Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה ליוסף מרים ז"ל
(14/12/1925 - 11/01/2012)     ( כז כסלו תרפו  -  יז טבת תשעב )

מרים לבית ברנט נולדה לאביה אלברט ולאמה רות בפאזוואלק, עיירה קטנה בצפון גרמניה. שם עברו עליה שנות ילדותה הראשונות באושר וגם בעושר יחד עם אחותה הצעירה חוה.

בשנת 1934, אחרי עליית היטלר לשלטון ועם החמרת המצב, הצליח אביה להשיג סרטיפיקט והמשפחה עלתה לארץ והתיישבה בקריות, שם עבד אביה במפעל היציקה "וולקן".

עם הזמן עברה המשפחה לגור בחיפה. מרים הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר" ובשנת 1944 הקימה יחד עם חברים נוספים את "ההכשרה" בנתניה. תוך כדי השהות בנתניה למדה בירושלים טיפול תינוקות. בהכשרה הכירה מרים את רודי יוסף ושניהם הקימו בקיבוץ את משפחתם. בשנת 1949 נולד בנם הבכור רענן. בשנה זו גם עברו לנקודה בנגב, היא שובל. למרים ולרודי נולדו שני ילדים נוספים יזהר בשנת 1952 ונגה בשנת 1959.

מרים עבדה בענפים שונים, הייתה מטפלת תינוקות ומטפלת בקבוצות ילדים, וכן עבדה שנים רבות במזכירות הקיבוץ.

בשנת 1968 מת רודי באופן פתאומי ומרים נותרה לבדה. בשנת 1972 הכירה את צבי גרין, חייתה עמו שנה בקיבוץ עינת ולאחר מכן המשיכו השניים את חייהם המשותפים בשובל, עד מותו של צבי בשנת 1991.

מרים הקדישה את חייה לבתה נגה, לרווחתה ולאושרה וזאת עד לימיה האחרונים, ממש.

עם זאת, מרים אהבה את החיים, טיילה בארץ ובעולם, אהבה מוסיקה ואירועי תרבות והייתה מעורבת בחיי הקיבוץ.

למרים נולדו בחייה שישה נכדים וארבעה נינים (כיום יש לה כבר שישה נינים) שאותם אהבה עד אין סוף, פינקה במתנות ואהבה לארח בביתה בקיבוץ ולהתארח אצלם.

מרים אהבה מאד את חיי הקיבוץ ואת עקרונותיו. עד יומה האחרון התעניינה במה שקורה, ובמה שמתרחש או שמתחדש בקיבוץ.

יהי זכרה ברוך.

 .

הספד שכתב בנה, יזהר יוסף

אמא,

אני לא יודע איך להתחיל. קשה לי אפילו המחשבה על המילה "הספד".

מצד אחד – היו לך חיים נפלאים, מספקים, מלאים. גידלת משפחה לתפארת, בנים, נכדים ונינים – מוצלחים אחד-אחד. חיית חיי עבודה ושיתוף, במובן הישן והטוב של המושג – במובן הקיבוצי המקורי. ידעת ליהנות מהחיים, אהבת מוסיקה ותרבות, טיולים ואוכל טוב.

היית אמא ,סבתא ואדם אוהב, מפנק ונותן.

מצד שני – היו לך חיים קשים. מלאי מהמורות, כמעט בלתי אפשריים. אישה חזקה היית, נלחמת והתגברת על הקשיים העצומים שנקרו במהלך חייך (לא אמנה פה את המהמורות והקשיים הללו, אך מי שהכיר אותך יודע). במיוחד הקדשת את חייך לנגה, בתך המיוחדת אך בעלת הצורך הרב לטיפול והשגחה. עשית זאת עד יומך האחרון בדבקות ובמסירות אין קץ.

אהבת ללא גבול את משפחתך שבנית – בנים, בנות, כלות, נכדים ונינים, כולל את בניו ונכדיו של צבי, אישך השני, שאותם אהבת כבנייך את. לא הייתה פעם אחת שבאת לבקר אותנו או שבאו לבקר אצלך ולא חיכתה מתנה כל שהיא, וכמובן ממתקים ועוגות מעשה ידיך להתפאר (שכחת להשאיר לנו את המתכון לסהרוני הבצק הממולאים, האלוהיים שלך).

אמא – באת לארץ כילדה קטנה עם עליית הנאצים לשלטון. השתלבת במהירות בחיי המדינה, בתנועת "השומר הצעיר" ובהמשך, בהגשמה בהקמת הקיבוץ שהיית ממייסדיו, קודם בהכשרה בנתניה ואחר כך בעליה ל"ביר זאבאללה", היא שובל של היום.

כל חייך הבוגרים הקדשת לקיבוץ ולמשפחה, במסירות ובדבקות לרעיון (כיום יש החושבים שאולי דבקות רבה מדי).

כמה מילים לחברי הקיבוץ...

אינכם מבינים כמה הקיבוץ יקר לי.

אינני בקיבוץ כבר יותר משלושים שנה, אך עדיין מרגיש אני בו, בזכותכם ובזכות אמא, כבן בית. אני מכיר כל שביל ועץ, כמעט כל חבר ובני חברים, אוהב אני ללכת בשביליו, לנסוע בשדותיו, לאכול בחדר האוכל, לומר שלום לחברים ותיקים כמו משה וקסלר, שמואל מנדלסון, אפרה שרטר, איציק קלמן, אלעזר – ועוד רבים וטובים (גם אם ללא ידיעתם), נותרו לי מהם זיכרונות נהדרים.

עכשיו אני מרגיש יתום. יתום מאב ומאם, אך גם יתום מהקיבוץ. איני יודע איך ואל מי אוכל לבוא לבקר, לראות מה חדש במשק, בשדות, להראות לנכדיי העתידיים היכן נולדתי וגדלתי – יתום אני!

לסיום, כמה מילות תודה. תודה אין קץ לך, מירה ניר, שאין לי מילים לתאר את הרגשת כל משפחתנו כלפי הטיפול המסור, הבלתי נתפס שאת נותנת לדיירי בית אשחר ונתת במלוא הלב, הנשמה והזמן – לאמא. לעולם לא נשכח זאת. לחברי הקיבוץ, דעו שיש לכם יהלום המנהל את בית אשחר.

תודות עצומות גם להדס שמלווה אותנו שנים ארוכות. לאראלה, לאילנה רז ולכל החברים הנפלאים שעזרו לנו ולאמא ותמכו בשעות הקשות.

למוסדות הקיבוץ – מגיע לכם בית אשחר משודרג, משופץ, מתקדם, המותאם לשנים אלו.

ולך אמא – היי שלום. נאהב אותך תמיד תמיד.

13.1.2012

.
 מהספרייה – דברים לזכרה שנשאה נורית:

ידענו שמצבה של מרים קשה, קיווינו להספיק לבקרה אחרי שובה מבית החולים, אך הידיעה על פטירתה הקדימה אותנו.

מרים התחילה לעבוד בספרייה לפני כשבע שנים כפנסיונרית במשרה חלקית והשתלבה בתהליך קליטת הספרים החדשים ובהכנתם. בשלבי רישום הספרים במחשב היה למרים חלק חשוב בשינוי סימון הספרים, בעדכון הכרטיסיות ובהתאמתם לשיטה החדשה.

בהמשך, ויתרה על חלק ממשימותיה ועברה, מיוזמתה, לעבוד בהתנדבות כדי שלמיקי לא תחסר עבודה.

את עבודתה אפיינו הדייקנות, החריצות והמסירות. הייתה ערה לדיוק ברישום וטרחה לבדוק במחשב אם לא נפלה טעות.

מרים, שלא כרבים מבני דורה, ראתה במחשב גורם ידידותי ולא מאיים ומפחיד וגילתה מיומנות ועניין בשימוש בו.

מרים המשיכה לעבוד ככל שיכלה גם כשכבר הייתה חולה וחלשה.

צוות הספרייה – סימה, מיקי ואני – מבקש לחזק אתכם – רענן, יזהר, נוגה, שרהל'ה, נחמה, האחות חוה, הנכדים, הנינים וכל המשפחה, ומשתתף באבלכם.

מרים תחסר לנו.

יהי זכרה ברוך.

 דברי חוה, אחותה ביום השנה:
 

בית אבא עם מרים יוסף

לאחר כניעתה של גרמניה הנאצית במאי 1945, חולקה גרמניה לאזורי כיבוש שהיו בשליטת המדינות שהביסו אותה במלחמה. שטחי הכיבוש שהיו בשליטת ארצות הברית, אנגליה וצרפת הפכו לגרמניה המערבית. החלקים שהיו בשליטת הרוסים הפכו לגרמניה המזרחית. ברית המועצות וגרמניה המזרחית מעולם לא ראו בשואת היהודים באירופה משהו מיוחד שארע לעם היהודי לבדו, על ששת מיליוני קורבנותיו. אבדות הרוסים לבדם במלחמה הנוראה היו מעל עשרים מיליון בני אדם. הם ראו את שואת היהודים כעוד פרט בין פשעי הפשיזם. אפילו בבאבי יאר, שם נטבחו עשרות אלפי יהודים, לא צוינה שייכותם של הקורבנות, עד שבא המשורר יבטושנקו, ובשירו הידוע הציג את העובדות לאשורן.

מרים מספרת: בשנת 1991 ביקרתי בעיירה שבה נולד אבי. זו עיירה קטנה בפומרניה. בעת ביקורי שם היא הייתה עדיין שייכת לגרמניה המזרחית. במקום שבו עמד בית החרושת של סבא שלי ליציקת מתכת, הייתה מצבת זיכרון למשפחתו. נכתב בה שהמשפחה הייתה קורבן של הפשיזם, אבל לא היה שום ציון או רמז ליהדותם.

מרים מספרת על משפחתה: אמי נולדה בשלזיה. בת בכורה מתוך ארבעה ילדים. המשפחה הייתה מבוססת מאוד ומתבוללת. לסבי (מצד אמא) הייתה מבשלת שיכר. בתחילת שנות השלושים, שני בניו היגרו לדרום אפריקה. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הם התחננו לפניו שיבוא בעקבותיהם, אך כמו הרבה מיהודי גרמניה האמידים והמתבוללים, הוא האמין שהיטלר הוא תופעה בת חלוף. הוא לא היה מוכן לעזוב את רכושו. סבי נספה, יחד עם אשתו השנייה ובתם בת העשרים בסוביבור.

אבי נולד בעיירה הקטנה PASEWALK, בצפון מזרח גרמניה, למשפחה מבוססת וחילונית. שם גם אני נולדתי ושם גם גרנו בארבע שנות חיי הראשונות. סבי נפטר זמן קצר לפני פרוץ המלחמה. סבתי, יחד עם אחת מבנותיה נשלחה לטרזינשטדט. שם היא נפטרה מטיפוס. בתה נשלחה לאושוויץ ולא שרדה.

אבי היה בן שש-עשרה כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, אך הוא עוד הספיק לשרת בצבא גרמניה בתור מכונאי מוטס. באחת הטיסות, מטוסו כמעט פגע בצריח של הדוֹם של קלן.

לסבי מצד אבי היה בית חרושת ליציקה. אבי למד הנדסת יציקה ועבד בבית החרושת לצד אביו. כעבור זמן מה החליט אבי לעזוב את בית החרושת. הוא צפה שבית החרושת לא יחזיק הרבה זמן מעמד, בעיקר בגלל התיישנות הציוד, וכך באמת קרה.

בהיותי בת ארבע עברנו לעיירה קטנה בשם BERNSTADT באזור שלזיה. לאבי היה שם בית מלאכה למכונות חקלאיות. האיכרים בסביבה באו לקנות ולתקן אצלו מכונות שלהם. שם גם התחלתי את לימודי בבית הספר. אך בשנת 1932, עם ניצני הנאציזם, האיכרים הושפעו מהתעמולה האנטישמית והפסיקו לבוא לבית המלאכה. אבא פשט את הרגל ונשארנו בחוסר כל. בשלב זה עברנו אמי, אחותי ואני לגור בעיר הבירה של שלזיה – BRESLAU, שם גר סבי מצד אמי. אבי נשאר בעיירה ועבד בעבודות דחק בהרחבת נהר האודר.

כך הספקתי לגור בשלושה מקומות שונים בשמונה שנותי בגרמניה. בברסלאו למדתי בבית ספר עממי רגיל, שמנהלו היה חצי יהודי, אך בכל בוקר שרנו את ההמנון הגרמני תוך הצדעה במוֹעַל-יד נאצי, בפקודת השלטונות. בעיר זו ראיתי לראשונה כתובות נאצה נגד היהודים, על לוחות המודעות ברחבי העיר. על חזית חנויות היהודים כתבו "אל תקנו אצל יהודים". בדרך זו התוודעתי בעצם ליהדותי בגיל שבע, בשנת 1933.

למדתי בכיתה ג' והיה לי מורה חביב, סוציאל-דמוקרט ולא אנטישמי. כשילד אחד העיר כלפי הערות אנטישמיות, הוא דאג שיקבל מכות בסרגל, כפי שהיה נהוג אז. מחברות לא היו לנו ולכל ילד היה לוח צפחה קטן, שעליו כתבנו בגיר. אני זוכרת שפעם בא היטלר לבקר בעיר. לכבודו זכו ילדי בית הספר בשי צנוע מה"דוד": לחמניות ותפוחים שהוגשו בסלי ענק. במשפחתי חגגנו את כל החגים הנוצריים, אבל ביום כיפור היינו אוכלים "ארוחות קטנות", זכר לזהות יהודית כלשהי. רק בארץ התוודענו לחגים היהודיים.

עם גבור האנטישמיות התחילו הורי להתקרב לחוגים ציוניים ולחשוב על עלייה לארץ. הם חששו שאין להם כל סיכוי לקבל סרטפיקט, כי אבי היה כבר בן שלושים ושש ובעל משפחה וכאמור, רכוש לא היה לנו וזה היה נחוץ כדי לרכוש סרטיפיקט של קפיטליסטים באלף דולר. סרטיפיקטים של פועלים ניתנו רק לרווקים עד גיל שלושים וחמש. מישהו הציע לאבי לגשת בכל זאת למשרד הארצישראלי ולנסות את מזלו. אבא הציג את עצמו וסיפר על מקצועו. הם אמרו לו: "הרי לאנשים כמוך אנחנו זקוקים בארץ!" ונתנו לנו את הסרטיפיקט המבוקש, עם הפנייה למקום עבודה מובטח עבורו. כעבור חודש, בעשרים וארבעה באוגוסט 1934, כבר היינו על הרכבת לטרייסט ומשם באנייה לארץ.

סבי היה איש אמיד ויכול היה לעזור לנו, אבל הוא ראה בעלייתנו לפלשתינה מעשה איוולת נוראי. הוא היה פטריוט גרמני שרוף ולא יכול היה להבין איך אפשר לעזוב את המולדת וללכת אל הבלתי נודע במדבריות פלשתינה, שמתאימים לגמלים ולעזים. הנאציזם היה בעיניו חזיון תעתועים חולף. לכן לא קיבלנו ממנו כל תמיכה.

נחתנו בארץ בנמל חיפה בשמונה בערב, כשלעינינו נראים האורות המרהיבים של העיר. נסענו לאכסניה קטנה ברחוב סלאח א-דין. למחרת בבוקר התעוררתי ויצאתי למרפסת. ומה רואות עיני? שיירה של גמלים מטיילת על המדרכה... הייתי אז בת שמונה.

במפרץ חיפה עשתה אז את צעדיה הראשונים "התעשייה הכבדה". בימים אלו הוקמו "סולל בונה", "אתא", בתי הזיקוק ועוד מפעלים פרטיים והסתדרותיים. אז גם התחילו לבנות את קריית חיים וקריית ביאליק וכל האזור שקק חיים.

שלושה ימים אחרי עלייתנו אבא התחיל לעבוד בבית החרושת "וולקן" במפרץ חיפה, בתור מכונאי. בהמשך הוא עלה בדרגה ועבד שם שלושים שנה, עד שהגיע לגיל הפנסיה.

חיינו כמו כל העולים החדשים (גם אז), בתנאים קשים: חדר אחד לארבע נפשות. אמא עבדה זמן-מה במשק בית, למרות שהייתה מבית אמיד והייתה רגילה להעסיק עוזרות בעצמה. היה לה קשה מאוד, אך היא הסתגלה מהר למצב וגם למדה לבשל מאכלים ישראלים זולים. במשך הזמן מצבנו השתפר במקצת.

אחותי ואני נקלטנו מהר מאוד בארץ ובבית הספר. שלושה חודשים אחרי העלייה כבר דיברנו בינינו רק עברית. הורי, כמו הרבה יקים שעלו בתקופה ההיא, לא כל כך למדו את השפה, אך היו להם הרבה חברים, גם מבין שכניהם החדשים וגם מקרב מקום העבודה של אבי.

מכיוון שלשכור דירה בחיפה היה עניין יקר והכביד מאוד על התקציב המשפחתי, עברנו כעבור זמן-מה לגור בקריית חיים. שם אפשר היה לשכור בית עם חצר רחבה בחצי המחיר. אבא יכול היה להגיע משם על אופניו לעבודה בוולקן. אחותי ואני הלכנו ל'נוער העובד', כמו רוב ילדי הכיתה.

כשפרצה מלחמת העולם והגרמנים התחילו להפציץ את אזור בתי הזיקוק, התחילו הפצצות ליפול גם בקריות הסמוכות. ההורים שלחו אותנו לעפולה, אל אחת המשפחות שם. יום אחד אמי באה לביקור ואמרה שרשמה אותנו למחנה קיץ של 'השומר הצעיר' במשמר העמק. "אבל אנחנו הרי חברות ב'נוער העובד'!" מחינו בפניה. "לא היה מקום ב'נוער העובד' אז רשמתי אתכן ב'שומר הצעיר'", אמרה. נו, מילא, הלכנו למחנה במשמר העמק. המדריכים היו נחמדים, המחנה – מוצלח וכך התגלגלנו, אחותי לגדוד 'ניר' ואני לגדוד 'במסילה' בקן חיפה. לאחר מכן הצטרפנו לקיבוצים, אני לאילת-נתניה הרי היא שובל, וכעבור כמה שנים, אחותי עם בעלה ובנה הבכור ליחיעם.

הורי, כמו רוב יהודי גרמניה, קיבלו פיצויים בתחילת שנות השישים ואז רווח להם מבחינה כלכלית. הם חיו את כל חייהם בחיפה.

כתבה: מרים יוסף ; שמעון אגסי ראיין, ערך והוסיף רקע היסטורי.

(שובעלון 24 ; אפריל 2005)

 
 


הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

יוסף מרים



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות