דברים שכתב זאב טאוב:

לארלה,

איחולים ותקוות שאין למי לומר אותם אלא לעצמך התבדו. הסוף תמיד עצוב יותר משאנחנו יכולים לדמיין. אנו יודעים שהחיים הם לא לנצח, אבל צריך היה להיפרד אחרת, בלי הסבל שמתיש כוחו של אדם.

ארלה צבר שלא מן הספרים. חייו צעדו עם קורות המדינה. מקן 'השומר הצעיר' בתל אביב, דרך הפלמ"ח עד אלינו. ב'שומר הצעיר' היה לנו שיר שדקלמנו אותו בהזדמנויות חגיגיות: "הוא היה אדם פשוט, רבבות ישנם כמוהו" נכונה ראשית השיר – "הוא היה אדם פשוט", אבל ארל'ה היה יחיד לעצמו עם חוש מיוחד של מה צריך לעשות ומה לא. מי לא ראה אותו מנקה את חצר הקיבוץ, בלי לשאול קודם מי לכלך. הוא לא היסס לשאול, כשהיה לו מה לשאול. פעם שאל אותי "מה זה אופורטוניסט?" רציתי מיד להשיב לו "לא אתה. אתה חי לפי הבנתך ולא מנצל הזדמנויות מקריות". בארוחת בוקר אחת מרבות אמרת: "לא רוצה לנהל את החיים של כולם, רק כי כך אני חושב". הייתה זו תבונת חיים פשוטה ומתחשבת.

עשר שנים של עבודה יחד במפעל, גילו לי כי ארל'ה תמיד ידע להיות שם כשמישהו היה זקוק לעזרה. זה לא נראה מתוכנן וגם לא עיקרון. זה בא לו.

לפני הרבה שנים, טיילתי עם הבן, עוד היינו צעירים בדיר הצאן. בתוך העדר בלט גבר גבוה בעל שפם עם טלה בזרועותיו. הבן רצה ללטף את הטלה הרך, אבל נרתע בבהלה כשהכבשה האם התקרבה בריצה ובפעייה. האיש עם הטלה בזרועותיו אמר לו: "אל תפחד, ילד" והציג את עצמו: "אני ארל'ה". הוא נשאר ארל'ה עד יומו האחרון.