לימודיה בבית-הספר היסודי. היא למדה בבית-ספר גרמני פרטי רק משום שבבתי-הספר הממלכתיים הייתה מגפת כינים, ולא עלה בדעת הוריה לשלוח אותה לשם. אחרי שלוש שנים עברה לבית-ספר גרמני ממלכתי. בד-בבד הייתה חברה בתנועת נוער ספורטיבית שנקראה "מכבי – בר-כוכבא" והצטרפו אליה רבים מיהודי דַנְציג, מתוך רצון לפתח את העיסוק בספורט שנחשב מאוד. כל העת דאג אביה להביא הביתה לה ולאחיה מורה פרטי לעברית.

ב-1935, שנה שבה ביסס המשטר הנאצי את מעמדו ברחבי גרמניה, אימא בת 14 ולומדת בבית ספר יהודי, ובכיתתה יש רק שישה תלמידים... כל חברותיה, להוציא אחת שעברה עִמהּ, נשארו בגימנסיה, ולא רצו לשקול בדעתן את המעבר לבית הספר היהודי. אימא אינה זוכרת אירועים אנטישמיים מיוחדים מעבר למה שחוותה בגימנסיה. היא מייחסת זאת לעובדה שחלק גדול מזמנה בילתה בתנועות הנוער הציוניות. המעבר לבית-הספר היהודי והאווירה הציונית הבלתי מתפשרת בבית גרמו לה לחיות בסביבה חברתית ציונית חד-משמעית. מעבר לכך דאגו ההורים כל הזמן שילדיהם לא יהיו בקשר עם זרמים ועם חוגים של יהודים שהתכחשו לציונות.

1936 – הדסה לומדת בכיתה י'. במהלך השנה חלתה אמה בלה בדלקת ריאות קשה והמחלה הסתבכה. בלה שכבה בבית, והובאה אליה אחות מוסמכת כדי שתיתן לה את הטיפול הטוב ביותר. לאחר חודשיים אושפזה בבית חולים ושוב לא יצאה ממנו.

עוד קודם לכן החלו ההורים לדבר על נסיעה לארץ ישראל ורצו לשלוח לפניהם את אימא לבן-שמן, שם התקבצו רבים מבני הנוער שנשלחו בשנים ההן לארץ מגרמניה. היה ברור שאי אפשר להישאר עוד בדַנְציג, בגלל כל ההתרחשויות מסביב.

עם מות האם בלה, נסגר מעגל החיים בדַנְציג. אימא בת 16. אביה, אלמן בן 40, עם שלושה ילדים בגיל בית הספר ועם אמו המבוגרת, יוצאים לדרך חדשה, ובלבם ספקות רבים באשר לעתיד. הם ניצלו משואת גרמניה בזכות היותם ציונים מאמינים, שגם לרגע אחד לא נכנעו להלכי הרוח האנטי ציוניים ששררו מסביבם והאמינו בעלייה ובהגשמה בארץ ישראל.

והחשוב מכול – העזו לממש את אמונתם...

מפיה של הדסה: בשנת 1937 היינו כולנו שנה אחת בארץ כי חיכינו לרישיון להיכנס לדרום-אפריקה. בשנה ההיא המשפחה התפצלה, וכל אחד גר לחוד. אבא זלמן גר בתל-אביב ולא רחוק ממנו גם סבתא יוהנה. רות וגדעון היו בקריית ענבים ואני, שלמדתי בסמינר לגננות, גרתי עם הדוד בתל-אביב.

בארץ היו אלה שנים קשות. מאורעות 37-36 החמירו את המצב הכלכלי והביטחוני ועבודה לא הייתה כלל. במהלך השנה ההיא בא הגרעין שלי מדַנְציג לארץ, ואני רציתי להצטרף אליהם ולהישאר, אבל בשנת 1938 הגיעה הוויזה, ואבא לא הסכים שהמשפחה תפולג שוב.

הפלגנו לדרום-אפריקה, עגנו בקייפטאון ומשם נסענו ליוהנסבורג אל הדוֹד הארי. הדוד היה רווק ועשיר. הוא התעשר ממפעל כובעי לבד שהמקומיים חבשו לראשיהם. הוא הכין לנו הכול – בית, אוטו וכמובן משרתים. את אבא לקח הוא לעבודה במפעל שלו, ואנחנו, הילדים, התפזרנו בבתי-הספר. כך אירע שבתוך שלוש שנים החלפתי שלוש שפות בלימודים. גרמנית בדַנציג, בארץ – עברית ובדרום-אפריקה – אנגלית. זה לא היה עניין פשוט, והילדים היו צוחקים לאנגלית שלי, אבל הייתי תלמידה טובה וסיימתי את תעודת הבגרות בהצטיינות.

הבית שלנו, שהיה בית תרבותי, ספוג מוסיקה וציוני מאוד, היה למקום מפגש למדריכים, פעילים ושליחים. רות וגדעון היו בחטיבת הביניים וכשאליעזר רחילוביץ שמע אותם מדברים עברית ומיד לקח אותם ל"השומר הצעיר", וגם אני הצטרפתי. כאן המשיך החינוך הציוני-סוציאליסטי שלי בכל עוזו.

בשנת 1940 קיבלתי פטוֹר מההכשרה החקלאית כדי ללמוד בסמינר לגננות. קצת לפני סיום הלימודים, במאי 1942, עמדתי לחגוג את יום הולדתי ה-21. על-פי המנהג, יכולתי לבחור 21 מתנות. בין השאר בקשתי שהפספורט שלי וכל המסמכים שלי יהיו ברשותי, כי "אני כבר גדולה, בשלה ויכולה לבחור ולהחליט לבד." לא סיפרתי על כוונתי לעלות לארץ.

שוב אני, לבדי. הפעם, על אנייה סביב אפריקה, אלא שהפעם הייתה מלחמה, ושטנו בפחד מהגרמנים ומהטורפדו שמילאו את הים. הגענו לסואץ, ואני, סוציאליסטית-טרוצקיסטית, ניגבתי את האף לכל ילד ערבי שניגש לבקש בָּקְשיש. אפרים שחר צחק עליי כבר אז... מסואץ נסענו ברכבת לחיפה, ואני טלפנתי לדוֹד בתל-אביב והייתי מאושרת לפגוש את המקום ואת האנשים, את המשפחה, את חברי ההכשרה שלי, את האוויר והאווירה של הארץ. פה התחילה תקופת הכשרה של כשנתיים בעין-השופט. תקופה שכולה אגדה, ובה רכשתי את הניסיון החינוכי הראשון שלי כגננת. הייתי מאושרת לגדל צברים בארץ.

היינו נחושים להקים קיבוץ משלנו, לא להשלים קיבוץ, אלא להקים קיבוץ ימי ליד אילת. הגענו לנתניה על הצוק ליד הים ושם חיינו חיים של קיבוץ צעיר שמחכה לעלייה לקיבוץ שלו. חיים מטורפים ועם זאת מלאים באידיאולוגיות. שם התגבש השיתוף המפורסם של שובל, שם התווכחנו שעות על תורות סוציולוגיות, שם התנסינו בחוויות של ניהול עצמאי, שם נוצרו ופרחו קשרים מקשרים שונים. אני הייתי חלק בלתי נפרד מהכול.

עבדתי בקופת-החולים כרוחצת כלים ואחר-כך בלשכת העבודה כנציגת ההסתדרות ודאגתי לעבודה לקיבוץ. כמו-כן הייתי מחלקת את "על המשמר" ומנסה לגייס מנויים חדשים. כיוון שרוב תושבי נתניה היו ימניים, זה לא היה עניין פשוט. בעיקר זכורה לי שביתת המלצרים שארגנתי להטבת תנאיהם, וזכור לי ארגון קבוצות הנוער עִם יוחנן.

ככה חיינו לנו עד אותו ראש השנה 1946, שבו נכנס טקסי לחצר המשק, והתברר שאנחנו עולים להתיישבות, כמובן בסודי-סודות. היה לי ברור שאני יוצאת עם המקימים, אבל המזכירות הייתה צריכה להחליט ולבחור מי יורד. כל הזמן איימתי שאעזוב לחצור. רצו שאנהל את המטבח ולא הסכמתי, אבל כשהתעקשתי על הירידה עם המקימים לביר-זבאללה, אמרו לי: "אבל תצטרכי לנהל את המטבח". מיד הסכמתי, העיקר לצאת.

מלחמת השחרור פרצה, וגדעון אחי נפצע בעשרה במאי 1948, בעת לחימתו בגדוד הראל בבית-מחסיר, בקרבות לפריצת הדרך לירושלים. הוא נפטר שבוע אחר-כך, בשישה עשר במאי 1948.

עודד נולד באוקטובר 1948. בשנת 1949 ירדו גם הילדים לשובל. היו הרבה ילדים ומעט מקום, והמשק החל להתגבש. אף על פי שהייתה זו שנת בצורת קשה, הייתה תנופת בנייה אדירה ועשייה בכל תחום. כאן החלו החיים בשובל ובמשפחה הנפלאה הזאת שלנו.

בלהה נולדה ב-1951. שרונה נולדה ב-1956. תרצה, בת הזקונים, נולדה ב-1959.

אימא אומרת: באופן כללי, הגשמתי את כל חלומותיי:

v הקמתי קיבוץ, ממש מההתחלה.

v עבדתי כגננת, כקומונרית ובמטבח.

v הייתי שנתיים בשליחות בארצות-הברית.

v במוסד החינוכי גידלתי ילדים צברים, כמו שחוויתי בעין-השופט.

v חגגתי בשמחה ובהתלהבות את חגי הקיבוץ, ואף ארגנתי לא מעט מהם...

v ריכזתי ועדות רבות ופעלתי בהן ללא לאות, לטובתם של החברים ולרווחתם.

v היינו תרמילאים בנשמה, מטיילים ברחבי העולם, במקומות אקזוטיים ומיוחדים, עוד לפני שהתרמילאים של היום שמעו את המושג השגור כל כך... הגשמנו חלומות, לראות ולטייל בעולם באופן המתאים לנו.

v שמחות חיי הסתובבו סביב הילדים, הנכדים והנינה, כל אחד ומשפחתו המיוחדת והאהובה.

v והעיקר, העזתי והימרתי על חיים לצדו של בן זוג נפלא.

אימא יקרה, בנימה אישית שלי,

נולדתי לתוך חמסין אוקטובר, ממש בימים אלו, אשר סימל את סערות חייך. ספגתי ממך המון אמונה בכל אשר עשית והיית לי מורת דרך ביושרך, באהבת האדם שבך ובנכונותך הבלתי נלאית לעזור ולעשות. הנתינה ואהבת האדם, האופטימיות, הנחישות והתעוזה, עד ימיך האחרונים, ימשיכו ללוות אותי בחיי.

אנחנו כל ילדיך שמחים על שיכולנו למלא את כל בקשותייך וללוות אותך בדרכך, ברוחך ובאומץ ליבך. תהייה מנוחתך רגועה ושקטה...

 
 
                                                                    *** 
 
                                                                   *** 
 
                                                                  *** 
 
 

דברים בטקס הקבורה של הדסה:

אימא שלי,

מופלא שהיום את חוזרת לסגור מעגל של חיים מבורכים וטובים, כאן בשדות המוריקים של שובל. במקום הזה שהוא בית יקר עבורנו. טוב ללוות אותך ממקום רך של פיוס, קבלה ואמון בך, בנו, בחייך ובמותך.

הזמן שחלף מאפשר לדמותך לשוב ולנוע בחיוניותה ובמלאות גווניה. אישה נדירה, שיש בה גם – אומץ, עשייה, נתינה, נאמנות, אהבה... וכל עוצמות הווייתך זורמות, מוטבעות, חרוצות, נוכחות בחיים של כולנו.

הביטי... איך כל אחד ואחת מאתנו ספג את הווייתך, את יופייך, אל תוך עשייתו בעולם. (בסוגריים, תמיד אמרת: "כולם כל כך יפים ואני המכנה המשותף של כולם... אז כנראה שאני מאד יפה.")

ככה את אתנו ואנחנו אתך – לתמיד, שזורים לעד.

אוהבת אותך המון ומתגעגעת המון – אליך. שמחה בשבילך שאת במקום שיש בו אולי מנוחה ובו זמנית מוכנה שתקפצי לרגע אחד, לקפה וחיבוק.

תירציק שלך.

שובל, חורף תשע"ט, 2019

.

שולמית שור - ברכה שכתבתי להדסה חברתי ביום הולדתה השישים במאי 1981

דסליין יקרה,

ביום שאת מתחילה לצעוד לקראת החצי השני...

אני מרגישה ששום מתנה מטריאלית אין בכוחה לבטא את אשר אני רוחשת לך ביום חגיגי זה.

הרשי לי לחרוג מהלקסיקון השגור של מילות ברכה ולומר לך בפשטות שבגיל שישים אני רואה אותך רעננה, ערנית, אכפתניקית וקיבוצניקית יותר מכולם.

שילוב נהדר של תבונה אנושית, תרבות חיים והדר קיבוצי.

אני שמחה להיות ידידה וחברת אמת שלך.

בחיבה רבה,

שולמית

וחיים בוודאי מצטרף להערכה ולאיחולים.

.

ברכת הנכדים ליום הולדת שבעים – קראה מיה:

סבתא שלנו,

בתור "הנכדה הכי גדולה" קיבלתי את תפקיד הברכה. ישבתי מול דף ריק וניסיתי למצוא משהו הולם לשבעים שנות חיים ולא מצאתי. הדף נשאר ריק. פניתי למקורות מוסמכים ממני, לאלבומי התמונות. שם ליוויתי אותך, מילדה קטנה וסרט בשיער דרך חלוצה צעירה ומלאת מרץ ועד לאם... ולסבתא. ומי שלא ראה סבתא המחזיקה את הנכד החדש או הוותיק יותר, לא ראה עדיין אדם מאושר... אחנו גאים, כי לא כל נכד יכול לומר שסבתא שלו בנתה לו את המקום בו הוא גר ואנחנו אוהבים אותך גם אם נכעס לפעמים וגם אם אנחנו מבקרים פחות...

ולך, סבתא, לא נותר אלא להביט אל כל מה שמאחורייך וכל מה שעשית ואנו יכולים רק לאחל לך הרבה אושר בדברים שהיו ובמה שעוד יבוא...

מזל טוב!

באהבה מכל הנכדים – יהלי, מיכאל, גילי, יונתן, תום ומיה

.

דברי אורית:

הדסה

אתמול שטפנו את הנגב לכבודך! שיהיה נקי ויפה ממש לכבודך!

כי את הראשונה מכולנו שהגעת הנה ואהבת את המקום, את הבית ובעיקר אנשים – אהבת אנשים.

אבל אני תמיד הרגשתי שאותי את ממש-ממש אוהבת – תמיד! ללא תנאים.

היית לי דודה מיוחדת שכזו שתמיד בסביבה (בעידן שדודה היה מצרך מאד יוצא דופן).

לא היית דודה של פינוקים, אבל לא שכחת ימי הולדת של כולנו – לא היו דילוגים בעניין הזה, תמיד משהו וברכה אמיתית מכל הלב.

וגם המשואות – לעולם לא נשכח – אני הדסה בן-עמי מדליקה משואה זו למתיישבים הראשונים וכו'...

וגם היית אחות ואם נפלאה לאמא שלי, שסמכה עליך בכול – וגם אני ידעתי שאת תמיד, תמיד תעזרי ותהיי בשבילי.

ועל כך הייתי ואהיה אסירת תודה לתמיד.

שלום לך דודה הדסה.

 
 


הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

בן-עמי הדסה



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות