Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לרז גדעון ז"ל
(14/08/1925 - 16/12/2014)     (  -  )

לזכר גדעון רז

נקודות בחייו – שיחה עם אילנה רז

גדעון נולד בעין חרוד בשנת 1925. הוריו הגיעו מגרמניה כחלוצים. בהיותו בן שלוש-ארבע נפרדו ההורים, ואמו חזרה עם גדעון אל הוריה, לכפר אושווינצים, שהיה אז כפר נחמד. השם מוכר לכולנו בגלל מחנה הריכוז אושוויץ שהוקם בסמוך לו.

אביו של גדעון נשאר בארץ, עזב את עין חרוד, למד רפואת שיניים והיה רופא השיניים של בן גוריון... כאשר עלו הנאצים לשלטון בגרמניה ראה האב את הנולד, נסע לגרמניה ואמר לאשתו לשעבר: אני לוקח את הילד לארץ ישראל. כך היה, וגדעון חזר לארץ. האם הגיעה בעקבותיו כעבור זמן-מה.

נחישותו של האב הצילה את חייו של גדעון, אבל לא יצרה קִרבה רבה ביניהם. הוא סידר לגדעון מסגרת חינוכית כילד חוץ במשמר העמק, דאג לכל צרכיו וניסה לטפח קשר חם עם הילד. גדעון הגיע ללא ידיעת עברית. הוא היה רגיל לחינוך האירופאי, וחייו בחברת הנערים לא היו קלים. בחופשות היה מבלה עם אמו. ההורים גרו בחיפה.

כשסיים גדעון את לימודיו במוסד משמר העמק אמר לו האב: אתה צריך ללמוד מקצוע! גדעון נשלח ללמוד חרטוּת, ומסתבר שהמקצוע התאים לו ממש והוא הצטיין בו.

גדעון הצטרף לקבוצה של בוגרי השומר הצעיר בחיפה ויחד אתם הגיע ל"אילת-נתניה" ואחר כך לשובל.

- אילנה, איך נפגשו דרכיכם?

הגרעין שלי היה בזיקים, אבל רציתי לעזוב את המקום. הכרתי את יהודה באואר, שהיה שליח השומר הצעיר אצלנו, באנגליה. הוא הציע לי לעבור לשובל. כשהגעתי, גרתי בחדר עם שתי בנות. גדעון גר אז עם גרשון הופמן. לגרשון הייתה חברה וגדעון יצא מהחדר. היה אז מחסור בחדרים, לא השאירו מיטה פנויה ולכן בקשו ממני לעבור לחדרו של גדעון. ערבוב בחדרים בין בנים לבנות היה מקובל אז.

באותו זמן ציפו להגעת קבוצת אולפן מארצות הברית לשובל, ולא מצאו בעבורם מטפלת דוברת אנגלית. התאמתי לתפקיד, אבל עמדתי להתגייס לצה"ל. מה עושים? אפרים שחר, שהיה אז מזכיר הקיבוץ, הציע לי להינשא נישואים פיקטיביים כדי שלא אתגייס. הוא פנה לבחור אחד, אבל הוא סירב ואחר כך עזב.

בינתיים התחיל להיווצר קשר ביני לבין גדעון, אבל זה היה רחוק מנישואין. גדעון אמר: אם זה יפתור את הבעיה בואי נתחתן, אולי בכל זאת נהיה זוג בסוף. וכך היה. לחברים בקיבוץ לא היה ברור אם זו חתונה אמיתית או פיקטיבית, מה שבטוח – ערכו לנו מסיבה באותו הערב.

גם החתונה היא סיפור. נסענו עם זוג חברים לבאר שבע. היה יום חורף גשום, נעלתי מגפיים (מגפי רפת כמובן...), בדרך נכנסתי לקומונה ושולמית נתנה לי כפייה בתור כיסוי ראש לחופה. כשהגענו לרב הוא אמר שיש בעיה, אין מניין. היה לנו בקבוק יין ומעט עוגיות, ובעזרתם הצליח גדעון לגייס מניין מחוסרי עבודה מהרחוב. אחד האנשים שהחזיק לנו את החופה היה בכלל דרוזי... זו הייתה החתונה הצנועה ביותר שראיתי. מאז אנחנו יחד, בטוב וברע, נישואים וחיים משותפים שכמותם אני מאחלת לכל אחד.

גדעון כתב שירים ולחלק מהם גם הוסיף מנגינה. כשהוא ומרתה סבג פורטים על מנדולינות ויהודה באואר על גיטרה. הם עשו ערבי שירה נהדרים.

הנה שיר שגדעון כתב בשנת 1946, כנראה שבסמוך לעליית הקיבוץ לקרקע:

אל מרחבי מדבר

נצא בלב נסער,

נגאל צייה וישימון.

במקום יילל התן

ירון קוצר דגן,

ארצי לא עוד תִצמא, תִישָם.

במקום ציית מדבר

יוריקו שדות הבר,

ויעלוז בם האדם.

גדעון גדל אמנם במשפחה מפורקת, אבל היה איש משפחה נפלא. הוא היה אב מסור ואוהב, ואחר כך גם סבא שכל הנכדים וכל הנינים אוהבים אותו מאוד.

(התפרסם בשובעלון 79 ; ינואר 2015)
 .

גדעון יקר,

איש יקר לי מאד,

אני מודה לך על 45 שנות הכרות.

ובעיקר אני מודה לך על השנה האחרונה.

בחסות לבך וזיכרונך הנחלשים, אפשרת לי יותר מתמיד לגעת ברוח המוארת שלך.

מעט אנשים הכירו את מכמניך. אוצרות רוחך ספונים היו במרתפי נשמתך הזוהרת. במשך השנה האחרונה הצלחת למסור את חלקם. זכות גדולה נפלה בחלקי להיות להם לעד. כל כך נרגשת הייתי משיחותינו, שרשמתי את דבריך מילה במילה.

שאלתי אותך מה הם חוזקותיך לצד ההחלשות שלך.

אמרת שהכוס שלך תמיד חצי מלאה ושכשהיא מתחילה להתרוקן אתה מיד ממלא אותה. ממלא במה? שאלתי. אמרת:

גם בתקופות קשות אחרות בחיי, כמו למשל כשהייתי ילד חוץ במוסד החינוכי במשמר העמק של פעם וחוויתי בדידות גדולה, מה שעזר לי זו האינטליגנציה הרגשית החזקה שלי, גם ידעתי עברית טוב, וגם הייתי מאד מוסיקלי. המוסיקה והנגינה וכתיבת שירים עזרו לי להתגבר על הבדידות. הייתי גם ילד חם ומתחבר לאנשים. בקיצור: יש לי עמוד שדרה ואני לא מאבד את גדעון גם במצבים קשים.

בפעם אחרת המשכת לתאר מה משאיר את הכוס שלך תמיד חצי מלאה:

אני יודע ליהנות מדברים קטנים – מנוף, מצמח, אפילו מאיזה ג'וק שמטייל על השולחן בלילה. אני בן אדם שנמצא איפוה שהוא נמצא.

בפעם אחרת אמרת:

היצירתיות שלי גם היא ממלאת את הכוס – אני יצירתי מאד. אפילו בדברים קטנים. אני אוהב מאד את "המאבק" עם מגבלות החומר כדי ליצור ממנו משהו שבסופו של דבר זה אתה.

ועוד אמרת: הצד האופטימי שלי נובע מאמון בזולת. לאמון הזה יש גם צד שלילי - עודף תמימות. אבל אני לא מוכן לשנות את האמון שלי. זוהי תכונה מולדת ואני אוהב אותה.

ועוד הוספת: יש אצלי שווי משקל עדין בין הצד הרגשי והצד השכלי. גם זה די טוב בשביל לשמור על כוס חצי מלאה. הקשיתי ושאלתי איך בדיוק מתנהל המשא ומתן בין הרגשי לשכלי. ענית: אני עושה הטייה. אני מטה את רגשותי למצב שייגרום לי פחות כאב. בדרך של ניסיון להעמיד דברים בפרופורציות נכונות. הפרופורציות הנכונות מכיל בתוכו את זה שאין לי שליטה על איך שהזולת מתנהג. זה שהייתי רוצה לפעמים שאחרים יראו דברים מסוימים בבשלות ובבגרות, כפי שאני רואה, הוא רצון שאני מטה אותו לאפיק שיודע שזה לא בידי.

היום אני מנסה להשתמש בזה על מנת להשלים עם מצבי.

הקושי הוא בשינוי הגדרות. פעם חשבתי שמשהו הוא ככה. לא משתנה. ועכשיו פתאום הוא משתנה. זהו תהליך שאני צריך לצמוח לתוכו.

אני לומד מעצמי, יש לי את היכולת להשלים עם דברים חדשים. היכולת לקבל את המציאות ולחיות אתה. לפעמים צריך להילחם ולפעמים צריך לקבל.

יש לי הרבה סבלנות. גם סבלנות לתת לדברים לקרות.

בחיים צריך איזון בין קבלה של מה שאי אפשר לנצח בו לבין מאבק במה שאפשר לשנות. אני חושב שאצלי יש איזון בין הקבלה והמאבק.

כשנפגשנו בראשית החודש, אחרי שובך מאישפוזון קצר, פתחתי פגישה בשאלה: אני מבלבלת לך את המוח?

ענית: אין לי כבר מוח, אז מה כבר אפשר לבלבל.

אבל חוש הומור יש לי. גם זה ממלא לי את הכוס.

בשבת האחרונה ביקרתי אצלך בבית החולים. ישנת שנת מורפיום שנתנו לך על מנת שלא תסבול כאבים. נגשתי אליך, שמתי ידי על לבך ואמרתי בקול: גדעון, שלום, זו אראלה. פקחת אלי עיין גדולה וברורה. אני נפרדת ממך אמרתי.

דמעה נקווית בעינך ונתווספה אל חצי הכוס המלאה.

תודה לך על הזכות שנפלה בחלקי להיות עדה לגודל נשמתך ולקדושת רוחך. מורה גדול היית עבורי.

נוח בשלום.

(אראלה דוניבסקי)

משובל לרוסיה ובחזרה

(מתוך שובעלון 52)

בשובעלון הקודם התפרסם ראיון עם תמי לַסְט שעובדת אצלנו כאחות. בשיחה נוספת דיברנו על טפסי הזמנה שקיבלו יהודי רוסיה שרצו לעלות ארצה מאזרחים במדינת ישראל. באותה תקופה, 1977, עסק ארגון "נתיב" ביצירת קשרים עם היהודים בברית המועצות ובניסיונות לקדם את עלייתם לישראל. בטפסים הייתה הזמנה ל"קרובי משפחה" של המבקש, בתקווה שהשלטונות יאשרו את איחוד "המשפחה".

על הטפסים של הורי בעלה, איזידור, רוזה לַסְט, ובנם (בעלה של תמי) מרק, היא גילתה שחתום מישהו מקיבוץ שובל. הסתבר שהחותם הוא גדעון רז שכתובתו קיבוץ שובל!

בזכות הבקשה שנשלחה בשם גדעון רז עלתה משפחת לַסְט לארץ בשנת 1977. הם היו בין ראשוני העולים הציוניים מהעיר אופה שבהרי אורל.

היה זה כמעט נס שהם הצליחו לצאת אז מרוסיה. המשפחה הייתה תמיד ציונית, ואבי המשפחה, פיזיקאי במקצועו, הקפיד שלא לעבוד במסגרת צבאית כלשהי. הוא ידע שאם ברצונו לצאת אי פעם מרוסיה – עבודה כזו תמנע זאת ממנו. האב השתייך לקבוצת פיזיקאים שעסקו בפעילות ציונית, וזו כמובן הייתה בלתי חוקית ומסוכנת מאוד. יום אחד ניסה הקג"ב לערוך חיפוש בבית המשפחה. כדי להבטיח שאיש לא יפריע, הם דאגו לעכב את הבן בבית הספר בתואנה כלשהי. הם חיפשו עדות לפעילות ציונית.

לבסוף העזה המשפחה להגיש בקשה לאיחוד משפחות (עם גדעון רז...) ולעלייה לישראל והצליחה לצאת בשנת 1977, הרבה לפני גלי העלייה מרוסיה המוכרים לנו.

וגדעון רז? הוא בכלל לא ידע על כך דבר וחצי דבר עד לאחרונה.

והחתימה? מה זה חשוב מי חתם, העיקר שהנייר עשה את פעולתו.

 

בית אבא עם גדעון רז

 התפרסם בשובעלון 40 ; מרץ 2008

"אל תשמע בן למוסר אב ולתורת אם אל אוזן תט, כי מוסר אב הוא קו לקו ותורת אם לאט לאט", כך שרו בלחש חברי "השומר הצעיר" הראשונים בפולין. עוד לפני שגיבשה לעצמה משנה סדורה בתורת הסוציאליזם והציונות, חרתה התנועה על דגלה את חינוך הנוער ואת "מרד הנעורים". תכליתם הייתה למאוס בגולה, בכבלי הדת ובמסורת המאובנת, בפרנסות היהודיות הגלותיות. הם רצו להיות חלוצים לפני המחנה, קשורים לאדמה, שוחרי צדק, נאורים ופרודוקטיביים. אבא של גדעון, יוסף קריזר, נולד באושווינצים שבפולין והיה בין הראשונים שהצטרפו לשומר הצעיר. בן שלוש-עשרה היה אבא כשהחליט לנטוש את לימודיו ב"חדר", לעזוב את הבית ו"לממש את עצמו" בגרמניה.

גרמניה של ראשית שנות העשרים סבלה מהתבוסה במלחמת העולם הראשונה. היא הייתה משותקת כלכלית, סבלה מאינפלציה ומאבטלה קשות מאוד, לכן לא קידמה את הנער הצעיר בזרועות פתוחות. בתחילה הוא הסתפח לחבורות רחוב של נערים שחיו בשולי החברה, והיו למעשה על סף פשע. למזלו כעבור כמה זמן לקח אותו תחת חסותו עובד סוציאלי שהיה גם רופא שיניים. אבא היה נער מהיר תפיסה ובעל כישרון טבעי נדיר. הוא קלט שפות זרות בקלות, ובמשך הזמן, תוך כדי עבודתו כשוליה של רופא השיניים, למד את רזי המקצוע.

באותם ימים פעלה בגרמניה תנועת נוער ציונית בשם "תכלת לבן" (בלאו וייס), ואבא הצטרף אליה. הוא מצא את דרכו להכשרה חקלאית שהכינה לקראת עלייה ארצה. שם פגש את אימא והם היו לזוג. אימא עבדה ברפת ואבא היה רופא שיניים. הם עלו ארצה ונקלטו בקיבוץ עין חרוד, במסגרת חברת הנוער הראשונה בקיבוץ. שם נולדתי בשנת 1925. הייתי תינוק חלוש וחולני והסבתי דאגה רבה לאימא. אבא עבד כרופא שיניים, למד ערבית וקשר קשרים עם השכנים. אבא עבד כרופא שיניים בטבריה ולימים פתח את מרפאת השיניים הראשונה של קופת חולים בתל אביב. בין מטופליו אפשר למנות את בן גוריון, גולדה מאיר ושחקני הבימה.

כשהייתי בן שלוש החליטה אימא לחזור לבית הוריה בגרמניה כדי לגדל אותי בתנאים יותר טובים. היא נפרדה מאבא וחזרנו לבית של סבתא וסבא, משפחת סלומון, בברלין. סבא היה חייט ותפר בגדי גברים. היו שם גם דודות ודודים שקיבלו אותנו אל חיק המשפחה. בשנת 1934, כאשר הנאצים הגיעו לשלטון, בא אבא יום אחד לגרמניה ואמר שהוא לוקח את הילד לארץ. כעבור שנה חזרתי לברלין לבקר אצל אימא. דוד אחד שהיה פעיל ב"החלוץ" הצליח לסדר לה סרטיפיקט והיא חזרה לארץ. אני חזרתי עם אבא ועם אשתו השנייה לתל אביב. הייתי כבר בן תשע ואבא רשם אותי לבית ספר בתל אביב. הייתי יקה קטן בתוך חבורת צברים והתקשיתי להשתלב. אבא חיפש מקום מתאים יותר וכך הגענו לביקור בבן שמן. המראה הראשון שראינו היה ילדים נושאים סירים של תבשילים מלווים בענן זבובים. מיד דחיתי את הרעיון לחיות שם. שמענו שהמוסד החינוכי במשמר העמק מהווה מענה לאנשים שיש להם בעיות משפחתיות ובעיות של חינוך הילדים. נסענו לשם והתקבלנו לשיחה עם ברטה ויעקב חזן. האווירה והמקום מצאו חן בעיני וכך התקבלתי לקבוצת "איילה". היינו בני תשע–עשר, מחציתנו בני קיבוצים והמחצית השנייה ילדי חוץ, רובם ממשפחות מפורקות. הרבה דבש לא ליקקתי שם, אבל ברטה הייתה מחנכת ומורה נפלאה.

המוסד החינוכי במשמר העמק היה הראשון בקיבוץ הארצי וכל הקיבוצים שלחו את ילדיהם לשם. מטבע הדברים התרכזו שם מיטב המורים והמחנכים של קיבוצי השוה"צ בארץ. היה שם משק ילדים מצוין. הייתה פעילות תרבותית וחינוכית רבה. חתולי, המורה למוזיקה לימד אותי לנגן על מנדולינה. יער משמר העמק, ו"המערה" שימשו כעבור זמן כעריסתו של הפלמ"ח. לנו הם היו הֵיכלי יֶרֶק לשיטוטים וחלומות, אף על פי שהיו אז בחזקת חורשות. כשהתקבלנו לתנועה היו לנו מדריכים נערצים, ביניהם אפרים ריינר וקוסטא. היו לנו פעולות, טיולים ומחנות בלתי נשכחים.

הייתי מספר שנים במוסד. אימא נישאה בשנית וגרה בחיפה, וכך היה לי בית קרוב לבילוי בחופשות ובחגים. כשהייתי בן שש-עשרה אבא בא ואמר לי שקיבוץ זה טוב ויפה, אבל בן אדם צריך ללמוד מקצוע כדי להסתדר בחיים, גם אם הוא בקיבוץ. עברתי לבית הספר המקצועי של עליית הנוער "טיץ" בקיבוץ יגור. למדתי מסגרות, מכונאות וחרטות במשך שלוש שנים. אני זוכר שאפרה שרטר הגיע אלינו עם משאית של מעברות ועשינו "אוברול" למנוע. בו בזמן המשכתי את חברותי בשוה"צ. היינו שם קבוצה קטנה, והמדריכים היו מקיבוץ שער העמקים. גם דדו היה מדריך שלנו, ואז גם הכרתי את חיים הוברט שהיה שם בגרעין.

הימים היו ימי מלחמה. ייבוא חלקי חילוף למכונות חקלאיות נפסק לחלוטין. קיבוץ אילון שידרג את המסגרייה שלו לכלל מפעל לייצור מכונות חקלאיות וחלקי חילוף. כליף שהיה אז בהנהגה הראשית של השוה"צ חיפש בעלי מקצוע שישולבו בעבודה במפעל ופנה אלינו שנעבור לאילון. היה חורף קר וגשום. ירדו בו 1500 מ"מ גשם ושלג. התייחסו אלינו כאל במב"חים (בלשון ימינו) ושיכנו אותנו באוהלים. חודשים בוססנו במים ובבוץ עד שקרסו האוהלים. אז שוכנו אחר כבוד בחדר שהיה בנוי על מגדל המים של הקיבוץ. כל כניסה ויציאה לחדר הייתה כרוכה בטיפוס על סולם ברזל על פי התהום. הרבה למדתי בעבודה שם.

אחד מחברי הקבוצה שלנו היה מאיר מרוקו מגדוד "במסילה" שבקן חיפה. הוא סיפר שהגדוד מתחבר עם קבוצה מבן שמן, הולך להכשרה במזרע ומתכוון להקים קיבוץ עצמאי. תחילה חשבתי שאצטרף לקומונה של הגדוד בחיפה ואמשיך לעבוד, אבל זה לא הסתדר. כך עברתי ישר לפלוגה במזרע ומשם כמובן ל"אילת" נתניה.

הדסה ואפרים שחר היו הצלמים ה"רשמיים" של הקיבוץ ובעזרתם עשיתי את צעדי הראשונים בצילום ואפילו קיבלתי מצלמה ראשונה מוועדת השיתוף. אחרי שנים שימשתי כצלם של שבועון הקיבוץ הארצי במשך שלוש שנים.

את אילנה הכרתי בשובל והתחתנו בעקבות "קומדיה של טעויות". אילנה עבדה כמטפלת וכמורה של האולפן, אבל הייתה צריכה להתגייס לצה"ל. סדרן העבודה חשב שחיוני שהיא תמשיך בעבודתה באולפן וחיפש לה חתן פיקטיבי לנישואים. הפּוּר נפל על אריה "החשמלאי" אבל הוא סירב למלא את ההוראה. רוב הרווקים גרו אז בצפיפות בחדר קטנטן. גרתי אז עם גרשון הופמן ז"ל. כשהוא התחתן התפנו גם מקום וגם חתן תותב. נסעתי עם אילנה להתחתן בבאר שבע. הדיינים דרשו עדים לכן אִרגנו עשרה עדים מחבורת צעירים שעמדה ברחוב. ביניהם היו גם כמה דרוזים שהעידו כיהודים כשרים. הדיינים אמרו לַדֶבֶק טוֹב וכך מתוך אהבה, וכמאמר חז"ל, מתוך שלא לִשמָהּ בא לִשמָהּ.

.
 
 


הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

רז גדעון



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות