מפגש לזכרה נערך בשנים-עשר בפברואר 2019

אמא שלי מתה צעירה, יפה וזקופה בת 95.

כל חייה הייתה אמא אישה עצמאית, דעתנית ומקורית בדעותיה. היא הקפידה לא להתכופף ברוחה בפני הדעות המקובלות, ולא להתכופף בגופה בפני שיני הזמן. ברגע שהרגישה שזקנתה מנצחת אותה, וכושרה לנוע עצמאית לאן שרצתה ומתי שרצתה, אבד לה, איבדה אימא גם את הרצון לחיות. זה היה לפני שבועיים.

אמא העריכה מאד את הישגיו של העם היהודי, הדגישה את זכותו של העם היהודי למדינה משלו כאן בארץ ישראל, הייתה שותפה למעשה הגדול של הקמת המדינה, של הגנה על גבולותיה ושל קביעת גבולותיה על ידי התיישבות בכל חלקי הארץ.

אמא הייתה פמיניסטית לפני שהמונח הזה הומצא.

אמא העריכה את העבודה, כל סוג של עבודה המכבדת את בעליה, ואת האדם העובד. וגם את זכותו של כל אדם לפרנסה בכבוד.

אמא הייתה אשת חינוך שהעמידה אלפי תלמידים. היא פיתחה שיטת הוראה ייחודית לה, וקיימה קשרים ארוכי שנים עם תלמידיה. מאות מכתבים מתלמידיה, הנמצאים ברשותי, מעידים על ההשפעה העמוקה של אילנה על תלמידיה ותלמידותיה, בנושאים רבים ושונים, מעל ומעבר לחומר שלימדה בכיתה.

אמא הייתה צמאת השכלה ודעת עד ימיה האחרונים.

אמא הייתה אשת משפחה ודוגמה והשראה לכולנו. המשפחה שהקימה, יחד עם אבא, 3 בנים, 11 נכדים ונכדות, 8 נינים ונינות (בינתיים), היו לה מקור לגאווה, וגם היא – לנו.

נזכור אותה תמיד באהבה רבה.

דבריו של עמית, בנם של אורי ואלה

אילנה,

אבל המוות – הוא סר למרותה של אילנה. בניגוד ליוסי, שהשלים עם המוות הקרב בשלווה סטואית, אילנה היא שאמרה את המילה האחרונה. כמובן, לאילנה כמו לאילנה, היו יחסים מורכבים עם המוות, עם עליות ומורדות. לפעמים היא חשבה על המוות ורצתה שיתרחק, לפעמים היא רצתה שיתקרב, ואז כשכמעט נפגשו היא שינתה את דעתה וגירשה אותו. אבל מרגע שהחליטה – היא פקדה עליו לבוא, ומהר. והמוות, גם הוא, ציית לאילנה.

אבל לא רק את זמן הפגישה עם המוות אילנה קבעה, אלא גם את המקום. בחדר הקטן שבקיבוץ שובל, כמובן. כאן נבראה אילנה החדשה – יותר מפעם אחת, כנראה – וכאן היא בחרה למות. מהחדר הזה, בעזרת טרנזיסטור ישן אחד, מספר ירחוני מדע פופלרי ואינסוף שיחות עם אנשים, היא ידעה לספר על כל התרחשות בארץ או בעולם. אילנה, מה את חושבת על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים? אילנה, מה את חושבת על תנועת 'מי טו'? אילנה, מה את חושבת על חיסונים? על כל נושא הייתה לה דעה, וכל נושא הוליד שיחה מופלאה.

המרחב הפיזי המצומם אף פעם לא הגביל את המרחב הרוחני שלה, וגם המרחב הרוחני שלה אף פעם לא הגביל את עצמו. הניגודים היו חלק בלתי נפרד ממנה. המדענית שאינה מאמינה למדע. האינדבודואליסטית ששמה את העם מעל הכל. חיית הבמה שאינה אוהבת תשומת לב. הסוציאליסטית שעברה לעיר, וחזרה. האישה שנלחמה להיקרא רופאה, רק בשביל לבקר רופאים. אשת העולם הגדול שרק ישראל חשובה לה. אשת השיחה המופלאה שמעולם לא דיברה על עצמה.

וכל הניגודים האלה, החריפות, הסקרנות, הדעתנות, יצרו אשת שיחה מרתקת. השיחות איתה תמיד היו מאלפות, לא צפויות, נחרצות. ואני אהבתי להתקשר אליה, וכל שיחה הייתה שונה בדרכה שלה. וכל שיחת טלפון תמיד השאירה אותי, כמו כל אדם אחר, מרותק ומהופנט מהעוצמות של האישה הזאת. ובעיקר, המפגש איתה תמיד העביר בי עוצמות, ורק לשמוע את הקול הנפלא והרם הזה, מלא ההדר, יכל לטעון אותי באנרגיות שלא עזבו אותי אחרי שעות. ההרגשה אחרי שיחה איתה תמיד הייתה שונה מההרגשה שלפני, וההשראה שהיא הייתה נותנת הייתה כיאה לאדם שמכיר כל רובד בעולם שמסביבה, אבל מסרב לציית למשהו אחר חוץ ממה שהיא מאמינה בו. וממילא, השיחות איתה היו תחומות בסף סבלנותה, שהשתנה בהתאם ליום ולשעה, ואני ניסיתי לדבר איתה עוד קצת, יודע שרעש טריקת הטלפון יכול היה לבוא בכל רגע – כי הרי באמת אין מה לבזבז זמן על דיבורי סרק.

ובשבועיים האחרונים, כשהתקשרתי מחו"ל, כנראה למזלי, לא ראיתי אישה כבדת-הליכה, קצרת נשימה, אלא רק שמעתי את קולה כמו שהוא היה מאז ומתמיד – אותה ישות אגדית, גדולה מהחיים, בעלת עוצמות בלתי נדלות, חריפות ושנינות, רואה את המציאות בבהירות ואף פעם לא נותנת למציאות להגביל אותה. וככה, אני בטוח, הייתה רוצה להיזכר.

יהי זכרה ברוך

פשוט אין מספיק מילים לתאר. אין אדם שפגש אותך ושכח את המפגש, השארת חותם עם כל מפגש. את כל כך אוהבת אדם ולמרות דעות כאלה ואחרות שלך שאפשר להתווכח עליהן, בפגישה שלך עם אדם לא משנה מאיפה הגיע ומה הוא עושה, הצלחת לפתח שיחה מעניינית ועניינית, לשאול את השאלות הקשות וגם המביכות לפעמים ולא התביישת להגיד את הכול בפנים ולהביע דעה נגדית עם בן אדם שהרגע הכרת, זה היה הקסם.

כל יום שעבר רק הלכת והשתבחת לא נתת לשום דבר לעצור אותך, השיחות איתך והידע כמעט בכל תחום נתנו לך את האפשרות להפוך כל טרמפ משובל לחוויה של ממש. הצלילות שלך עד רגע זה הייתה מרהיבה.

יש הרבה דברים משותפים שקירבו בינינו בשנים האחרונות אבל הייתי רוצה לציין שניים מיוחדים עבורי.

כשאבא חלה לפני שנתיים, התחלתי להבין ממש לעומק שאמא זה לכל החיים. את היית שם בכל שלב בדאגה אין סופית מעורבת בכל החלטה ותמכת בנו לאורך כל הדרך, גם אם לפעמים לא הסכמת איתנו. היופי היה שלאחר שעברנו את המחלה בשלום טפו טפו, המשכת לחפש לבדוק ולחקור דרכים אלטרנטיביות לטיפול בסרטן, הגעת כל כך רחוק עד הערבה כדי למצוא את הסידן האמורפי שהתגלה אצל הסרטנים הכחולים ומיד הפכת להיות פרזנטורית של החברה בכך והצלחת לגרום לאבא לנסות להתחזק בזה כדי להרחיק את הסרטן באמצעות סרטנים כחולים.

הדבר השני הוא המיזם הטכנולוגי הראשון שלך בגיל תשעים. אני זוכר את אחד הביקורים בשובל לפני חמש שנים בערך, כשהצגת לי את הרשמקול החדיש שלך שבאמצעותו הצלחת להתגבר על העובדה שבשנים האחרונות כבר היה קשה לך לכתוב אבל היו לך הרבה דעות להביע. זה היה מאוד פשוט, היית מקליטה, אבא היה מגיע מדי פעם לשובל, אוסף את החומרים החדשים, מתמלל את חלקם ומעלה את זה לאתר שבנינו בעבורך.

עם הזמן חשבנו על דרך לייעל את התהליך ויזמנו יחד את הוויסבוק. הפייסבוק הקולי הראשון. מה שמדהים שמעולם לא יצא לך לראות איך נראה אתר אינטרנט שלא לדבר על רשת חברתית, אבל הבנת את המהות.

ואפילו את המצאת השם – וויסבוק.

זה היה די פשוט, קנינו לך אייפד, בלחיצה אחת היית מקליטה את דבר היום וזה היה נשלח אוטומטית ישירות לאבא. אבא התחיל לתמלל גם כאן את התוצרים והעלה אותם לאתר שלך בקצב אחד אחרי השני, עד שהבין שהוא לא עומד בקצב וזאת הפכה להיות משרה תובענית יותר מפיתוח טילים, ואז פשוט ויתר על התמלול אבל דאג לעדכן את האתר מדי פעם עד היום. עם הזמן, בלי לשים לב, יצרנו יחד פודקאסט עדכני בלי הרבה מאזינים אבל עם המון דעות על פוליטיקה, על בריאות, על חקלאות ובכלל על אקטואליה. מדהים כמה נשארת מחוברת ומעודכנת כל הזמן. הייתי שומע לפעמים חלק מההקלטות בדרך לעבודה וככה נשאר מחובר כי שיחות הטלפון איתך היו מסתיימות בלי הכנה ברגע שתוכנית הרדיו שלך הייתה מתחילה. אני יודע שאני עוד אתגעגע אבל מצד שני אני יודע גם איפה למצוא אותך ולבחור הקלטה מבין מאות ההקלטות ולהבין מה עבר בראשך באותו יום.

רגשות מעורבים

זה עצוב. אבל מתוך העצב הגדול מגיח חיוך גדול שפשוט אי אפשר להסביר. מין חיוך כזה שגורם לעצב להידחק לפינה.

אולי זה החיוך הגדול שכל כך מאפיין אותך. החיוך הזה שנמתח לך על הפנים בכל פעם שאני מתקשר ביום שישי לשיחת ה-"שבת שלום" המסורתית שלנו. החיוך הזה שלך שמופיע בכל תמונה, בכל מפגש – חיוך אמיתי ורחב, כזה שמתעקש לגרום לצד השני להשיב בחיוך גדול לא פחות.

בהשראתך, האישה החזקה והדעתנית מצד אחד, אך הרגישה עם הצחוק המתגלגל מצד שני, בהשראתך – אני מתעקש לבחור באותו חיוך.

זה נותן לי מוטיבציה להמשיך, להגשים את החזון שלך, תוך כדי שאני מגבש את שלי. היכולת הבלתי מוסברת שלך להשפיע על כל כך הרבה אחרים, הידע הבלתי נגמר והרצון התמידי לדעת, אהבת הארץ ואהבת האדם – הם רק פיסה קטנה מכל אלו שגורמים לי פשוט להעריץ אותך.

ועכשיו, עם קצת חנק בגרון אך עם החיוך הגדול שמתעקש לנצח – אני יכול להגיד בלב שלם שזכיתי. זכיתי בסבתא מדהימה, מורה לחיים, דמות למופת, וכן, גם בחברה טובה ברגעים מסוימים שהיו רק שלנו, עם ההומור המשותף שהיה משתלב בצורה מושלמת בשיחות הקולחות שלנו, החל משיחות ענייניות ופרקטיות וכלה בשיחות ברומו של עולם כיאה לצמד פילוסופים של העולם המודרני.

אפילו במפגש האחרון שלנו, כהרגלנו, דיברנו. אני, כמצופה, הייתי אמון יותר על תחום ההאזנה המשתוקקת לעוד, בזמן שאת מטפחת את כישורי האורטוריה הבלתי מוסברים שלך. כהרגלך, את מספרת סיפור שנבנה בצורה כל כך לא מתוכננת אך מדויקת להפליא, כאילו נכתב במיוחד בעבורך על ידי גדול הכותבים של ימינו. צלצול הטלפון קוטע את הסיפור – אך אני מתעקש שתסיימי אותו, רק כדי לקבל עוד פיסה קטנה של בינה שלא מלמדים באף אוניברסיטה. סיימת את הסיפור. ואני כמובן נהנה מכל רגע.

אני בטוח שכולם אמרו, אומרים ויאמרו לך המון מילים מדהימות, שבכל מקרה לא יספיקו בשביל לתאר את מפעל החיים שלך או את האדם המופלא שאת.

אני אתמקד בלהגיד לך תודה.

תודה לך על עשרים ושבע שנים מדהימות ועל עוד הרבה מעבר. זה עצוב, אבל אני לא שוכח לחייך.

כבר כנערה, היתה אילנה ייצור דעתני, קשה עורף, לא מוותר.
היינו בית אורתודוקסי, אבל אילנה הלכה, בעקבות ישראל, דודה, ל'השומר הצעיר'.
היא הייתה תלמידה מצטיינת בבית ספר עממי ובבית ספר תיכון, מלכת אסתר בכל הצגת פורים. כאשר אילנה הייתה בכיתה ה' של בית הספר העממי, אני נכנסתי לכיתה א' וכאשר התנהגתי לא בסדר, וזה קרה לעתים קרובות, היה המורה שולח אותי אל המנהל, כמובן לכיתה של אילנה. אני הייתי העונש שלה.
כאשר הוצאה מכיתה ה' של הגימנסיה על מנת לעלות ארצה, אמרה המחנכת שלוקחים לה את התלמידה המוכשרת ביותר בכיתה.

עד שאילנה השיגה את הסכמת ההורים לעלייתה, עברה המשפחה משבר.
אילנה פתחה לבסוף בשביתת-רעב וההורים נאלצו לוותר. זה היה בשנת 1940 או 1941 ואילנה הייתה בקבוצה האחרונה של עליית הנוער שיצאה מסלובקיה. אמא הייתה מספרת, שאחרי עלייתה של אילנה התביישה ללכת אל הקצב היהודי כי הרגישה שמאחורי גבה מתלחשות היהודיות על אם חסרת מצפון ששולחת את בתהּ לאסיה, לתנאים תת אנושיים.

באחד המכתבים שלו מכנה אבא את הסכמתם לעלייתה כ"נמהרת". אולם, כעבור זמן לא רב התברר כי אילנה בעקשנותה הצילה את חייה. בעשרים במרץ 1942 אספו אנשי הגוארדיה הפשיסטית את הבנות היהודיות ואלה נשלחו לאושוויץ. בהן מגדה אמסטר, בת דודה שאיתה גדלה אילנה כמו אחות. הבנות הועסקו בהקמת מחנה אושוויץ, עבודת פרך, בהשגחת אסירות פליליות שהועברו ממחנה זקסנהאוזן ושהתייחסו לבנות יהודיות באכזריות רבה. מגדה אמסטר לא עמדה בתנאים ולא חזרה.

מהמכתבים של אילנה שנמצאו לאחרונה, עולה שאילנה נאבקה גם בקשיי קליטה, געגועים הביתה, שהרי הייתה בבת עינו של אבא, אבל לאט נקלטה ונהנתה מהגשמת הציונות.
הואיל ולא היו קשרי דואר בין פלשטינה לסלובקיה, נשלחו מכתביה אל אחי סבתא בהונגריה, והוא העביר אותם להורים בצירוף הערה, שקריאת מכתביה של אילנה הופכת אותו לציוני.

כאשר אנחנו, ההורים ואני, הגענו ארצה בשלושה בדצמבר 1949, שובל כבר עלה על הקרקע בנגב, ואילנה הייתה בהריון עם אורי. יוסי היה לבן משפחה נפלא, תמיד מוכן לסייע, אבל גם אבא שלנו לא היה אדם שיבלה במחנה עולים של הסוכנות; כעבור ימים ספורים היו ההורים משוכנים בשני חדרים בנתניה ואבא החל לעבוד.

על קורותיה של אילנה בארץ יודעים בניה יותר ממני. אני רק זוכר את הביטויים שנתנה למלחמתה על קיום המשתלה שעתידה היה מוטל בספק בתנאים של הנגב.
המים ל-11 היישובים הגיעו בצמצום אבל אילנה לא ויתרה והמציאות של הנגב הירוק מוכיחה כי צדקה.

יוסי היה שותף נפלא לחייה וגיס נפלא. את דעותיה הפוליטיות – כמו הצטרפות לאריק שרון בתנועת שלומציון לא הבנתי אבל עם דעתנותה של אילנה חבל היה להתווכח. גם עזיבת הקיבוץ והמשך המגורים בו יצרה מערכת יחסים סבוכה אם כי לא היה קשה להסכים עמה.

עקשנותה של אילנה הגיעה לידי ביטוי בשנות בגרותה, אם אפשר לכנות את הגיל הזה כך. אחרי הדוקטורט התגברה על העיוורון, הרצאותיה זכו להתפעלות כללית ול-standing ovation של הקהל, גם בבית שאנו דיירים בו. נכונותה להיענות לכל הזמנה, נסיעותיה לכל מקום בתחבורה ציבורית והסגנון המסודר של ההרצאה, למרות חוסר היכולת להיעזר ברשימות, זכו להערכה כללית. לא היה קץ לפליאה בקרב ציבור השומעים.

בסופו של דבר – וזו השקפתי שלא בדקתי את נכונותה – נראה לי כי כל הפעילות של אילנה לא יכלה להתגבר על מה ששלט בחייה בשנים האחרונות: הבדידות.
למרות שהייתה מוקפת באהבת בניה ונכדיה, המרחק הגיאוגרפי השפיע.
בחודשים האחרונים לא הסתירה כי נמאס לה והיא מוכנה לסיים את חייה.
יומיים לפני פטירתה עוד הייתה לנו שיחה ארוכה והשקפתה בעניין העייפות מן החיים באה לידי ביטוי.

אילנה הלכה לעולמה אחרי חיים מלאים בעשייה ואנחנו יכולים לזכור בסיפוק שהייתה לנו אחות שכזאת.

דברי גונן רייכר, מזכיר הקיבוץ

אנו נפרדים היום מאילנה וחשבתי בהזדמנות זו לחזור לרגע לדבריו של ר' אלעזר בן עזריה במסכת אבות :

"כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו...

אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו."

ואילנה, שחכמתה הייתה מרובה כל כך ואת מעשיה מי יוכל בכלל למנות...

נאמר כך –

רוחות רבות נשבו כאן בשבעים ומשהו השנים האחרונות ואף לא אחת מהן הצליחה להזיזך, לא ממקומך וגם לא מדעתך. אילן מיוחד היית, אילנה, ענפייך מרובין היו וכך גם שורשייך.

חוסנה של קהילה נמדד תמיד בדרך שבו היא מסוגלת להכיל את האחר, את השונה. את האילנות שיש להם ענפים מרובים ושורשים איתנים והפירות שהם מעלים לעתים מתוקים הם, אבל לעתים גם מרים.

מקווה מאד שקהילת שובל עמדה אכן במבחן הזה. הרבה טוב הענקת לנו והשבעת אותנו גם לא מעט מרורים.

אהבת וכנראה גם שנאת ובשנות חייך הארוכות טעמת מזה ומזה.

לבקשתך לא נקברת. לא בבית עלמין ולא בחלקה של עפר.

אאחל לך בשם כולנו שלמרות זאת את נחה עכשיו בשלום ומתוק לך ומתוק לך בפה.

אתכם אנחנו משפחה יקרה, מחזקים ומנחמים.

יהי זכרך ברוך.                                                                                           ‏ו' אדר א, תשע"ט ; ‏11 בפברואר, 2019

על המוות – כתב עמיקם

לאילנה הייתה דעה נחרצת על כל דבר, גם על הדרך שבה אדם צריך לסיים את חייו. את דעתה זאת ביטאה בפנינו פעמים רבות. בין השאר היא כותבת, באחד ממאמריה בספר "הרהורי כפירה", שבו היא מונה את חטאי הרפואה המודרנית:

"... המאמץ הנוראי להאריך חיים ויהי מה! גם כשהם חסרי תוחלת, אף בניגוד לרצון 'בעל הבית', האדם המתחנן, שלא יאריכו את סבלו ויתנו לו למות בכבוד...ראיתי איך מצלמים/דוקרים/מנשימים/מזריקים/פותחים וסוגרים בטן יום לפני מותה והיא כרותת רגל וסוכרתית ומה לא? בלי חשבון של עלות ה'רחמים' ובלי חשבון הסבל לה ולכל משפחתה. בשם שבועת היפוקרטס?! והרי גם המוות הוא מרכיב של החיים. גם למות מוטב בכבוד. ואולי אף בנחת. בלי סבל מיותר. כפרידה מהאהובים. בתקוה לעולם שכולו טוב. לא בעינוי 'רפואי' ..."

את דעתה זאת יישמה אילנה על עצמה בנחישות רבה, בבחינת "נאה דורש ונאה מקיים". מהרגע בו החליטה שחייה, בעיניה, אינם שווים עוד, היא הסתגרה בבית, סירבה לקבל טיפולים רפואיים מאריכי חיים, מיאנה לקבל ביקורים, סירבה לאכול, ותוך שבועיים נפטרה.

האומץ שלה לקבל את מותה המתקרב באהבה, והנחישות שלה לסיים את חייה בדיוק איך שרצתה, מתי שרצתה ולא מעבר לכך, מהווים השראה לכולנו.

יהי זכרה ברוך

מתוך: השבוע בתנועה הקיבוצית – דוברות התנועה הקיבוצית – 22.02.2019

התנועה הקיבוצית אבלה על מותה של ד"ר אילנה צור - השתלנית הראשונה בנגב

· 18/02/2019

אילנה הייתה השתלנית הראשונה בנגב, סופרת, מרצה, מחנכת, הוגת דעות ומפתחת שיטת הוראה הוליסטית ללימוד האדם. היא חיברה שבעה ספרים בנושאי בריאות, חינוך לבריאות וגוף האדם.

לפני שבוע הלכה לעולמה, בגיל 95, אילנה צור מקיבוץ שובל שהייתה השתלנית הראשונה בנגב וגם סופרת, מרצה, מחנכת, הוגת דעות ומפתחת שיטת הוראה הוליסטית ללימוד האדם. היא חיברה שבעה ספרים בנושאי בריאות, חינוך לבריאות וגוף האדם.

אילנה צור נולדה בשנת 1924 כמגדה שרה שפירא בכפר סטרסקה (Strajske) בסלובקיה, כבת בכורה להוריה אטל ויצחק שפירא. היא עלתה לישראל באפריל 1940 במסגרת עליית הנוער עם תנועת "השומר הצעיר". בישראל התחנכה בחוות הלימוד תלפיות, ירושלים, בהנהלתה של רחל ינאית בן-צבי. עם סיום לימודיה בחוות הלימוד עברה להכשרה בקיבוצים עין החורש וגן שמואל. מטעם ההכשרה נשלחה צור להדריך בתנועת השומר הצעיר בקן רמתיים ובקן חיפה. בשנת 1946 הצטרפה לקיבוץ אילת (לימים קיבוץ שובל) שנוסד באותה עת בנתניה. קיבוץ אילת עלה על הקרקע בביר זבאללה במסגרת 11 הנקודות בנגב, וקיבל את השם שובל. צור הצטרפה לקבוצה שישבה בשובל בשנת 1947. בשנת 1948 התגייסה לפלמ"ח ושירתה במסגרת חטיבת הנגב במשלט תל אל חאסי, אל מול צבא מצרים הנצור בכיס פאלוג'ה. באותה השנה נישאה למי שהיה מפקדה, יוסי צור, יליד שנת 1925 בגרמניה, אף הוא מראשוני קיבוץ שובל.

בקיבוץ שובל הקימה צור את ענף המשתלה, שהייתה המשתלה הראשונה בנגב, והפעילה אותו עם צוות שתלניות עד שנת 1959. במסגרת עבודתן במשתלה ביצעו צור והצוות אינטרודוקציה של זני עצי פרי שלא גודלו עד אז בארץ באופן מסחרי, ביניהם שזיף אירופי ("שגיב") ומשמש מזן "פאר רעננה", ועוד. צור הייתה בוגרת סמינר ערב למורי חקלאות וטבע ע"ש שיין בפתח תקווה, בוגרת ומוסמכת הפקולטה לחקלאות ברחובות, בוגרת מכון אדלר בייעוץ חינוכי ודוקטורט להוראת מדעים של האוניברסיטה העברית בירושלים. את תאריה האקדמיים עשתה צור במקביל לעבודתה. בין השנים 1960–1962, במקביל ללימודיה בסמינר שיין עבדה צור כמורה לחקלאות בבתי הספר "ניצנים" ברמת גן ו"הגליל" בשכונת התקווה. לאחר מכן חזרה צור לנגב ולימדה חקלאות בחווה לחינוך חקלאי בבאר שבע ובמרכזייה הפדגוגית ב"בית יציב". בנה עמיקם אמר בריאיון לאילנה דיין בגלי צה"ל כי אמו הייתה פמינסטית, עוד כשהמושג הזה לא היה עדיין בשימוש, והיא רצתה שלנשים תהיה אפשרות לעבוד בחקלאות ובעבודה יצרנית ולהתפרנס מכך בכבוד, ולטובת כך היא הקימה את המשתלה בקיבוץ שובל כענף שמעסיק בעיקר נשים. לאחר מכן עבדה כמורה וחיפשה דרכי הוראה אשר יהיו מעניינות ורלוונטיות יותר לתלמידים. היא פיתחה את שיטת הלימוד ההוליסטית ועשתה עליה דוקטורט באוניברסיטה.

אילנה הייתה בשר מבשרה של ההתיישבות בנגב ושל הפרחת השממה, והתנועה הקיבוצית כולה אסירת תודה לה על מפעל חייה המרגש.

יהי זכרה ברוך.

.

 מאמר לזכרה של אילנה:

 

לזכרה של אילנה צור

נועה זמסקי, מקומפגש - עיתון המועצה האזורית בני-שמעון, גליון 262, אפריל 2019

בחודש שעבר נפטרה אילנה צור משובל בגיל 94, לאחר חיים ארוכים ומרתקים. בקיץ האחרון נפגשנו לראיון ארוך במטרה לקדם את האג'נדה הבריאותית שלה. אילנה סיפרה לי את סיפור חייה בשטף ובמרץ. היא סיפרה לי על לימודים בגיל מאוחר, על שביתות פמיניסטיות ועל השיטה ההוליסטית שפיתחה לשמירה על הבריאות. רק על פוליטיקה לא דיברנו.

היא התקשרה אלי לפני כשנה, הציגה את עצמה כאילנה צור מקיבוץ שובל וביקשה שאפרסם עליה כתבה בעיתון. עיתונאים מקבלים טלפונים כאלה מדי פעם. היא סיפרה לי שפיתחה שיטת בריאות הוליסטית שהיא רוצה לפרסם ולחלוק עם תושבי המועצה. כמו כן הוסיפה שהיא בת 94 ואני יכולה למצוא עליה מידע באינטרנט. זה נשמע מסקרן, הרבה יותר מסקרן מרוב הפניות שאני מקבלת מאנשים שרוצים שאכתוב עליהם או על שיטות שפיתחו. הודיתי לה על הפנייה ואמרתי שזה נשמע מעניין מאוד, אבל אני צריכה לחשוב על המקום הנכון לכתבה כזו, במדור בריאות או ככתבה כללית ואחזור אליה עם תשובה בהקדם. ערכתי תחקיר קצר ולאחר שבוע חזרתי אליה וקבענו להיפגש. אמרתי לה שאני רוצה לכתוב עליה ועל סיפור חייה. היא רצתה שאכתוב על השיטה שפיתחה. התפשרנו על האמצע.

זמן קצר לאחר מכן נפגשנו בביתה בשובל. לא קל למצוא בתים בקיבוצים. כעיתונאית, אני רגילה כבר שנים ארוכות לכך שאנשים אינם תמיד יודעים לתאר באופן מדויק את הדרך לביתם, אבל ההסבר שאילנה נתנה לי היה מדויק וברור ומצאתי את הבית בקלות. זה היה ביום חם של קיץ. אילנה חיכתה לי על השביל, ליד הפחים, בדיוק כפי שתיארה לי בטלפון והובילה אותי לביתה, בית קיבוצי קטן ונעים, מסודר ומטופח. התיישבנו ליד שולחן המטבח, מול כיבוד של פירות יבשים וטריים והתחלנו לשוחח. פגישה שבדרך כלל נמשכת כשעתיים התארכה לארבע שעות מרתקות. הצורך להיות קשובה וערנית במשך זמן ארוך כל כך, כדי לא להחמיץ דבר, הותיר אותי תשושה.

אמרתי לה מראש שיחלוף זמן עד שאוכל לפרסם את הכתבה. עיתון מועצה, על-פי תפיסתי, מיועד בראש ובראשונה עבור התושבים: להנגיש להם מידע על שירותים ופעילויות שהמועצה עושה עבורם. הוא נועד גם להעביר מידע על הנעשה ביישובים השונים ובקהילות השונות ובכך לשמש גם כמקום המיועד לאיחוד וגיבוש של היישובים ולהפוך את המועצה לקהילה של קהילות. מטרה נוספת של העלון היא לסייע בקידום הפעילות הכלכלית של התושבים וכמו כל עיתון, הוא שואף גם להיות גם מעניין ורלוונטי ככל האפשר. יש לעיתון, אם כן, הרבה מטרות, אבל מעט מקום. אם נוסיף לכך את העובדה שחלק מהכתבות קשורות למועדים מסוימים, כמו פתיחת שנת הלימודים, בחירות וכדומה, יוצא שדווקא סיפורים אנושיים, שהם לחם חוקו של כל עיתון והדבר שרוב הקוראים אוהבים יותר מכל, נוטים להידחות מפני כתבות אחרות. כך, לצערי, נדחתה הכתבה על אילנה מחודש לחודש ולא זכתה להתפרסם בחייה.

בריאות בכיף בשיטה הוליסטית

אילנה ניגשה ישר לעניין. "לשיטה שלי קוראים בריאות בכיף בגישה הוליסטית. המונח 'הוליסטי' עבר שינויים לאורך השנים. בחרתי במונח הזה זה לפני זמן רב ובאוניברסיטה העברית טענו שאיש לא יבין אותי ואולי מוטב שאתרגם את המונח. היום יש בוטיק הוליסטי לציפורניים ואחר לנעליים. יש שגשוג וצמיחה של גישות אלטרנטיביות לטיפול בתלונות על בריאות. באחד הספרים שלי מופיעה רשימה של 80 שיטות אלטרנטיביות ובינתיים המספר צמח בהרבה. יש שילובים בין שיטות וייבוא של שיטות. עם ישראל הוא יצירתי ופורה ולכל שיטה חן ותרומה משלה."

זה נקרא Drugless therapy - טיפול ללא שימוש בתרופות. "מה ש מפחיד אותי זו הרפואה הקונבנציונאלית", אמרה אילנה. "אני משנת ייצור 1924, קשישה מאד. יותר מ-50 שנה אינני משתמשת בשום תרופה או חיסון. מדי פעם אני פוגשת רופאים כדי לראות מה שלומם ולבחון האם התנהלותי הגיונית או סתם משונה. אני מגלה ששלומם לא מי יודע מה. כשאני שואלת אנשים מה הם מעדיפים, תיאוריה או תכל'ס, הם מבקשים תכל'ס, אבל אני רוצה להציג גם את הגישה, את הפילוסופיה שעומדת מאחורי השיטה שלי וגם את השיטה עצמה, שהיא העברה של הפילוסופיה לחיי היום-יום."

4 פנים ו-15 חושים

אילנה הסבירה לי את השיטה במשך זמן ארוך ובסבלנות רבה. "מה אומרת השיטה ההוליסטית? זו שיטה אקלקטית, צירוף של כל מה ששמעתי, למדתי והתלבטתי בו. הכל גנוב מגנבים", הסבירה. בתמצות רב, השיטה שפיתחה אילנה מכילה 4 פנים: "לכל נושא בחיים, מחלות או אפילו מטרדים יומיומיים, כמו, למשל, נשירת שיער, ציפורניים שבירות או הריון בלתי רצוי, יש 4 פנים של השלמות: שילוב בין גוף, נפש ורוח, ציר הזמן, שהוא האירועים הפיזיים והנפשיים שעברתי לאורך חיי, השייכות שלי - שייכות מגדרית, שייכות לעם, למקום ולתרבות והגישה המערכתית – אם למשל גורמת התנהגותי להיווצרות של קריש דם קטן, הוא עלול לפגוע במוח או בלב. אחרי בדיקה של כל פן כזה אני בודקת איפה נפגשים כל החוטים."

בעבודת הדוקטורט השנייה שלה היא עסקה בכאב. "כשאדם אומר 'כאב', הוא ניגש לארון התרופות או למומחה. הגישה שלי לכאב היא אופטימית, מכיוון שכאב הוא מידע וללא מידע, יש סכנות. הכאב הוא ידיד, כי הוא נותן אינפורמציה. האינפורמציה יכולה לנבוע מהגוף, מהנפש או משיקול דעת, מהעבר או מהציפיות שלי מעצמי. כאב יכול לנבוע משייכות - אם למשל, אינני מרוצה מההשתייכות שלי למגדר, או אינני גאה על היותי יהודייה. כאב הוא תגובה על גירוי יתר של אחד או יותר מ-15 החושים."

קראתם נכון, בשיטה של אילנה ישנם 15 חושים ולא רק חמשת החושים שאנחנו מכירים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש. "אני כבדת ראייה. זה קשה ומציק, אבל אפשר להסתדר. יש אנשים שהם עיוורים לחלוטין והם ממלאים תפקידים. זה נחמד להיות בסדר עם כל חמשת החושים וקשה בלעדיהם, אבל אפשרי. עשרת החושים האחרים, לעומת זאת, הם חיוניים. חוש הוא תא שמחובר אליו עצב היקפי תחושתי, או קבוצת תאים עם עצב היקפי, איבר שמזהה שינוי מהמצב התקין." בעשרת החושים הנוספים כללה אילנה את חוש הרעב והצמא, חום וקור, שיווי משקל, מגע ולחץ, תנועה, כאב והחוש הכימי. כל אחד מהם מזהה תקלה כלשהי ומתריע עליה בפני מנגנוני התיקון של הגוף. "מטרת הזיהוי היא להכין מערך תיקונים עד להגעה למצב תקין ברגע הנתון. זה הסבר מסורבל, אבל בחיים זה כל כך יפה. אני עוסקת בכך כבר 50 שנה וזה תמיד יפה ומרגש. זוהי חוכמת הגוף - Wisdom of the body."

התחילה ללמוד בגיל 36

את הידע הרב שלה ואת כל התעודות והדוקטורטים שקיבלה לאורך השנים, כל הדרך האקדמית הארוכה הזו, התחילה אילנה בגיל 36, כשהיא כבר אמא ל-3 ילדים. סיפור חייה מרתק, כראוי לאשה מיוחדת כפי שהיתה. היא נולדה בצ'כוסלובקיה בשם שרה. "הגעתי ארצה במרץ 1940, ביום הולדתי ה-16, על האנייה האחרונה שעזבה את נמל טריאסט, כחלק מקבוצה של 200 ילדים ובני נוער. נאמר לנו שהציוד יגיע בשבוע הבא, באנייה הבאה. לו זה היה להיפך, הבגדים שלנו היו מגיעים לארץ ואנחנו היינו באושוויץ." משפחתה עברה את המלחמה בסלובקיה ולמרות הכל הצליחה לשרוד ולעלות לישראל בתום המלחמה.

בשנתיים הראשונות בארץ למדה בחוות הלימוד של רחל ינאית בן צבי ובעלה, לימים נשיא המדינה יצחק בן צבי, בתלפיות. "מאז אני פמיניסטית ושם ארגנתי את שביתת הבנות הראשונה", סיפרה אילנה. "חברים מסלובקיה שהיו בפנימיות אחרות באו לבקר, אבל סילקו אותם, כי הם בנים. למחרת הודעתי על שביתת אוכל, אבל לא על שביתה מעבודה." כשסיימה את לימודיה בחוות הלימוד, הגיעה לעין החורש. היו שם 6 בנות בשם שרה ולכן החלפנו שמות. כך קיבלתי את השם אילנה."

את השביתה השנייה שלה ארגנה במקווה ישראל. "ב-1946 הצטרפתי לקיבוץ אילת (כיום שובל). עבדנו כשכירים בנתניה. הקיבוץ שלח שני חבר'ה למקווה ישראל להשתלם בחקלאות ואני שלחתי את עצמי להשתלמות. מנהל מקווה ישראל היה יהודי קטן מטעם פיק"א, שקראו לו קראוזה. היינו שם במעמד של פרקטיקנטים במשתלת הנוי. מיד כשהגענו, הלכתי לקראוזה ושאלתי אותו למה אנחנו עובדים פה בלי כסף. ביקשתי שיתן לנו לפחות דמי כיס למשחת שיניים, אבל הוא שאל אותי: 'מי את בכלל?' חזרתי לקיבוץ אחרי שסיימתי את ההשתלמות והקמתי פה, בשובל, משתלת עצי פרי. כשבאתי לכאן ראיתי מדבור. האדמה היתה במצב מוזנח. זה היה אבק. כולנו היינו בוגרי בתי ספר חקלאיים והדבר הראשון שעשינו היה השבחת האדמה - דישון, מחזור זרעים וכל העקרונות הכלכליים. האדמה הניבה אז 60 קילו לדונם, לעומת מעל ל-1,000 קילו לדונם כיום."

לעזוב במחאה את הקיבוץ

בשובל הכירה אילנה את יוסי צור, לימים ראש המועצה. "התחתנתי עם גבר מדהים, חכם ומלא יוזמות", סיפרה. "הוא ידע שפות והיסטוריה, הקים את הנגרייה בשובל ואת אבשלו"ם והעביר את המועצה למתחם הנוכחי. שימש כמוכתר, דיבר ערבית והקים לערבים את הקואופרטיב הראשון והאחרון. נולדו לנו 3 בנים ואם יש משהו שאני מתחרטת עליו, הוא שלא הולדנו יותר ילדים."

שנתיים אחרי שנולד הבן השלישי, החליטו בשובל שהנשים דרושות לעבודות בשירותים השונים בקיבוץ. "8 בנות עבדו במשתלה", סיפרה אילנה, עדיין כעוסה לאחר כל השנים. "הרווחנו כסף והכירו אותנו בכל הארץ. כל הפמיניזם שלי התקומם ונשברתי נפשית. עזבתי את הקיבוץ בספטמבר 1959." בעלה יוסי ושלושת ילדיה, בני שנתיים, שש וחצי ותשע, נשארו בקיבוץ.

מחוץ לקיבוץ וכשהיא רחוקה מילדיה ומשפחתה, בתנאים כלכליים קשים, התחילה אילנה במסלול לימודים ארוך ומורכב. "למדתי הכשרת מורים לטבע וחקלאות ולימדתי בבית ספר ברמת גן ואחר כך בשכונת התקווה. למדתי במכון אדלר לייעוץ חינוכי והצלחתי להשתחל לקבוצה של בני קיבוצים, שלמדו לימודים מרוכזים לתואר ראשון בפקולטה לחקלאות. בערך בשנת 1964 חזרתי לשובל והתחלתי לעבוד בבאר שבע. בינתיים עבדתי כיועצת חינוכית והיה לי תואר שני באנטומיה ופיזיולוגיה של בעלי חיים."

במשך 30 שנה לימדה במכללת קיי את המורים לגיל הרך, מורים לחינוך מיוחד ומורים להוראת מדעים. "על זה קיבלתי את הדוקטורט הראשון שלי בהוראת המדעים", סיפרה. "הוכחתי שלימוד הוליסטי על האדם יוצר שינוי התנהגותי, שבעקבותיו הוא הופך לבעל בטחון עצמי רב יותר ולומד לאהוב את עצמו ואת החיים. הוכחנו שקורס של 60 שעות משפר את איכות חייהם של התלמידים. לאחר מכן למדתי נטורופתיה כתלמידה אקסטרנית ונבחנתי בקולג' אנגלו-אמריקאי לנטורופתיה בלונדון. הם קראו את התיזה ונתנו לי את הדוקטורט השני, בנטורופתיה."

לא אלוהים ולא גנטיקה

"הגישה שלי איננה פטליסטית. מה שקובע את חיי ובריאותי הוא לא אלוהים או הגנטיקה, אלא ההתנהגות שלי. הרפואה איננה נותנת כבוד לחיים. היא מאריכה את הסבל של הפרט הסובל ושל סביבתו ועושה זאת בהמון שיטות, החל מהצלת פגים, כאלה שזה יהיה נס אם הם יהיו אנשים וכלה בהארכת חיים. אנחנו מכירים אנשים שסובלים במשך שנים ממחלות ניוון סופניות ומתחננים שיתנו להם למות. במקום זאת דוחפים להם עוד זריקה, עוד עירוי ועוד תרופה. אין תרופה שאין לה תופעות לוואי שליליות. לפעמים תופעות הלוואי קשות יותר מהבעיה שהתרופה אמורה לפתור. רופא דן במקרה על פי המקרה שלפניו ועל פי הביקורת שיקבל אם יבחר בדרך כזו או אחרת. גם הרופאים טועים. הם נתונים למשטר של פרוטוקולים ויש להם מעט מאד מקום לשיקול דעת. אני, לעומתם, מתלהבת מכל השיטות האלטרנטיביות. לכולן יש כבוד לגוף."

שיטת אילנה צור לשיפור הבריאות באמצעות שיפור ההתנהגות:

שיפור הרגלי שתייה – חשוב להקפיד על הרגלי שתייה. אם הדם נעשה סמיך, נוצרות התגבשויות, שיוצרות קריש דם הגורם לשבץ.

הרגלי נשימה – רק האף יכול לטייב את האוויר: לחמם, להרטיב, לסנן אותו מאבק ולחטא אותו מחיידקים. נשימה דרך הפה מייבשת את החניכיים ואת הרוק, המכיל אנזימים מפרקים.

הרגלי יציבה ותנועה – תנועה היא אם כל חי. הדור הנוכחי הוא דור יושב ומכאן באות כל המחלות האפשריות. הישיבה מונעת מהסרעפת לנוע כפי שהיא צריכה. תנועה משפרת גם את תנועת הדם. כשהזרימה יורדת, מתיישבים החומרים השונים על הדפנות של כלי הדם, מצרים את כלי הדם ומעודדים היווצרות של קרישים.

שמירת הטמפרטורה בגוף – חשובה לתפקוד הנכון של כל איברי הגוף.

לקטר ולפרגן - אינני מאמינה בחשיבה חיובית. אני מאמינה בעשיה חיובית, אבל חייבים גם לקטר ועם זאת למצוא שיטות לפרגן.