הספד בלוויה

דמותה הקטנה ומסבירת הפנים של אנני מלווה אותנו שנים רבות מאז שהגיעו אלינו מקיבוץ יראון יחד עם אלון, בנם הפעוט.

כאן קבעו את ביתם והשתלבו בקלות בחיי הקיבוץ – בעבודה, בתרבות ובחברה.

התעניינות כנה בכולם הייתה חלק מאורח חייה.

אנני הייתה כל כולה טוב לב ונשמה. המשפחה מלאה את כולה וזכתה למלא תשומת הלב והאהבה.

אותה תכונה של טוב לב היא שהובילה את אנני ורוביק לאמץ את גיורא, כבן לכל דבר, כשנשאר לבדו.

נפילתו של אלון בשנת 1974 הייתה מכה קשה שהותירה צלקות עמוקות בלב כולם וטלטלה חזקה אצל אנני.

גם כשבריאותה התדרדרה לא חדלה לברך את החברים ולחייך לסביבה.

עם הופעת הנכדים בחייה הרעיפה עליהם את מלוא אהבתה.

יהי זכרה ברוך.

'בית אבא' עם אני גאון

אבא נולד בשכונה שייסד מונטיפיורי בירושלים. הוריו, משפחת אלפנדרי, היגרו מיוון לטורקיה ומשם עלו לארץ הקודש ובה נולד אבא. כשהיה בן ארבע הם חזרו לאיסטנבול. כאשר מצב היהודים שם נהיה קשה, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הם עברו למצרים שנחשבה ארץ שיש בה אפשרויות טובות, והתיישבו באלכסנדריה. כעבור זמן קצר נפטר אבי המשפחה, סבא שלי, והותיר אחריו את אשתו, סבתי, ושלושת ילדיה. היא ניסתה להתפרנס מסריגת מפיות תחרה. כשהגיע אבא לגיל שתים-עשרה התחיל לעבוד ומכר דברי סדקית מבית לבית. בהמשך הוא למד ניהול חשבונות בקורס ערב, ובגיל שש-עשרה התקבל לעבודה אצל סוכן ביטוח ואחר כך בבנק שבו עבד ארבעים וחמש שנים. במהלך השנים הוא התקדם והגיע לתפקיד ראש מחלקת החשבונות בבנק.

אימא נולדה באיזמיר שבטורקיה למשפחת לוּזָה שהיו בה שבעה ילדים. סבא סחר בפֵרות יבשים ומצבו הכלכלי היה טוב. במלחמת העולם הראשונה התחילו לגייס את הבחורים הצעירים. האחים של אימא לא רצו להיות בצבא הטורקי, וכדי להתחבא מפני המשטרה שהגיעה לביתם הם קפצו למים שהיו ליד הבית ונשארו שם עד שבני המשפחה שכנעו את השוטרים שאין בבית בחורים. אחרי חוויה זו החליטה המשפחה להגר למצרים וכך הגיעו לאלכסנדריה. גם אבא של אימא, סבי, נפטר בגיל צעיר והבנים פרנסו את המשפחה.

אחד האחים של אימא הכיר את אבא וכך הם נפגשו, התאהבו והתחתנו. אני נולדתי ראשונה ואחרי אחי שקיבל את הכינו אלפא – קיצור של אלפנדרי, שם משפחתנו.

אבא עבד קשה כדי לפרנס את המשפחה. בנוסף על עבודתו בבנק הוא עבד בסופי השבוע במכירת כרטיסי הימורים למירוצי סוסים. מאמציו הביאו אותנו אל המעמד הבינוני הנמוך, והוא היה נחוש לתת לילדיו חינוך טוב. אימא הייתה עקרת בית. נשים כמעט שלא יצאו אז לעבודה במצרים. הבית היה די מסורתי: אבא הלך לבית הכנסת בחגים, ואכלנו אוכל כשר.

כשהייתי בת ארבע וחצי שכנעתי את הורי שישלחו אותי לבית ספר צרפתי, לכיתת קדם-גן. המנהלת לא אהבה את השם שלי, אנה, וקבעה שייקראו לי אני, במלרע, שנכתב בצרפתי Annie. לכן נהגו לכתוב את שמי בקיבוץ אנני.

עניין השפות בעיר אלכסנדריה הקוסמופוליטית הוא מעניין. בבית דיברנו לדינו וצרפתית, וכשההורים לא רצו שנבין הם עברו ליוונית. עם המשרתת, נערה מצרייה כפרית, דיברנו ערבית. ברחוב דיברו בכל השפות האלו ועוד. השפה שבה למדתי היא צרפתית. למדתי בבית ספר פרטי קטן. רוב התלמידים היו יהודים אבל בית הספר היה חילוני. בבית הספר היסודי תמיד שיחקתי עם הבנים כדורגל. הייתי השוערת. את ילדי המשפחה הנהגתי במעשי קונדס. אבא היה אומר: איך בת מתנהגת כמו בן? הייתה לנו ילדות מאושרת וההרים עבדו קשה למעננו ועשו ככל יכולתם.

בגיל שלוש-עשרה עברתי לגימנסיה צרפתית שאף היא הייתה חילונית והאוכלוסייה בה הייתה קוסמופוליטית. הייתה שם הפרדה מוחלטת בין בנים לבנות. בשנתיים אחרונות של התיכון עברתי לכיתה של המגמה המסחרית. שם זכיתי ללמוד עם בנים, אבל בהפסקה חייבו אותנו לעבור לצד של הבנות. חברותיי ביקשו שאנצל את היתרון הזה ואעביר פתקים ביניהן לבין הידידים שלהן.

בגיל ההתבגרות רציתי להצטרף לתנועת נוער ציונית. אבא אמנם היה ציוני והשתייך ל"מכבי", אבל הוא לא הסכים לי. הוא הבין שאם אצטרף לתנועה אֶרצֶה לעלות לישראל. הוא רצה לשמור עלי והבטיח שנעלה כולנו ביחד.

במאי 1948, לאחר קום המדינה, התחילו קשיים ליהודי מצרים. בין היתר רצו לגייס את הבחורים הצעירים לצבא המצרי. המשפחה מיהרה ושלחה את אחי ואת בן דודי לצרפת כדי שיעלו משם לישראל. הם שהו שם במחנה עולים והצטרפו לתנועת החלוץ, לקבוצה שבה היה גם רוביק. בהמשך הם עלו ארצה והגיעו כגרעין למעוז חיים.

בינתיים סיימתי את לימודי והתחלתי בעבודה משרדית. לפני שיצאתי לעבודה הייתה אספה משפחתית לאשר זאת. לא היה מקובל אז שבחורה תצא לעבוד. בסוף 1949 הגיעו למצרים שליחי עלייה. בתקופה זו כבר הייתה הפעילות הציונית בלתי חוקית, והם הסוו את זהותם. (רוביק הספיק לשבת במעצר בגלל שעסק בפעילות ציונית. הוא נאסר ב-15 במאי ומשפחתו שיחררה אותו תמורת שוחד). שליחי העלייה הגיעו אלינו לבית והעבירו מידע ומסרים במסווה של פעילות חברתית. התלהבתי והחלטתי לעלות ארצה.

אחד מידידיי ושותפיי לפעילות הציונית היה שמואל עזר שאחר כך היה מעורב ב"עסק הביש", פעולות של המודיעין הצבאי הישראלי במצרים שמטרתה הייתה ריגול, חבלה והפלת משטרו של פארוק הראשון מלך מצרים. רצינו לעלות לארץ ביחד, אבל הוא נשאר ולקח על עצמו תפקיד מחתרתי. כידוע הוא וחבריו נתפסו. תלו אותו ב-1954. קיבלתי את הבשורה המרה כשהייתי כבר בשובל.

כשרציתי לצאת ממצרים פניתי לשלטונות, שיקרתי ואמרתי שאני רוצה לצאת ללימודים בצרפת. זה היה שקר לבן כי כולם ידעו שזו הדרך לצאת משם. בהפלגה לצרפת הייתי לבד לגמרי. לא הכרתי אף אחד. זה היה מעשה יוצא דופן לבחורה צעירה ממצרים. כשנפרדתי מההורים בכיתי בכי תמרורים. לא ידעתי מתי הם יצטרפו אלי. אחד ממלחי האוניה בא וניחם אותי ודאג לי במשך כל חמשת ימי ההפלגה. כשהגענו למרסיי חיכה לי בחור מהגרעין של אחי, והעביר אותי, בניגוד לנוהלי הסוכנות, לסמינר של מדריכי חו"ל. היו שם תנאים טובים הרבה יותר מאלו שבמחנה המעבר. אחרי חודש הפלגתי עם קבוצה זו ועם שתי חברות לארץ. הגענו באחד במאי. בגלל החג אחי לא בא לקבל את פני בנמל. עליתי על אוטובוס, הגעתי בכוחות עצמי למעוז חיים והפתעתי את אחי. הוא היה בשוֹק לראות אותי.

הצטרפתי לגרעין. חברי הגרעין חששו שאני, שלא הייתי בתנועה, אמשוך את אחי ואת בן דודי העירה. הם מינו את רוביק לטפל בי טיפול אישי. הכוונה הייתה לטיפול אידיאולוגי. הייתה לו ארוסה בקהיר. כשהיא הגיעה היא לא רצתה להישאר בקיבוץ ודרכיהם נפרדו. כעבור כחצי שנה עבר הגרעין כהשלמה ליראון. כשהגענו לשם ישב הקיבוץ בבתי הכפר הערבי הנטוש סָליחה. לא היה חשמל, ומים שאבנו מבאר הכפר. הורי עלו ארצה בתחילת 1952 והשתתפו בחתונה שלנו ב-1953 ביראון. ב-1954 נולד בכורנו אלון.

השתלבות חברי הגרעין שלנו ביראון לא הייתה טובה. הרגשנו שהפלמ"חניקים מתנשאים עלינו. רצינו לעזוב וחיפשנו קיבוץ אחר. שמענו מחברים, משפחת דרור, שהיו בשובל על השיתוף, התרבות והמשק המוצלחים. באנו לבקר והתלהבנו, ובאותו ערב פנינו לאפרים שחר להתקבל. כעבור חודש כבר היינו כאן עם אלון בן תשעת החודשים. מאז אנחנו כאן, ולא הצטערנו אף פעם על החלטה זו.

תודה רבה לאני על ששיתפה אותנו בסיפורה.

פורסם בשובעלון 46 שבט תשס"ט ; מרץ 2009