Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לאגין לאה ז"ל
(10/04/1928 - 19/02/2020)     (  -  )

.
 הספדים בלוייה:

דברים שנשא גונן רייכר:

לסבתא לאה

אומרים שהאדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו.

סבתא לאה נולדה בחצר כנרת באביב שנת 1928, בת ליצחק שפרירי, שהיה, כנראה, הגבר החזק ביותר בכל עמק הירדן וכשזעם היה מסוגל להשליך מפתח צינורות על חבית תמימה שעמדה במרחק 100 מטר, ולחצות אותה לשניים.

בת למרים שפרירי שבזעמה אמרה פעם על הקבוצה שהיא מקום שכשיולדים בו אסור לצעוק וכשמתים בו אסור לבכות.

עם אחיה אסף ואחותה אסתרק'ה ולא פחות מכך גם עם בת דודתה – נעמי, הלא היא המשוררת נעמי שמר, ידעה לאה שפרירי ילדות מאושרת פחות או יותר בקבוצת כנרת.

בשנת 1950 נישאה למולה אגין, בן קיבוץ דגניה ב'. הזוג הצעיר עבר לכמה שנים לדגניה ולאה שהייתה כבר 'אגין' יצאה ללמוד חינוך לגיל הרך באורנים.

בשנת 1956, כיוון שחיפשו קיבוץ אידאולוגי יותר, קיבוץ שלא רק יכיל אלא גם יאפשר לחזון הסוציאליזם ואחוות העמים של מולה לעלות ולפרוח, הגיעו לאה ומולה לשובל.

לא בגפם באו. שני ילדים הביאו עמם. חנהל'ה ומוטיק. מולה עבד במטע ולאה בחינוך. בשובל אהבו את הזוג הצעיר שהגיע מהעמק. לאה ומולה גרו דלת ליד דלת עם יושקו וחנה ושתי המשפחות קיימו קשרי ידידות יפים, קשרים שילכו ויעמיקו בשנים הבאות.

לא בגפם באו. מלאך המוות שנהיה, שלא בטובתנו, אורח של קבע בעולמם, התפנה לרגע מעיסוקיו החשובים ובשנת 1958 בא ונטל את נפשו של מוטיק הקטן, שכפי שכתבה סבתא לאחרונה על מצבת קברו 'קטן היה אך הכול היה בו'.

בדיוק תשעה חודשים לאחר לכתו של מוטיק ילדה בתו של יצחק שפרירי, הגבר החזק ביותר בכל עמק הירדן, את תמר וכעבור שנתיים גם את יונתן. האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו ובני עמק הירדן אינם מוותרים לעולם.

ב-10 ביוני 1967, ביום האחרון למלחמת ששת הימים, מלחמה שמולה התנגד לה בריש גלי, אך משפרצה הוביל אליה את חיילי הפלוגה שלו בנחישות ובאומץ, עלה הג'יפ שלו על מוקש ומולה נהרג.

סבתא הייתה בת כנרת ושנות חייה בעמק לימדו אותה שאסור לוותר. וכך, כמה שנים מאוחר יותר היא הושיטה יד ליושקו שגר אִתה דלת ליד דלת, והיה כבר אלמן מאשתו חנה, אמא שלנו וחברה טובה לסבתא, והשניים הפכו זוג ומאז הם יחד חמישים שנה, פחות או יותר.

זוגיות טובה ונכונה הייתה להם. סבתא ידעה להפוך רגשות למילים וסבא ידע תמיד להפוך חזון למציאות ושני אלו הלכו יפה יחד, עד שסבתא פשוט כבר לא יכלה להמשיך. לאחרונה אמרה לו – יושקו, הרבה זמן פחדתי להגיע לרגע הזה ולא רציתי להזדקן. עכשיו אני מבינה שהגיע הזמן שלי להצטרף לדור שמסיים את חייו. הגיע תורם של אחרים להזדקן.

כשהמוות נקשר בך הוא פשוט אינו יכול לוותר. בשנה שעברה נפטרה חנהל'ה, בתהּ הבכורה של סבתא. הפרידה הייתה קשה מנשוא.

לפעמים צריך, כנראה, לדעת לוותר וסבתא, שתמיד ידעה טוב מכולנו מה לעשות ומתי, והגיעה לגיל תשעים ושתיים פחות או יותר בשמחה, וראתה את היופי שבעולם וגם הוסיפה לעולם יופי ואור, ישבה בכורסא שלה והביטה בעץ האִזדרכת העומד עירום בשלכת ואמרה שהייתה רוצה לראותו מלבלב, ואולם היא יודעת שכבר לא תזכה לזאת, וגם זה בסדר.

קיבוץ שובל הוא במידה רבה תבנית דמות אישיותה של סבתא שידעה לרקום שותפות הוגנת כל כך לא רק עם אבא שלי ואיתנו, אלא גם עם חברי הקיבוץ ובתוכם גם החברים החדשים שסבתא אהבה אותם כל כך ושהכירה רבים מהם ותמיד התעניינה בהם ובשלומם.

סבתא מילאה כאן את התפקידים הרגילים. הייתה מזכירת קיבוץ וחברה בכל הוועדות. אולם נדמה לי שהשפעתה על אורחות החיים של הקיבוץ ניכרה דווקא במישורים הסמויים מהעין, במקומות שצריך 'לתפוס מישהו לשיחה'. במרחבי הקשר האישי שבו עלינו להצליח איכשהו לראות את האחר בלי לבטל את עצמנו:

"כל מי שלא הספיק לראותני לפני מותי", כתבה, "שלא יצטער. גם אם אלך אני ממשיכה לאהוב אתכם ואתם יכולים להמשיך לאהוב אותי."

סבתא אהבה כל כך את הקיבוץ שלנו, שהוא יפה כפי שהיא הייתה עד לכתה. והוא מושתת על ערכים של סולידריות וערבות הדדית, כפי שהיא האמינה וחיה והוא מאפשר לחבריו לחיות ולהזדקן בכבוד כפי שהיא חיה והזדקנה.

"דרך רב הלך הגדוד אל המדבר". כך כתבה נעמי, וסבתא לאה, שלתקופת שירותה בפלמ"ח היה חלק חשוב בעיצוב זהותה, הייתה בין אלו שתמיד שמעו את הקול וידעו מתי ולאן ללכת.

דרך רב הלכה סבתא מקבוצת כנרת אל הנגב. דרך של חיים שלמים. חיים שהיו מלאים בשמחה וביצירה, בעצב ובשכול ובכל מה שהעולם הזה יכול להציע לאשה חכמה ורגישה כל כך.

"שים שלום על אוהלינו במדבר" בקשה נעמי ובשמי, בשם משפחתי ובשם קיבוץ שובל אבקש ממך, סבתא, בקשה אחרונה – שתמשיכי שם במקום שבו את נמצאת עכשיו לעשות מה שתמיד בִיקשת – לשים שלום, טובה וברכה, חיים וחסד ורחמים עלינו ועל כל עם ישראל.

יהי זכרך ברוך.

כ"ח בשבט, תש"ף   ;   ‏23 בפברואר, 2020

נטע, בתם של יונתן ומירב: 
 
יונתן:
 
 
 תמר:
 
 ברברה:
 
 יריב:
 
יפתח:
 
איתי, בנם של יפתח ורבקה:
 
דברים לזכר לאה אגין - כתב דן כ"ץ 

לאה,

הקיבוץ ריק יותר בלעדיך. משהו חסר. את חסרה.

חודש אחרי שהגעתי לשובל התקשרה אליי חברת קיבוץ מבוגרת שלא הכרתי וביקשה שאבוא לגזום שיח מטפס בכניסה לביתה. עניתי שעדיף שנדחה את המשימה בכמה שבועות כי אני עסוק במשימות ציבוריות. הבהרת לי בנועם שכנראה התבלבלתי... הגעתי למחרת...

התברר לי שגיזום השיח היה עבורך רק תירוץ שיאפשר לך להכיר אותי ולעמוד על טיבי, מעין "ועדת קבלה נוספת". נתת לי יחס של "כבדהו וחשדהו".

דיברנו ארוכות. הבנתי ממך שאת מעמודי התווך של הקיבוץ, עם ביוגרפיה של עשייה, הנהגה ומעורבות בקהילה, בטוחה בעצמך, דעתנית. סיפרת על השכול ועל איחוד המשפחות.

סיפרת לי שאת בת דודה של נעמי שמר, והרגשתי שאלוהים מעניק לי סגירת מעגל כפיצוי על המופע האחרון שהיה לה בבאר שבע והתעצלתי ללכת אליו.

בשנה הראשונה פחדתי לפגוש אותך בשבילי הקיבוץ. היו לנו חילוקי דעות מהותיים בנוגע לנוי בקיבוץ והרגשתי שאת "מצליפה" בי בלשונך החדה. "דן, אנחנו יושבים פה בחדר אוכל ולא מבינים למה אתה מחריב לנו את העצים... בבקשה תסביר לי". גרמת לי לבדוק את עצמי שוב ושוב ועזרת לי להבין איך חברי הקיבוץ רואים את הפעולות השונות המבוצעות בנוי בקיבוץ. יום אחד אמרת לי בשמחה: "הייתי אתמול בקיבוץ מעגן מיכאל והבנתי את מה שאתה עושה אצלנו – הצמחייה כל כך סבוכה שם שלא רואים למרחק של יותר מעשרה מטרים". עם הזמן נעלמו ה"הצלפות" מהמפגשים שלנו לטובת דברי עידוד.

הקשר, שבתחילתו נטה בבירור לצד השכלתני, הפך לחברי ורגשי ולעיתים העלה אצלי ניחוחות של זיכרון ילדות מסבתא סימה שלי.

אני זוכר בשמחה ובגעגוע את נסיעתנו המשותפת לקבוצת כנרת להשתתף בערב לזכרה של נעמי שמר (סגירת המעגל שלי הושלמה סופית).

משפטים שרק את יכולת להגיד:

  • "אני מבקשת שלא תכרות את התמרים שבבוסתן... מוּלָה שתל אותם כדי שיזכירו לנו את נוף עמק הירדן".
  • "תגיד דן, אתה היית בין המקובלים בכיתה שלך בקיבוץ?"
  • "דן (על פנייך חיוך הומוריסטי אך כוונתך רצינית), אני חושבת שלאור מערכת היחסים המיוחדת שלנו... הקברים של חנה רייכר ושל מולה אגין היו אמורים להיראות טוב יותר."

 את צודקת לאה... את צודקת... אני אטפח את סביבתם עכשיו, ולצערי אטפח בגעגוע גם את שלך.

דן

התפרסם בשובעלון מאפריל 2020

 

דברים באזכרה ביום השנה:

 תמר – כוחו של הרגע הזה

אמא הזדקנה בשנה האחרונה, אם כי לא כולם שמו לב לכך והמשיכו לראות בה את דמות הפלמחניקית – חברמנית, קיבוצניקית שמחה, מעורבת.

אובדנים בקן המשפחתי, לחץ דם גבוה וכרוני משכו אותה מַטָּה. אמא חששה מהמוות. הייתה יושבת בכורסה מול החלון הגדול שבסלון, רואה בדריכות את חילופי העונות.

הצעתי לה לקרוא בספרו של מורה הרוח הנודע אֶקהָארט טוֹלֶה: 'כוחו של הרגע הזה', אולם זה נותר סגור. היא העדיפה, אם כבר, לשמוע ולשוחח מאשר לקרוא בספר לבדה.

יום אחד, בצאתה מעוד עירוי של תרופה לווריד, כבדת תנועה ונשימה, היא נעמדה ברחבה שליד המרפאה, הסתכלה קדימה לכיוון העץ העומד בסמוך לכביש, כולה התפעמות, פליאה והתרגשות: "כל כך יפה כאן עכשיו!" היא קראה.

מעולם לא שמתי לב ליופייה של רחבת המרפאה, הרי יש פינות יפות ממנה בהרבה ברחבי הקיבוץ, ואז ידעתי: רעיון 'כוחו של הרגע' מוטמע בתוך אמא. מי אם לא אמא לימדה אותי, עוד כשהייתי ילדה קטנה, להשתרע ולהביט מעלה אל צמרות העצים מגובה הדשא ולהאזין לציוץ הציפורים.

בשהותה האחרונה בבית החולים, סיפר לי, ערב אחד, אחי יונתן: "אמא אמרה שהיא בשלה להיפרד". התפלאתי איך לא אמרה לי זאת בעצמה, מה גם שנראה היה כי יש לפנינו עוד שבועות ואולי חודשים בבית. בהזדמנות הראשונה אמרתי לה: "אמא, אם את בשלה להיפרד, יש כמה דברים שאת חייבת לעשות... חייבת לשוחח על כך בהקדם עם יושקו".

אמא הביטה לעברי וענתה: "תמיל'ה... ברגע הזה אני לא חושבת מה אגיד ברגע הבא... עכשיו בא לי להיאנח, לקטר... ולהגיד לך כמה את יפה".

"יפה, אמא, את צודקת, בואי נסכים שגם וגם. התכונני בתוכך לדברים שאלי הם האחרונים שתאמרי ברגעים הבאים".

כך היה באחד הבקרים ואמא קראה ליושקו, שותפהּ לחיים זה חמישים שנה.

היא אמרה לו דברים אוטנטיים ויפים, יותר ממה שיכולתי לדמיין שתאמר.

ניכר עליה שהייתה מוכנה לרגע הזה, בכורסה שמול החלון, תוך שהיא צופה באִזדרכת טרם פריחתה.

למחרת בחצות הלכה אמא לעולמה.

19.02.2021

.
 שנה בלי אמא – דברי יונתן

זה תופס אותי מידי פעם, כאשר אני מסיים את יום העבודה ויוצא מיגור בדרך הביתה. המחשבה – זה זמן טוב להתקשר לאמא.

מאז שחנהלה חלתה, ובטח אחרי שנפטרה, השתדלתי להתקשר אל אמא יותר ויותר. לוקח לי שניה להבין שזהו רק זיכרון למשהו שהיה ואיננו עוד.

ביום הולדת השמונים לאמא, אמרתי לה בברכה, שהגענו לשלב שבו היוצרות מתחלפות. הילדים הם אלה שדואגים להורים. הוספתי שאני מבטיח לעזור בכל מה שיתבקש. זמן קצר אח"כ אמא התקשרה אלי. "יונתילה, אתה זוכר את הברכה שלך ליום ההולדת שלי ?"

"בטח" עניתי. "אז יש משהו שאני צריכה. אני מבקשת ממך להתקשר אלי לעיתים יותר קרובות".

להגיד שהייתי מאז ילד ממושמע יהיה קצת מוגזם. למזלי הרב, מירב ידעה למלא את מקומי מדֵי פעם ולספק לאמא את השיחות האלה, שהייתה כה זקוקה להן, ובעצם מי לא.

לאמא הייתה נוחה הידיעה שאני מנצל את הזמן בדרך הביתה לדבר איתה ושלא, חס וחלילה, היא גוזלת מזמני היקר בעבודה או בבית. הרי ברור שאנחנו מגוננים על הילדים שלנו, יותר ממה שצריך, ברוב המקרים.

השיחות עסקו כמובן הרבה בחנהלה ומשפחתה, בבריאות של אמא, ביושקו החמוד שנחלש לאִטו.

אך גם בהרבה דברים משמחים: מהנעשה בקיבוץ שמתחדש, טיולים של המועצה, אירועי תרבות.

ביקורים של נכדים ונינים. על המסירות של הילדים של יושקו. עוד הרצאה של גונן. "גונן כזה חכם...", מזל שנחסך ממנה לדעת שלא נבחר לכהונה נוספת. כמה סריל נפלאה.

אני נשאל מידי פעם אם אמא חסרה לי. התשובה הספונטנית היא "לא". עברנו ביחד חיים שלמים ומאושרים של אם ובנה. אני בוחר במודע לשים עכשיו בצד את האובדנים במשפחה שלנו. זמנה של אמא פשוט הגיע.

היה נחמד לעוד ליטוף שלה, לעוד צחוק מתגלגל, לעוד פרט כלשהו בהיסטוריה המשפחתית.

הדברים היומיומיים האלה שלכאורה חסרים, הם ההוכחה שנפרדנו בטוב.

שנדע כולנו ימים טובים.

19.02.2021

.

בדרך לבית הקברות

קיץ 2007

תמיד הם עומדים כאן בשורה

זקופים, כהים – הברושים.

בשדה סמוך

עונה לשמש

תבואה בגווני בשלות.

גם בסתיו הם עומדים כאן בשורה

זקופים, כהים – הברושים.

בשדה סמוך

פותחת אדמה זרועות

בתלמים חרושים לזרעים.

גם בחורף הם עומדים כאך בשורה

זקופים, כהים – הברושים.

בשדה סמוך

עונה לגשם

צמיחה ירוקה.

גם באביב הם עומדים כאן בשורה

זקופים, כהים – הברושים.

בשדה סמוך

מתמלאים שיבולם

בתקווה.

קבוע ומשתנה

קיים וחולף

באותה גבעה

בדרך לבית הקברות.

07.05.2007

לאה כתבה. ליאור כהן קראה באזכרה.
 דברים שכתב נכד של לאה

מלחמות סבתא והינשופים

אני די משוכנע שאף אחד לא יודע להצביע על התאריך המדויק שבו התחיל הסיפור הזה של סבתא והינשופים.

סבתא ידעה מלחמות: היא לחמה בשמש היוקדת של עמק הירדן, בפלמ"ח, בנחשי צפע ערמומיים בעודם מנסים להתגנב לרפת, בשכול ובאבל. שועלת קרבות ותיקה, היה זה, ככל הנראה, מתישהו בין 2010 ל- 2013 כאשר גמלה בלִבּהּ ההחלטה להשתמש בניסיון ובכישורים שרכשה ולצאת למלחמתה האחרונה, מלחמת התשה אכזרית שתלווה אותה עד ימיה האחרונים – מלחמת סבתא והינשופים.

אני די משוכנע שגם לא ניתן לקבוע בוודאות אם הינשופים עצמם הבינו שהם הולכים על חבל דק עוד בשעת המעשה. ובכן, מבין כל העצים הגדולים האלו שמפוזרים שבקיבוץ, ומבין כל ענפי העץהחל מאלו שמעל הטוסטוס של יושקו ועד אלו שמגיעים לפאתי הגינה של פשטידה, הינשופים הסוררים היו חייבים לבחור דווקא את העץ הגדול שמחוץ לחדר של סבתא, ודווקא את הענף שמעל השביל שמוביל מהחדר לחדר-האוכל בתור עץ וענף הרביצה שלהם.

כשינשוף רובץ על ענף בקיבוץ הוא נוטה מעת לעת להטיל צואתו עם כיוון כוח המשיכה. כשהצואה פוגשת בבטון התוצאה היא כתם לבן ודהוי, נטול ניחוחות מיוחדים, שמשתלב במחוספסות השביל בצורה שאינה מזיקה לעין בלתי מזוינת. בעבור שועלת קרבות ותיקה, הכתם הוא לכל הפחות מפגע אסתטי חמור, אך חשוב מכך בהרבה – סממן מובהק להתעלמות חריגה מכללי ההתיישבות הקיבוצית, זלזול בסמכות ההתיישבות ובסמכותה של סבתא עצמה וחשש אמיתי לערעור הסדר הקיים. בנסיבות מעין אלו, החלטתה של סבתא להפסיק להבליג הייתה, אפוא, החלטה מובנת.

היה זה כנראה מתישהו בין 2010 ל- 2013 כשאני גויסתי למערכה. נכד תמים, ירדתי ברכבת בלהבים בשעת צוהריים מאוחרת, מצויד בתיק קטן עם מצרכים הכרחיים לביקור של יומיים בקיבוץ. התכנון הכללי, בסדר כרונולוגי, היה כזה: שתייה חמה ומתוקים מול פרק של לונדון וקירשנבאום, ארוחת ערב קיבוצית בחדר שכוללת חביתה ופלטת גבינות-ממרחים-נקניקים שופעת מכל הטוב שהכולבו יודע להציע, עוד קצת טלוויזיה, שנת לילה ערבה, ארוחת בוקר בחדר האוכל, שנת בוקר ערבה מיד לאחר ארוחת הבוקר, ארוחת צוהריים בחדר האוכל ותחילת תנועה צפונה.

ביקורים בקיבוץ היו חוויה די נעימה גם בעשרים השנים הראשונות של חיי, אבל משו בפתיחת העשור השלישי הפך את החוויה אטרקטיבית מבעבר. לפני לא יותר מדי זמן, בעודנו נחים ואוגרים כוחות לקראת סבב הקרבות הבא, הרהרנו סבתא ואני מדוע כך התפתחו הדברים."אלוניל'ה תראה... נכד זה נכד. כשנכד בא, הוא בא להתפנק, וככל שהנכד מבוגר ורציני יותר כך ההתפנקות רכה ונעימה יותר" ; שועלת קרבות ותיקה, סבתא גם בקיאה בנפש הלוחם ושמירה על מורל גבוה בקרב החיילים תמיד נמצאה בראש מעייניה. עד ארוחת הבוקר הדברים התפתחו כמתוכנן. חזרנו מחדר האוכל, וכהרגלי בקיבוץ – ולמרות שישנתי קרוב לעשר שעות והתעוררתי רק לפני שעתיים – הייתי עייף בצורה קיצונית ורציתי לנמנם על הספה בסלון. ברור לי שזה לא נשמע הכי הגיוני, אבל יש לי השערה ישנה שמדובר בקפה – מאז שחדר-האוכל הופרט, אני יכול להישבע שהקפה בו יכול לשמש סם מטשטש להליכים רפואיים קלים. אז נכנסנו לחדר, ובדיוק הורדתי נעליים ונשכבתי על הספה בסלון, כשסבתא ביקשה את עזרתי בגינה. יצאתי יחף וכנוע, ממתין להוראות. "תראה אלוניל'ה, יש שם למעלה בתוך העץ כמה ינשופים מרגיזים שעושים לי פה קקי על השביל. אני רוצה שננסה לגרש אותם." הייתי כל כך מטושטש מהקפה שקיבלתי את הדברים כהווייתם – לא הייתה בי טיפת חשד או חשש שהדקות הקרובות עלולות לעצב את העשור הקרוב של חיי וחיי הינשופים בצורה כל כך דרמטית. למעשה, הייתי עד כדי כך תמים ומטושטש שתהיתי אם ייתכן שסממני הזקנה סוף כל סוף נותנים אותותיהם בסבתא – הסתכלתי מעלה לתוך צמרת העץ ולא היה שם זכר לינשוף. למרות הספקות בחרתי לציית. חשבתי לנסות להכות או לנענע את הענפים הנמוכים בתקווה שסבתא תעריך את המאמץ ותשחרר אותי לספה. בעודי מתחיל לטפס, סבתא סובבה אותי חזרה בגיחוך והבהירה שדרך הפעולה כבר נקבעה מראש בידי המטה הבכיר – היא הניחה בידי אבן קטנה-בינונית, התרחקה כמה מטרים לכיוון הדלת, וביקשה שאזרוק.

פחות או יותר עשור לאחר המקרה המתואר ובהתחשב בניסיון הרב שצברתי מאז, היום אני יודע לומר שבהעדר מידע מודיעיני מדויק, זריקת אבנים על ינשופים שמסתתרים בצמרת של עץ מוטב שתיעשה למרכז מסת הצמרת. מטושטש מהקפה, קול סמוי ונסתר נגלה אליי מהעתיד והנחה אותי כבר אז לכוון למרכז המסה. התוצאה המפתיעה – שלושה ינשופים סוררים שנתפסו במערומיהם, כעת נמצאים במנוסה אווירית לכיוון המקדונלדס בבית קמה.

סבתא הייתה מרוצה וחייכה חיוך ערמומי. חזרתי לחדר כדי סוף כל סוף לנמנם קצת. התעוררתי, עלינו לחדר האוכל כדי לאכול צוהריים, ומשם המשכתי לדרכי.

חלפה חצי שנה מאז ועד הביקור הבא שלי בקיבוץ. אני לא זוכר בוודאות אם הייתי בהודו או בצרפת, אבל ברור לי שהייתי מותש מסוג מסוים של הרפתקה והנכד שבתוכי זעק לביקור בקיבוץ, ובייחוד – למנה גדושה של הקפה המרדים בארוחת הבוקר ולשינה העמוקה שאחרי. כבר בחדר האוכל סבתא סילקה ממני את הקפה, ציידה את הצלחת שלי בירקות וסיבים תזונתיים, והבהירה שיש לה תוכניות אחרות. מסתבר שבזמן שאני נהניתי בחו"ל, שלושת הינשופים נמלטו לבית קמה רק לשם התארגנות מחודשת. כמה ימים לאחר מכן, כנראה היה זה בדיוק כשהגיע הידיעה שהמראתי מנתב"ג, הם חזרו לצמרת העץ בליווי תגבורת, מאוחדים ומשלשלים מאי פעם.

באותה חצי השנה, ובתקופות נוספות בעתיד שבהן נאלצתי להיעדר מסיבות דומות, נעשו שלל ניסיונות כושלים להשיב אש.

תחילה גויס צוות הגינון. אחד הגננים לקח קרש ארוך וקיווה שאם הוא יכה קלות את תחתית התחתית של צמרת העץ כדי שהינשופים ייבהלו וילכו. הינשופים המשועשעים נתנו לו לעייף את כתפיו למשך כמה דקות, חיכו שיתמקם בדיוק תחתם, והשליכו חתיכת קקי נאה ישר על פדחתו.

אבא ניסה לייעל את השיטה – הוא הביא פרופיל אלומיניום באורך שישה מטרים שאיתו ניתן להגיע לחלקים גבוהים יותר של תחתית הצמרת. שמועה בחזית הצפונית באותה העת טענה שהמתכת המבריקה גם מסנוורת ומבריחה את הינשופים, ואבא הניח בתמימותו שייתכן שמדובר באמצעי שיהיה שובר שוויון בשדה הקרב. התוצאה הייתה עגומה בשנית – הינשופים הוציאו מסתערב מהצמרת לסיבוב קצר ברהט, ומיד כאשר סבתא ואבא נכנסו לחדר פצחו במטח שלשולים כבד לעבר השביל.

כמובן שאסטרטגיית השלכת האבנים לא נשכחה. אבא, יפתח וכמה נכדות ונכדים גויסו לשם כך, ותוצאת השלכותיהם הייתה, לפי דבריה של סבתא כמובן, מביכה – תוצרי החינוך הקיבוצי אמנם מיומנים בשימוש במקדחה או רובה סער, אבל השלכת אבנים היא מיומנות עדינה שנרכשת לרוב בסביבה עירונית נאותה; הקיבוצניקים אינם בקיאים בתורה – עוצמת ההשלכה מגיעה למעשה מהרגליים, ובהעדר ידע וניסיון ארוך שנים בכיפוף הברכיים והישענות נדיבה לאחור, אי אפשר להשליך אבנים כראוי, וודאי שלא לגרש ינשופים עקשנים מצמרת גבוהה של עץ. בשלב זה לא נותר לסבתא אלא לחכות לחייל המסור שישוב במהרה לשדה הקרב.

ביקוריי בעשור שלאחר מכן התפתחו בהתאם לתסריט המתבקש. בביקור הראשון לאחר שובי ניכר היה שסבתא מתרגשת במיוחד – הגיעה שעת נקמה. שתי השלכות חימום ובהשלכה השלישית פגיעה ישירה בכנף של אחד מהגנרלים הבכירים בצבא הינשופים. הם היו כל כך מורתעים שבמשך קרוב לחודשיים לא היה זכר לצואה על השביל – סבתא הקפיצה מיד את צוות הגינון לעבודת טיוח קצרה והשביל נראה שוב כמו בימי מפא"י המפוארים. חזרנו לחדר, ובתמורה לתצוגת התכלית סבתא פינקה אותי בענבים משובחים שישמשו מעתה והלאה תמריץ להשלכה; בעוד ששאר הנכדות והנכדים התמימים מתמוגגים ממקופלת או טעמי פג-תוקף מהמטמון ומתרפסים על האווירה הנוסטלגית, לאלוניל'ה החייל הנועז יש גישה בלתי מוגבלת לענבים הטובים ביותר ביקום שתמיד ממלאים בשפע את מחסני המזון של צבאה של סבתא. ובעודי נוגס בעוד ענב מושלם, סבתא מרעיפה עליי מחמאות שמעולם לא דמיינתי שאקבל: "אוי אלוניל'ה, בחיי, אתה זורק אבנים כל כך י--פ--ה. גם אבא שלך ויפתח זורקים בסדר... אבל אצלך... זה לא רק התוצאה המרשימה אלא כל התהליך עצמו. כל כך יפה שזה ממש תענוג להסתכל." כן, כן – ישנם הנכדים החמודים ביותר, המסורים ביותר, אלו שמבשלים את האוכל הטעים ביותר ואלו שמקפידים לשלוח ווטסאפ בתדירות הגבוהה ביותר – תארים זולים שהם נחלתם של נכדים פופוליסטים בלבד; אני הוא הנכד שזורק אבנים על ינשופים בצורה היפה ביותר.

ולמרות כל היופי, הינשופים חזרו. מסתבר שסביבת החדר של סבתא היא נדל"ן מבוקש במרומי הקיבוץ והינשופים ודאי לא מתכננים להיכנע בקלות. והינשופים, הזמן לצידם – גם אני וגם סבתא מזדקנים, ולמרות שמפעם לפעם אחד הינשופים חוטף מכה בכנף – הם כצבא מתרבים ומתלכדים, ינשוף בוגר מתחלף בינשוף צעיר, ומיד לאחר שהעלם הרך נגמל מהחיתול מיד הוא מתחנך לשלשל על הנקודה שמוציאה את סבתא משלוותה.

וכך לא נותרה לנו ברירה כי אם ללוות את הזדקנותנו המשותפת בייעול ובחידוש שיטתי של דרכי הפעולה.

לאחר שנתיים סבתא זיהתה בפיכחות שמהלומה אקוסטית מעצימה את הרתעת ההשלכה והחלה לגדף את הינשופים בצעקות בעודי משליך. "שד! מפלצת! אווו אווו! לך מפה! קישטא! אווו אווו!" היא מגדפת ומגדפת והינשופים המבוהלים בורחים על נפשותיהם.

וכשהפקרתי את צווארי לאקדמיה, סבתא לא היססה והייתה מחלוצות המשתתפות בחוג יוגה לגיל הזהב שבדיוק נפתח בקיבוץ. כעת חלוקת העבודה בינינו נהפכה ברורה יותר – סבתא, נהפכה כעת לתצפיתנית היחידה בצוות, משתמשת באותה גמישות צוואר מרהיבה עליה היא עמלה מדי בוקר כדי לאתר ינשופים אויבים בצמרת. אני, סטודנט אומלל עם צוואר תפוס כרונית, מקבל תדרוך על מיקום האויב ומרים את הצוואר לפרקי זמן קצרים ותכליתיים שמאפשרים לי להילחם דקות ארוכות יותר; דוגמא אישית וחלוקה בנטל הם ערכי ברזל בצבאה של סבתא, וכדרכם של מצביאים דגולים גם סבתא מצאה דרך להקל על הדרג הזוטר.

וכמו שיטות הפעולה, גם הדברים הבסיסיים בינינו השתפרו בהדרגה. התקשורת, ובעיקר היכולת להבין בשתיקה את כוונת האחר, נהפכה מצוינת; ההתמודדות עם עוברי אורח סקרנים, שימת הדגש על הימנעות מקסימלית מפגיעה בבלתי מעורבים או ביושקו – משובחת; אפילו האצלת הסמכויות, נושא שסבתא הייתה רגישה אליו במיוחד, גם כאן עשינו צעדים משמעותיים – כעת, אחרי שעברה ניתוח בברך ורגליה נחלשו, היא החליטה שאני לבדי יהיה זה שמתכופף לרצפה ובוחר את האבנים המושלכות.

וכך בהדרגה נהפכנו סבתא ואני לאימת הנגב: פיכחים, יעילים ואכזריים – זוג מגרשי הינשופים האורגני והאימתני ביותר שנצפה באזור מזה כמה עשורים.

עכשיו תראו, לזרוק אבנים על ינשופים זה די כיף, ולמעשה הייתה תקופה ארוכה שממש נהניתי להיות החייל של סבתא במלחמה הזו. היה לי ברור שאם פה ושם איזה ינשוף חוטף אבן בכנף זה לא הכי נעים לו, אבל ההבנה הזו הייתה זניחה ביחס לריגוש שבאתגר הצליפה ולסיפוק שהרגשתי מצהלות השמחה של סבתא.

אבל ככל שהשנים עברו התחלתי להרהר בכך יותר. הינשופים האלה, הם אמנם ממזרים אכזריים עם כל הקקי הזה דווקא על השביל שמוביל לחדר של סבתא, אבל מה היה קורה אם הם היו מחרבנים על הטוסטוס של יושקו או על הדשא של פשטידה? – מי יודע לאיזה קרבות עקובים מדם הם היו מתגלגלים אז! ועצים יפים כאלה כמו שיש מחוץ לחדר של סבתא? עם ענפים שמתפשטים לכל עבר וצמרת פורחת? – אין כאלו סתם בכל מקום בנגב – הם תמיד יהיו ליד החדר של בן או בת קיבוץ שלכל הפחות היא, או ההורים שלה, או הסבים שלה, נלחמו בפלמ"ח, או ביום כיפור, או בעזה והם שועלי קרבות ותיקים וקשוחים שממש לא כדאי לינשופים להתעסק איתם.

וכדרכן של מלחמות, כך קרב אחרי קרב הדילמה המוסרית החלה להתחדד: מצד אחד שלוותה של סבתי הקשישה – טובת לב וחכמה אבל קנאית באופן מופרע לגוון הבטון של שבילי הקיבוץ, ומהצד השני כאבם של הינשופים האומללים – אכזריים וערמומיים בצואתם, אבל כמונו – בסך הכול צריכים לחרבן איפשהו מפעם לפעם.

אחרי שנים של התלבטות החלטתי שאין ברירה ועליי להעלות את הסוגייה בפני הפיקוד הבכיר – לסבתא כבר לא נשארו המון שנים, ואולי מוטב אם במעט הזמן שנותר היא תוכל להתפייס עם הינשופים ועם כתמי הצואה המרגיזים שעל השביל. חזרנו מארוחת הבוקר והיא סימנה לי במבטה להתכונן – בשלב זה נעשינו כל כך מתואמים שלא היה צורך להכביר מילים. התחלנו להתקדם מהדלת לכיוון נקודת ההשלכה שמתחת לעץ. סבתא בדיוק חגגה תשעים, ועל אף שמחשבתה עדיין חדה, צעדיה איטיים; יש לפנינו כמה דקות של צעידה לנקודת ההשלכה – הזדמנות פז להעלות כבדרך-אגב את הלבטים שמלווים אותי שנים.

"תגידי סבתא, לא שכאילו אני לא אוהב את זה או מפחד או משו, אבל למה כל כך מפריע לך הכתמי קקי הקטנים האלה של הינשופים על השביל? זה כאילו קצת נחמד אפילו כי זה כזה קיבוץ ויש פה טבע ושבילים בחוץ והכול, מבחינתי זה חלק מהקטע של להסתובב בקיבוץ, לא? כאילו שוב פעם, לא שאני מפחד או משו, אבל בטח גם לינשופים זה לפעמים טיפה לא נעים שאני זורק עליהם את האבנים והם תאכלס, בסך הכול, רוצים לעשות קקי, לא? כאילו לא שאני לא אוהב את זה או משו".

סבתא שתקה והמשיכה להתקדם לנקודת ההשלכה. כשהגענו לנקודה, סבתא חרגה ממנהגה ולראשונה מזה שנים התכופפה בעצמה ובחרה בקפידה אבן בינונית-גדולה שהייתה מונחת ליד אחד העציצים שמתחת לעץ. נעמדנו אחד מול השנייה והיא בהתה בי לזמן שדמה לנצח – לא היה לי אומץ לצייץ ואפילו הינשופים דממו וחיכו לתשובתה. לאחר שתיקה ארוכה היא הניחה את ידה האחת על כתפי, ובעזרת ידה השנייה הניחה בתוך ידי את האבן הבינונית-גדולה שהרימה. היא המתינה שאכווץ את האגרוף סביב האבן ובעודה עוטפת את אגרופי מבחוץ אמרה בטון שקט ונחרץ: "אלוניל'ה חמוד, כל זה טוב ויפה, אבל אם הייתי רוצה לשמוע סיפורים על הרגשות של הינשופים הייתי מבקשת עזרה מליאתי או מאחד החבר'ה מהרדוף. עכשיו שתוק ותדייק."

דבריה של סבתא היו זריקת המוטיבציה לה ייחלתי – הדילמה המוסרית נעלמה בין רגע כאילו לא התקיימה מעולם. כופפתי את הברכיים ונשענתי קלות לאחור, צווארי עדיין מופנה מטה במצב מנוחה, והמתנתי בסבלנות לדו"ח התצפית של סבתא. לאחר זיהוי המטרה השלכתי במדויק למרכז צמרת העץ וממש כמו בפעם הראשונה – שלושה ינשופים אכזריים פתחו במנוסה לכיוון בית קמה."קחו את החרא שלכם למקום אחר, מנוולים" הרהרתי לעצמי, ובשתיקתה של סבתא ידעתי שכך הרהרה גם היא.

----------------

חלפה שנה מאז שסבתא נפטרה והביקורים אצל סבא ואצלה בהחלט חסרים לי. אני משער שמה שהרגשתי באותם הביקורים הייתה איזה גִרסה לא סטנדרטית של נחת, כזו שניתן להרגיש רק כשאתה ממש נכד – בעוד שהעייפות והכמיהה לרביצה הולכות ומתעצמות, דילמות מוסריות הולכות ושוככות; אפשר סתם לנמנם שעות מול הטלוויזיה או לזרוק אבנים על ינשופים.

ביקרתי בקיבוץ פעמים בודדות מאז שסבתא נפטרה. באותם ביקורים בודדים, ניסיתי להתעניין בשלום אויביי הישנים ושלום מצבה של פיסת השביל שהייתה כה יקרה לליבה של סבתא. המטלה התגלתה קשה מששיערתי. תחילה ניסיתי להסתכל מעלה – כל שהצלחתי לראות הוא ענפים ועלים על גבי ענפים ועלים. ניסיתי להסתכל למטה – כתמי הצואה שעל השביל תמיד היו זהים מבחינתי, ובהעדר הבחנתה החדה של סבתא לא יכולתי להבחין האם התווסף כתם חדש לאוסף או שכולם ישנים – עדויות כואבות לקרבות הקשים שפעם התחוללו כאן.

בזהירות המתבקשת, אם הייתי חייב להמר, כנראה שהייתי עונה שהינשופים עזבו את העץ. עשור של קרבות עקובים מדם באו לסיומם, ואולי, מסיבה שאינה ברורה לי כרגע – בחרו לנדוד לאחד העצים האחרים שבקיבוץ במקום סוף כל סוף לחרבן בנחת. ובכן, דברים שרואים מצמרת העץ לא רואים משביל הבטון, ואולי, גם אם שלוותם הופרה לעִתים, הינשופים הבינו שתוספת מסוימת של ריגוש וסכנה היא נעימה ובריאה, ואולי אפילו יצאו למסע משל עצמם לחפש אחריה. וכעת הם נודדים – אולי מחפשים אחר צמרת אחרת שבה יימצאו סבתא ונכד אחרים להשתעשע איתם, אולי מנסים שוב להשליך צואתם לעבר יעד מושלם – כזה שימשוך מספיק תשומת-לב כדי לחולל את השעשוע אך חלילה לא יפגע באמת בנפשות הפועלות.

אולי גם הם מתלבטים בדילמות המוסריות שכרוכות בשעשוע, מפתחים טקטיקות לחימה מורכבות, משתפרים מעת לעת במיומנות החרבון שלהם.

אולי גם הם, כמוני, פשוט מתגעגעים

 מהשובעלון – עלון קיבוץ שובל – אלול תשס"ה – ספטמבר 2005

 
 
 
.
כמו תודה - דברים שכתבה לאה לחוג המשפחה הרחבה במלאת לה שבעים שנה - פסח 1998
  
 
 ברכות ללאה ליום הולדת שמונים - יושקו
 
 
 


הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

אגין לאה



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות