Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לבן-עמי משה ז"ל
(07/08/1924 - 24/09/2022)     (  -  )

.

הספדים בלוויה

לזכרו של משה בן-עמי רונה פויירינג, מזכירת הקיבוץ

משה נולד בסנדרלנד, אנגליה, באוגוסט 1924. בן בכור לאליהו וליונה גרופל ואח בוגר לסינתיה – זכרם לברכה.

כשהיה בן ארבע עברה המשפחה לדרום אפריקה. הבית היה מסורתי, אליהו האב שילב לימוד תורה ופרנסת המשפחה והעניק לילדיו חינוך לצניעות ולדרך ארץ. המשפחה התקיימה מחנות קטנה לשמיכות שהייתה בביתם. יונה האם הייתה דמות דומיננטית ומשמעותית בהחלטות המשפחה וכאשר מלאו למשה עשר שנים, לקחה את שני ילדיה, נסעה לאנגליה ומשם לישראל. השנה הייתה 1936 ולאחר כחצי שנה יונה מחליטה לחזור לדרום אפריקה.

אליהו האב, שהמתין לחזרת רעייתו וילדיו, התגאה במשה שהתגלה כמוזיקלי וכבעל קול יפה במיוחד שלמרות גילו הצעיר הוא משמש כחזן בבית הכנסת.

בגיל ההתבגרות, ולאחר שקולו השתנה, הרגיש משה שחוקי הדת מעיקים עליו ושעות בית הכנסת הוחלפו בפעילות בתנועת 'הבונים'. מגיל צעיר זה, התחיל לפתח זהות עצמית וגיבש השקפת עולם ייחודית.

לקראת גיל שמונה-עשרה, החליט ששמו יהיה משה בן-עמי.

בתום לימודי התיכון עבר ליוהנסבורג ללימודי הנדסה כימית. בתקופה זו של חייו נחשף למשמעויות הדיכוי החברתי ונמשך לרעיונות הציוניים ומימושם. בשלב זה התחילה פעילותו ב'השומר הצעיר'.

בקן יוהנסבורג מילא תפקיד מרכזי של גזבר ואיש ארגון ונכנס לנעליו של גדעון רוזנברג ז"ל – אחיהן של רות והדסה.

בתקופה זו סבב כל עולמו סביב התנועה ותוכניות העלייה לארץ ולשם כך גם למד עברית ואפילו מצא חבר ללימודים שאיתו דיבר עברית כדי לשלוט טוב יותר בשפה.

בשלב זה הבריטים עצרו את העלייה לישראל. כיוון שהיה סטודנט הצליח לקבל מלגה ואשרת כניסה לארץ דרך קבוצת חובבי האוניברסיטה העברית.

טרם העלייה לארץ, היו שנתיים של נסיעה לאנגליה ולצרפת – חשיפה לעולם תרבותי עשיר ומגוון שטרם הכיר, והצטרפות לפעילות של הסוכנות והג'וינט במרסיי להעלאת יהודים לישראל. המפגש עם שורדי השואה שהתקבצו במחנות לקראת עלייתם ארצה, היה מטלטל עבור משה הצעיר. במהירות הפך להיות הדמות הארגונית המרכזית וכך יצאו מידי לילה יהודים לישראל בספינות.

משה יצא לדרך כסגן מפקד אוניית 'נחשון קסטל' שעליה שש מאות עולים לישראל. הדרך הייתה קשה ומשהתקרבו לחופי הארץ, עמדו כולם על הסיפון, הרימו דגל ושרו בגאווה.

הבריטים – לא התרשמו מהמופע הציוני, והשלב הבא היה קפריסין.

מכיוון שהיה דובר אנגלית רהוטה, שימש בקפריסין כמתווך עם הצוות האנגלי. לאחר שניירותיו נמצאו תקינים – "חיתנו" אותו באופן פיקטיבי כדי לצרף עוד אישה וילדים רכים לאישור הכניסה ובתאריך החגיגי במיוחד – חמישה-עשר במאי 1948, נכנס בשערי מדינת ישראל.

על קיבוץ שובל שמע מחבריו ויום לאחר עלייתו הגיע לקיבוץ הצעיר וכאן גם הכיר את הדסה.

משה והדסה נישאו בשובל בשנת 1950 ויחד גידלו את עודד, את בילי, את שרונה ואת תרצה.

בשובל התחיל מיד לעבוד במספוא ולאחר כעשר שנים שבמהלכן היה גם גזבר קיבוץ, הקים חממת ורדים והתגאה בפרס שניתן לו בשנת 1969 על ורדיו היפים.

הפרק הבא בתחילת שנות השבעים היה שליחות לניו-יורק מטעם גבעת חביבה במטרה לגייס כספים לטובת פעילות של יהודים-ערבים. השליחות הייתה לשנתיים והסתיימה במסע משפחתי עם כל הילדים שבו הנחיל משה למשפחתו את אהבתו לאמנות, למוזיקה ולטבע.

כששבו לקיבוץ, ריכז את המטע וחינך כשנה במוסד. מכיוון שלא היה מורה באופן רשמי, בחר לחבר את תלמידיו לאהבתו לאמנות ולתרבות.

העשור הבא היה בפיתוח של תחום בגד"ש – גידול מלפפונים לזרעים. תחום זה הביא אִתו שיתוף פעולה עם מכון וייצמן – שם ניהל חממה ולמד בצורה סדורה.

פרק החקלאות הרשמי הסתיים בתחילת שנות התשעים, אבל לבקשת צוות הגד"ש, המשיך לעשות את כל התמחור של הענף עד שמלאו לו שמונים.

בשנת 1990 הקים וריכז את האולפן בשובל. אולפן ייחודי – לאקדמאים. את כולם פגש והכיר באופן אישי טרם עלייתם לארץ. מידי שנה ובמשך עשרים 'אולפנים', טס עד סיביר הרחוקה כדי לעודד צעירים יהודיים לעלות לישראל.

משה – תשעים ושמונה שנות חייך עוברות בכל התחנות המשמעותיות של בניין הארץ והקמה הקיבוץ. אבל דרכך הייתה ייחודית ואפיינה אותך – בסקרנות ובהרפתקנות אין קץ אתגרת את עצמך בפרויקטים שהקדימו את זמנם. שילבת תפיסה חברתית בעשייה – הלכה למעשה!

לא חסכת מעצמך מאמץ כדי שכל מה שעסקת בו יהיה בדיוק כפי שרצית שיהיה ולא הסתפקת רק בלתת רעיונות, אלא ביצעת אותם ועמלת קשה על הצלחתם!

נאמן להחלטותיך ולדרכך, לא חיפשת חברה ואנשים סביבך והמוזיקה והאמנות שכה אהבת, יחד עם ההליכה בשדות – הספיקו לך כדי למלא את שעות הפנאי.

הצניעות החומרית שבה חיית את חייך והגישה המקבלת את הטוב, הובילו אותך לאריכות ימים עם עצמאות מופלאה.

ליווית את הדסה רעייתך בתקופה ארוכה של חולי. עד שנפרדתם ואתה המשכת במסע החיים, מוקף בילדיך ובדור הצעיר שהסב לך שמחה ואושר.

לפני כחודש תש כוחך ואנחנו נפרדים היום ממך – איש האדמה, החזון, העשייה החקלאית והחברתית, הגומע מרחקי הליכה במהירות נדירה, פעיל בשעות אחרות של היממה. ברוך כישרונות ואיש משפחה.

עודד, בילי, שרונה, תרצה וכל המשפחה – קיבוץ שובל משתתף בצערכם – תם פרק בחיים.

משה – ערב ראש השנה, שעות אחרונות של השנה שמסתיימת. אנחנו נפרדים. היום אתה נטמן באדמת הנגב שעליה חלמת ושבה הגשמת.

יהי זכרך ברוך.

.

דברי תרצה

אבא,

עד הרגע האחרון היו ידיך קטיפתיות ומלאות חום ותשוקה לחיים. זה הזכיר לי זיכרון ילדות שנצרב בי.

אתה ואני פוסעים בקיבוץ, לילה, חשוך, הגשם שטף את הכול, גחליליות ירוקות קטנות מאירות את השבילים, ידי בתוך ידך החמה והקטיפתית טמונה ונשמרת עמוק בתוך הכיס של מעיל הצמר השחור שלך שנדמה שאפשר להתכסות בו ואני עטופה ומוגנת. רגע יקר ללא מאבק, ללא תחרות, ללא מורא.

אבא שלי נשמה ענקית וחופשיה. איש רוח ואדמה. נדמה שבעבורך כתב אלתרמן את השיר הזה:

ענבלים במרעה ושריקות

ושדה בזהב עד ערב.

דומיית בארות ירוקות,

מרחבים שלי ודרך.

העצים שעלו מן הטל,

נוצצים כזכוכית ומתכת.

להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל

ואמות ואוסיף ללכת.

תודה לך אבא אהוב על עולם ומלואו שנטעת בי. אוטודידקט, רב תחומי, חי ומשתוקק בין הרוח והאדמה, העבודה הפיזית והעשייה בציונות ובחקלאות, ההתפעלות מהטבע, מהפרחים שגידלת וצבעוניותם העסיסית, מקו הנוף של המקום, של הנגב, של שובל.

ובמקביל גורר אותנו מלא להט נעורים, סקרנות והרפתקנות למוזיאונים ולחנויות ספרים ברחבי ניו יורק, למופעי שוליים נידחים, לעמוד ולהתרגש מיצירת אמנות או מגרפיטי ברחוב או בסאבוויי, ממופע מחול או הצגה שייקספירית והשיא של כל אלה באהבתך למוזיקה שבהתלהבותך הרבה סחפת אותנו אל עולמות עשירים והטמעת בנו אין קץ של משעולים אל הנצחי.

היום אתה מצטרף אל אימא, טמונים וצופים אל המרחבים של שדות שובל הנפרשים למרגלותיכם, יד ביד החיים והמוות משלבים ידיים, בשלמות, בפשטות, ביופי ובאהבה.

נזכור את שניכם – לעד.

 .

זיכרונות ממשה בן עמי – דברי יונתן אגין בשם כיתת 'דברת'

אנחנו בשנת 1979, שנתנו האחרונה במוסד. על פי המסורת של אותן שנים, צפוי לנו טיול לסיני עם משאיות הריו המפלצתיות של חברת 'נאות הכיכר'. משאית שיודעת לרדת לשטח ולעבור בכל מקום. עם תחילת הבירורים מול החברה, הסתבר שבריו יש עשרים מקומות ישיבה. אנחנו, יחד עם המלווים, מעט יותר. בעיה ...

בעיה?

הצחקתם את משה. זה קטן עליו. ממש לאחרונה קיבל שי כיתאין, מרכז הפלחה, ג'יפ חדש. אפשר לדמיין את משה ניגש אל שי ופונה אליו בדרכו המיוחדת: "תראה שי, אנחנו צריכים את הג'יפ לטיול בסיני. אתה בטח מודאג שאם תיתן אותו, ייגרם לו נזק. למה שלא תצטרף אלינו לטיול? גם תוודא שלא נגרם שום נזק וגם תרוויח חוויה". וכך היה. הטיול יצא אל הפועל ואנחנו הרווחנו מלווה חמוד.

שי וגלי הרוויחו משהו נוסף ...

הקבוצה שלנו, 'דברת', עלתה למוסד כמה שנים קודם. שילוב של בעיות משמעת ומחנכים לא מתאימים, הביא לתוצאות עגומות מבחינה לימודית. לקראת תחילת כיתה י"א נודע לנו שמשה יהיה המחנך שלנו. נדמה לי אפילו שהדבר נודע לי מאמא. הסתבר שהורי הקבוצה עשו מעשה והחליטו שאנחנו חייבים דמות חינוכית מהמדרגה הראשונה. כיצד משה הוא שנבחר ואיזה תהליך הדבר עבר בקיבוץ, אין אני יודע.

את משה כמובן הכרנו, אך באופן שטחי בלבד (זכורה לי חממת הוורדים שהיינו נמלטים אליה בימי הקיץ החמים). מהרגע הראשון שנפגשנו, הבנו שמשהו חדש מתחיל: את משה לא ניתן למרוח בסיפורים. אם לא תתרכז במה שהוא אומר לך, תחווה לחיצת יד מועכת אצבעות (אז עוד היו לי כל העשר). מה שלא יהיה, הסוף הוא תמיד חיוך וטפיחה על השכם.

יש בעיה – אנחנו נפתור אותה. גם אם זה בניגוד למקובל. לדוגמה, לשכנע את עמיקם שילמד אותנו מתמטיקה. עמיקם דרך אגב, זכה לגמול ראוי והצטרף בתור מלווה לטיול בסיני.

וימי שישי... משה לימד אותנו אומנות. ציור. מוזיקה. יידע עצום שהוגש בהתלהבות ובהומור.

כל אחד בקבוצה זכה ממשה לאוזן קשבת והדבר בא לידי ביטוי בהתכתבות שהייתה לנו בווטסאפ של דברת. זכור לי ביקור שלו כאשר אני שוכב חולה בבית של אמא. משה בוחן את אוסף התקליטים שלי ואנחנו מדברים בעיקר על מוזיקה. אני משער שהוא ידע שלא אתקשה להשלים את החומר, אז למה לא לדבר על דברים מעניינים. דבר שרק ממחיש את החוכמה שלו, כזו שלא נרכשת בהכרח בלימודים.

סיימנו את המוסד. נפרדנו ממשה ומעידית (שהשלימה אותו נהדר). מסלול החיים שלי אומנם התרחק משובל, אך אני מגיע הרבה לבקר. את משה פגשתי פעמים רבות. תמיד אותו הומור, טפיחה והתעניינות. לעיתים זה בשביל העולה לחדר האוכל. אין זה בשביל הרחב של הקלנועיות, זו לא חוכמה. משה בוחר בשביל הצר והתלול. אני נצמד אליו ומנסה לשמור על הקצב. "כל עוד יש לי כוח, אני עולה מפה" הוא אומר בחיוך.

את החיוך הזה ניקח איתנו לתמיד...

בני מזל אנחנו...

 




הוסף



< חזרה לאתר הנצחה
מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות