Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לסבג משה ז"ל
(04/11/1931 - 13/03/2020)     (  -  )

.
 מילים לאבא בלוויה - תלמה

איש מיוחד היית, אבא שלנו.

עברת הרבה תחנות בחייך. קשה לנסות לדמיין אפילו. כל כך שונה ורחוק מהחיים שלנו היום.

אולי מסיפור עלייתך לארץ בגיל כה צעיר קיבלת את האופי הייחודי שלך. אותו אופי שלאורו גדלנו גם אנחנו.

הגעת לשובל בשנת 1949, קבעת כאן את ביתך והקמת משפחה. הזוגיות הנצחית שלך עם מרתה, "ההונגרייה שלי" כמו שקראת לה, הייתה משהו שקשה לתאר במילים.

מאוד אהבת את הקיבוץ, את החיים וכמובן את האנשים.

בכל מקום שאליו הגעת, בקיבוץ או מחוצה לו, מיד התחבבת על כולם עם יכולת החיבור הנדירה שלך לאנשים, ישר רכשת לך חברים.

היית מאוד קשור למשפחה שלך. ליווית אותנו בילדותנו ובבגרותנו, כשהקמנו משפחות משלנו ויצאנו לחיים.

תמיד דאגת, תמיד התעניינת, תמיד היית נכון לעזור וללוות בכל מה שביקשנו.

בשנים האחרונות, עם האשפוזים שהלכו ובאו, היית אסיר תודה. כל כך הרבה הכרת תודה הייתה בך. לאחרונה, כשנהיה לך כבר קשה והתעייפת, כבר לא יכולתי לגרום לך לצאת קצת לטייל.

אמרת לי: 'תלמה... אני כבר לא בן שש-עשרה', ואני רק רציתי שתהיה איתנו עוד קצת.

אבא שלנו, סבא יקר ואפילו סבא-רבה, היום מבקשים להודות לך על כל מה שהיית בעבורנו. על הדאגה האינסופית, על חוש ההומור המשובח שליווה אותנו במשך חיינו ושעבר גם לילדינו.

ציטוטי מוישה יהדהדו בקיבוץ ובמשפחה עוד שנים ארוכות.

עוד כמה מילים מכולנו. החודש האחרון היה קשה בעבורנו. שוב ראינו את עוצמתה של הקהילה שלנו. לכל הצוות התומך שליווה אותנו עם הרבה הבנה, עזרה והקשבה – מעריכים, מוקירים ומודים. כולכם, כל אחד בתחומו, אִפשרו ועזרו לנו לעבור את התקופה הזאת מחוזקים ועטופים בידיעה שאבא שלנו נמצא במקום הכי טוב ונכון לו.

אבא שלנו, תמה תקופה של חיים מלאים. נזכור אותך בדיוק כפי שהיית. איש של אנשים, אוהב אדם ואהוב על רבים.

עכשיו, אתה יכול לנוח בשלווה, בנוף חייך. דמותך תוסיף ותלווה אותנו תמיד. אנחנו אוהבים אותך מאוד.

15.03.2020

.
 דברי בר, נכדתו של משה, בלוויה

סבא,

בפעם האחרונה שנפגשנו, כמו כמעט בכל פעם, אמרת לי – 'ברבורה, אני כבר לא בן שש-עשרה'. אמרתי לך, כמו כמעט בכל פעם – 'סבא, גם אני כבר לא בת שש-עשרה'. זה, משום מה גרם לך לצחוק. מרגיש קצת מוזר, אבל האמת היא שכבר כמעט שלושים שנה שאני הנכדה שלך. מכירה בעל פה את כל הסיפורים, את כל הבדיחות ואת כל השטויות שלך.

ביומיים האחרונים אני שומעת מכל הכיוונים את מה שאני כבר שנים יודעת מצוין – איזה איש מיוחד היית. מסתבר שהצניעות שלך, הרגישות ובעיקר ההומור נגעו בהמון אנשים. התמזל מזלי וזכיתי לגדול לידך ולחוות את כל אלו ממש מקרוב.

מאד אהבת את החיים, סבא, ובשנים האחרונות כבר היה לך קשה. למרות זאת הצלחת לקרוע אותנו מצחוק ולספק רגעים יפים שבחיים לא אשכח. לשאלה 'מה שלומך, מוישה?' נהייתה רק תשובה אחת – 'סוחבים את הזִקנה הארורה.' משפטים כמו – 'אני בן מאה חמישים' התחילו להישמע לעיתים תכופות, לצד – 'פעם היינו צעירים ויפים, היום אנחנו רק יפים.'

לפעמים חשבתי על כמות הפעמים שסבתא הייתה צריכה לשמוע את אותם המשפטים ותהיתי איך היא עושה את זה. היא פשוט קיבלה ואהבה אותך כמו שאתה, והבינה שזה לא הולך להשתנות עד יומך האחרון. היה מדהים להסתכל עליכם מהצד, ולראות איך, גם אחרי כל השנים, תמיד דאגתם אחד לשני. לא הייתה פעם שלא וידאת שיש מי שנותן לה יד ומלווה אותה הביתה. לא הייתה פעם שהיא לא דאגה שתסיים הכול מהצלחת, למרות שלא עשית לה חיים קלים בנושא.

בחודש האחרון היה נראה שכבר לא רצית להמשיך יותר. שכבר השלמת עם המוות ושרצית לנוח. סבא, אני רוצה שתדע שאני גאה בך, שהיית מודל להשראה בשבילי ושאני שמחה על כל שנייה שהייתה לנו ביחד. אתה יכול להיות שקט, אנחנו נשמור על ההונגרייה שלך.

בכל פעם שדיברנו בטלפון היית מסיים את השחה ואומר 'חיבוקים ונשיקות ברבורה'. אני נפרדת ממך היום באותה הדרך. אז – 'חיבוקים ונשיקות, סבא, אני אוהבת אותך מאד'.

 הספד שנשא גון רייכר, מזכיר הקיבוץ בלוויה

למשה סבג,

לילדי קיבוץ שובל היו דרכים מיוחדות לתת סימנים בימי השבוע: ביום שלישי סרט וביום שישי מרק סמרטוטים, וכשמשה סבג העיר אותנו בבוקר ועל השולחן חיכתה לנו קערה עצומה של סלט חתוך דק דק – ידענו שהיום שבת.

משה היה מחלק לכל אחד כף (יש הזוכרים – כפית). שואג 'בתיאבון' ואוכל לבדו את היתר.

כזה היית. ב'סלט' שהרכיב את קיבוץ שובל – קיבוץ השומר הצעיר הדרום אפריקני א', ארצישראלי ח', אתה וחבריך לגרעין 'הסורי' הייתם משהו אחר, דק יותר, מעורבב עם היתר, לאו דווקא מוביל, אבל תמיד נותן טעם. משהו שאי אפשר בלעדיו.

כששקענו עם הטרקטור והלכנו ברגל הבייתה ודפקנו על דלת חדרך, שאגת 'שקעת!' עוד לפני שפתחת את הדלת ונרתמת לעזור ובאת לחלץ. וכך גם עם הפנצ'רים, ובכל דבר אחר ולא סתם זכית שיקרא בשובל מבנה על שמך – 'הסבגייה'.

משה סַבֶּג (ואולי צריך לומר 'סַבָּג' – איש לא יודע), נולד בנובמבר 1931 בחלב ולא חווה, כנראה, ילדות מאושרת במיוחד. אמו נפטרה בגיל צעיר ועם אשתו החדשה של אביו לא לגמרי הסתדר. וכך, כשהציע לו שליח העלייה, והוא בן שלוש-עשרה בלבד, לעלות עם מספר נערים צעירים לארץ, השאיר מאחוריו את אחותו, שעברה אחר כך למקסיקו, ואת אביו, שאותו לא ראה מאז, והלך, כנראה ברצון. השליחים חיכו בגבול ומשה עבר את המסלול 'הרגיל' – כפר גלעדי, משק הפועלות בעפולה, קיבוץ בית אלפא.

בשנת 1948 התגייס לפלמ"ח אבל נפצע בשלב די מוקדם ובשנת 1949 הגיע עם הגרעין הסורי לשובל. שלושה גרעינים נקלטו יחד – הסורי, הרומני וההונגרי. משום הרצון להיטיב את קליטתם עשו רכזי הגרעין סלט גדול מכולם וערבבו אותם בחדרים.

משה גר עם אריה ש', ומרתה, מהגרעין ההונגרי, גרה עם חווה רון. אריה עזב וחווה התחתנה עם שייע. ברוך חכים שהיה אחראי חדרים 'היה צריך את החדר'! לא עזרו תחנוניה של מרתה (שנלחשו אולי בהונגרית), שאמרה 'אבל אנחנו לא נשואים'. ברוך ציווה עליהם לעבור לגור בחדר אחד והשאר – היסטוריה, ושלושה ילדים, דורלי, תלמה ויוגב, ותשעה נכדים ושני נינים ושבעים ואחת שנים של חיים במקום שאהבת כל כך וגם ידעת להוקיר ושבתָ ואמרת למרטה – איזה מזל יש לנו – על המקום ועל הבית ועל הילדים.

אהבת את הקיבוץ ומילאת תמיד את אותם 'התפקידים הקטנים' – בפלחה, בקיטור, ברכב, בפנצ'רים: ענפי השירות קראנו להם, הם הם 'התפקידים הקטנים', שכמו הבצל הקצוץ דק בסלט שהכנת לנו בשבתות אי אפשר בלעדיהם ועשית זאת בדרך שנתנה טעם אחר לחיים כאן.

כך, 'ציפור מתה לא עפה', ומי שאינו מבין, סימן שלא זכה לגדול כאן. וכך בקיבוץ שובל, בלילות יום שלישי, לא יכולת להתרגש באמת בסרט צרפתי מבלי שמשה סבג יודיע ש'מה זה הקלוד ללוש הזה – לש לנו את העצבים!' ושום רוצח פסיכופט לא יכול היה להתגנב מאחורי קורבנו מבלי שמשה ישאג 'מאחוריך'! וכשדורלי ותלמה התביישו והעירו לו היה רוטן 'לא נותנים לנשום פה!'

ולא רק לשובל הבאת טעם אחר. כשבאת לסייע לבר נכדתך לעבור טסט ברהט, הריעו כולם 'מוסא בא, תכינו את העוגות'! וגם בקואופרטיב הנגב ובמכוני הטסטים שעבדת בהם, במשך השנים בשדרות וברהט, קראו לך 'משה כל הארץ' כי הכרת את כולם ושימחת את כולם וכולם הכירו אותך ואהבו אותך. חלק מתכונותיך אלו הורשת גם לתלמה וליוגב. דורלי, כך אומרים במשפחה, היא יותר מרטה...

הציונות, ואולי גם החוסר באהבת אם, הצליחו, די בקלות, להוציא את משה סבג מחלב,ּ אבל בשום אופן לא הצליחו להוציא את חלבּ ממנו. בזאת, אולי הצליחה רק מרטה, וכך, כשהיה מתחיל להתווכח על כסף (משה היה קמצן לא קטן), הייתה מרטה מודיעה לו בתקיפות – משה אנחנו לא בשוק של חלבּ! ומשה שבָּטַח במרטה והאמין בה מאד, היה מתכווץ באחת וחוזר ומודה ש'את הסמכות' והכל היה בא על מקומו בשלום.

אהבת מאד את הילדים ואת הנכדים, וגם אם לא תמיד ידעת איך מסתדרים עם הילדים כשהם קטנים, הרי כשבגרו, הילדים והנכדים, היית להם אב וסב למופת. אהבת אותם והם החזירו לך אהבה.

איש של תודה היית וידעת להעריך מעשיהם של אחרים. בסלט הזה, הקרוי קיבוץ שובל, היית תבלין מיוחד ונתת לנו הרבה טעם. צעירים ויפים היינו פעם, כך אמרת למרטה, והנה עכשיו אנחנו רק יפים.

בשם כל הקהילה אני רוצה להודות לך על כל השנים היפות שחיית איתנו ועל מה שנתת לנו.

הסלט שלנו כבר אינו אותו הדבר בלעדיך.

יהי זכרך ברוך.

אדר תש"ף ; מרץ 2020

 דברי שמעון גרונר בלוויה

הכרתי את משה למעשה מאז חזרתנו מהצבא בשנת 1956 – הרבה שנים.

משה עבד כאחראי על הטרקטורים ועל הטיפול בהם. הייתה סככה מיוחדת ומחסן. אני עבדתי במסגרייה וכדרך הדברים נפגשנו מדי פעם. משה טיפל גם בתקרים בגלגלי הטרקטורים ובמכוניות הגד"ש.

לפי בקשתו בנינו מיכל עגול למים עם מנוף כדי להקל על העבודה ועל בדיקת הצמיגים.

לעולם לא אשכח את ההליכה הגמלונית שלו. אינני זוכר שום הרמת קול, תמיד בסבר פנים יפות.

כשכבר הזדקן ויצא לפנסיה, היה בא בבקרים לחדר האוכל וישבנו יחד לאכול. נכון שרוב השיחות חזרו על אותם נושאים שוב ושוב. שמחתי להיות לו לחברה. כשכבר היו לו קשיים והפסיק לבוא, הייתי מגיע אליהם לביקור בביתם. היה מראה לי איך הוא מארגן ארוחת בוקר ומזמין אותי להצטרף אליהם לארוחה.

משה ומרתה היו מגיעים למפגשים של 'הבית החם' – החלפנו משפטים. כששאלתי אותו "מה קורה?", התשובה הייתה – "מה אתה חושב? שאתה תישאר צעיר? גם אתה תזדקן".

פגשתי אותו עוד – בזמן ההליכה שלנו, יושב על סלע לצד הכביש כשתלמה הצליחה להוציא אותו מהבית לכמה זמן.

הקשר של מרתה ומשה יכול לשמש דוגמה לזוגיות, לקרבה ולאכפתיות ביניהם. בכל מקום, תמיד ביחד. תמיד ביחד.

המוות שלו העציב אותי מאד. אהבתי את הבן-אדם.

משה יקירי, תנוח על משכבך בשלום.

דברי בני בלול בלוויה

אני מקריאה את מה שבני כתב על משה חברו, מכיוון שבני חזק יותר במעשים ואת הדיבור מול קהל ובפרט במעמד כזה, הוא מבקש להשאיר לאחרים.

משה,

הכרתי אותך כילד, כשאתה ומרתה גרתם בשכונת הקוטג'ים, בשכנות להוריי.

אני הייתי אז ילד צעיר, אולי בן עשר, ואתה, בוגר ממני בשנים רבות, אדם חם ולבבי, לא מתנשא, ולמרות פער הגילים נקשרנו זה לזה.

אני לא יכול לשים את האצבע ולהגיד מה יצר את הקשר הזה – אבל הוא נמשך מאז, לאורך כל השנים.

כשעבדת במוסך, ואני הייתי נער – עבדתי בשכנות אליך, במסגרייה.

כשהיית בוחן רכב – עזרת לנו בטסטים של הנגררים, עד פרישתך לגמלאות.

לאורך כל השנים היינו מוצאים את הדרכים לשיחות ולמפגשים.

סיפרת לי על ההיסטוריה של סוריה, על חבל איסכנדרון, ונתת פרשנות על המצב הפוליטי שם. דיברת על הקהילה היהודית בסוריה ועל המשפחה שלך שהתפזרה בכל העולם.

ואני קראתי לך בחיבה 'הסורי'...

כשהקמתי משפחה – היית מגיע לבקר אותנו, עומד בחוץ וקורא לי, ממתין שנזמין אותך להיכנס. הרגשת כל כך נוח שלפעמים גם הגעת בפיז'מה...

הילדים שלנו, כולם, התאהבו בך, גם הם, והיינו מגיעים איתם גם לבקר אצלכם.

אהבנו את הביקורים שלך בביתנו. בפסח אחד, כשמרתה ואתה ירדתם מחדר האוכל לאחר סיום הסדר הקיבוצי, עברתם דרכנו, ואנחנו, שהיינו באמצע קריאת ההגדה, הזמנו אתכם להצטרף אלינו ושמחנו להרחבת השולחן באורחים נוספים ואהובים.

לפעמים פגשתי אותך על האבן ששעליה נהגת לנוח כשתלמה יצאה איתך לטיול, ובתשובה לשאלה 'מה נשמע?', תמיד ענית תמיד את אותה התשובה מחויכת – 'סוחבים'.

לפני כמה שבועות עוד הספקתי לבקר אותך, ואתה זיהית אותי למרות שכבר לא היית במיטבך.

אני שמח שהספקתי להיפרד ממך חבר אהוב.

נוח בשלום על משכבך.

(קראה – ורד בלול)



הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

סבג משה



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות