הספדים
בלוויה

גונן רייכר, מזכיר הקיבוץ

ישעיהו היקר

הסיפור שלך הוא במידה רבה סיפורה של מדינת ישראל שכל כך אהבת – בגרסה המופתית שלה:

זהו סיפורו של ילד יהודי שנולד בשנת 1946 בעיירה קטנה בגרמניה, מיד לאחר המלחמה. ילד יהודי ראשון בעיירה, חוטר ראשון הצומח ומלבלב משרידיה של משפחה יהודית שחלקה נספה בשואה.

בן שלוש שנים עלית לארץ עם אביך. יהודה אחיך נולד כאן ויותר מאוחר הצטרף אליכם גם אלי.

זהו סיפורו של הילד שבגיל תשע התייתם מאִמו ונשלח לישיבה בבני ברק. הילד שברח משם ובסופו של דבר הגיע בשנת 1959 לקיבוץ שובל, והוא בן שלוש-עשרה.

מלה ומשה ז"ל היו לך כאן למשפחה ואת שנות ההתבגרות העברת עם קבוצת 'צאלה'. יחד אִתם הלכת לנח"ל – כבר אז בחרת לך מסלול משלך, יצאת להדריך ביהוד וכמו כל דבר שנגעת בו בחייך, עשית זאת היטב, באהבה גדולה ובמסירות אינסופית.

בצבא נפצעת – פעמיים. בלחימה ובאימון. שכבת חודשים בבתי חולים אבל תמיד התגברת, גם בעזרתם של חברים טובים ושל אחיך יהודה, קמת על רגלייך וחזרת לעצמך.

חזרת לעצמך – להיות מי שאתה, נדיב, שמח, אוהב וגאה בכל מעשיך ובכל מה שיש לך.

ויש לך במה להתגאות – שתי משפחות הקמת. ארבעה ילדים הולדתָ ולכל אחת ואחד נתת את כולך. ליאור סיפרה לי היום כמה היא גאה בדרך שבה גידלתם אותה, שרה ואתה. ליאור נולדה אל השכול העמוק של פטירתה של הילה ומעולם, כך אמרה, לא חשה בשכול הזה.

כי כזה היית – לא התאבלת על בתך שנפטרה בגיל צעיר כל כך, חיית אותה ואִתה, יום יום. שוחחת אִתה, חווית אותה ולקחת אותה – התליון הנפלא שהעניקה לך שרה לא מש מצווארך – לכל מקום שאליו הלכת ולכל משימה שאותה ביצעת ולכל בית שאותו בנית.

ובנית בתים, בנית בשובל ובכל הנגב.

הומור שחור, כך אמרת לליאור ולתמיר, לא מצחיק אותך. אז סלח לנו על שהיום צחקנו ואמרנו ש"סדרו לך כאן מקום עם הפנים לנוף". נביט כולנו בנוף הזה – בקיבוץ הפורח, הבנוי לתלפיות – איך אפשר שלא לחוש את מגע ידך בכל בית, שביל, מבנה ציבור או גינה?

את חייך נתת למשימות הללו של בנייה והפרחת המקום. ועשית זאת בכל ליבך, ביראת כבוד, ברגישות אינסופית, ובעיקר – באהבה.

האהבה, הלב הרחב, הנדיב, היכולת לתת בשמחה כזו – הם היו תמיד סימני ההיכר שלך והקהילה שלנו חשה בזאת, כיבדה את זאת והחזירה לך באותו מטבע.

רק לפני כמה ימים דיברנו על כך. ישבנו על המרפסת, המקום שלך. שניים כאלה היו לך: כורסת הטלוויזיה שממנה יצאת למסעות ארוכים בכל העולם (מעטים יודעים כי רק משום שהגרעין התנגד – לא יצאת לקורס טייס ולא נעשית קברניט).

והמרפסת – מקום לתפארת. עם הפרגולה שבנה רן בכישרון שירש ממך. כמה אהבת לשבת שם, חורף וקיץ, להתבונן בעוברים ושבים. להזמין לסיגר, או לקפה, או לוויסקי או לקוניאק (ואבוי לאומלל שיבלבל בין קוניאק לברנדי) – ולשוחח בכל ענייני היום.

ישבנו כאן ודברנו. והתרגשתי כל כך לשמוע את הדברים החמים שאמרת על הקהילה, בכמה נדיבות וחום ואנושיות עטפו אותך. דברים דומים שמעתי היום ממשפחתך, ועתה גם הבנתי שיש כאן מעין תמונת ראי כי הקהילה פשוט החזירה לך את אותם המטבעות שנתת לה וזה פשר הדאגה ותשומת הלב והאהבה ששפעה כאן בחודשים האחרונים.

הסיפור שלך הוא במידה רבה סיפורה של הקהילה שלנו בגרסה המופתית שלה – ישעיהו היקר, דמותך משלבת באופן חזק כל כך את החיבור שבין עשייה ורגש, כי כפי שחצבת, יחד עם חסיה, ממש מתוך לבך מודל יפה כל כך של טקס לזיכרון השואה, כך הקפדת בכל בית שבנית, בכל שביל שהנחת ובכל גינה ששתלת – שיהיו נכונים וטובים ומותאמים.

הילד שנולד בגרמניה רק שנה לאחר המלחמה זכה לחיות בארץ ישראל (ולא היה פטריוט גדול ממך לארץ הזו) חיים שלמים של בניין ויצירה.

לא היו אלו חיים פשוטים. התמודדת בכל האתגרים שחיים כאלו מעמידים בפנינו. אבל עתה, כשלא מזמן חגגת שבעים ואחת שנים, אנו נפרדים ממך, ומביטים שוב על הקיבוץ שכל כך אהבת ושהיה לך חלק גדול בבנייתו.

מביטים במשפחה היקרה: בשרה שהבאת לכאן מניר דוד, בליאור, בתמיר.

זוכרים כמובן גם את טרי את רן וואלרי, את שני הנכדים, שון ומיה (השלישי בדרך), מתגעגעים להילה ששנים רבות כבר אינה בין החיים –

ובזמן הזה אנחנו שמחים בשבילך ישעיהו, על החיים המשמעותיים שחיית ועל הטוב שידעת לקחת מכל דבר ואנחנו מודים לך על המתנות שהענקת לנו.

יהי זכרך ברוך.

‏ב' אב, תשע"ז ; ‏25 יולי, 2017