עליזה

7.04.1936 – 25.10.2018

נולדה כאליס ממן, בקזבלנקה שבמרוקו למשפחה מסורתית, בת שנייה להוריה. אמה נפטרה כשהייתה בת חמש. למדה בבית הספר היהודי 'אליאנס'. בגיל 14 פגשה בבית הספר נציגים של עליית הנוער והשתכנעה לעלות לארץ. בהסכמת אביה יצאה עם קבוצת ילדים למארסיי שבצרפת ומשם לבית ילדים בעמק הלואר. אליהם הצטרפו ילדים נוספים מארצות צפון אפריקה. בבית הילדים התגבשו כקבוצה ואחרי כשנה עלו לארץ. הקבוצה הגיעה לשובל כחברת נוער.

עליזה עבדה בגן הירק, במערכת החינוך ובלול. בשנות השבעים, למדה קוסמטיקה והייתה הקוסמטיקאית של הקיבוץ. זכתה להערכה רבה ולאהבה בתפקיד זה. במשך שנים השתתפה בקביעות בקבוצת ההתעמלות ובקיץ השחיה, של עליזה פלח. ובשנות השמונים, בחוג ריקודי עם בחדר האוכל.

"'עליזה' – תופעה מיוחדת, ילדת מרוקו (מקום ששמענו עליו בשיעורי גיאוגרפיה). תענוג היה להימצא בסביבתה, ללא התרעה לשמע בדיחה או למראה עווית פנים כל שהיא. עליזה פרצה תמיד בצחוק עליז, מתגלגל ומדבק.

עזבנו את מארסיי לכיוון 'לה שו' ולאחר נסיעה ארוכה אל תוך הלילה הגענו ליעדנו מלאי ציפיות וחרדות לעתיד. היה בוקר קפוא והייתה המולה גדולה. כל אחד מסדר את חפציו, והנה צחוק אדיר, רם, מאושר, ללא הסבר. כמובן, 'עליזה'.

- מה קרה עליזה?

- הה, הה, הה, שכחתי את כל בגדי תלויים על החבל במארסיי, והבאתי את המזוודה ריקה. הה. הה. הה."

אהרון לוי מתוך: ארמון לה שו בעמק הלואר, הוצאת יד יערי, גבעת חביבה. ע' 301.

 

עליזה וגרופר הכירו כשחברת הנוער והגרעין של בן שמן התאחדו לגרעין אחד, יצאו לשירות צבאי במסגרת הנח"ל, ובתום השירות החליטו כגרעין לחזור לשובל.

הם נשאו בשנת 1958 נולדו להם ארבעה ילדים יותם, שורה, עתליה ואיה.

בשנת 1988, קיבלו החלטה, עזבו את הקיבוץ ועברו להתגורר בפרדס-חנה. גרופר עבד כטבח בקיבוצים המעפיל והעוגן. מאוחר יותר עבד עד לפרישתו לגמלאות, כמנהל מטבח בכפר הנוער 'אונים'.

עליזה הקימה מכון קוסמטיקה בבית וקיבלה לקוחות מהאזור.

במהלך השנים הילדים התחתנו והפכו אותם לסבים גאים ל- 6 נכדים ונכדה.

אחרי 25 שנים בפרדס חנה, ביקשו להתקרב לילדים ובשנת 2007 עברו להתגורר במודיעין.

גרו בה עד מותם. שניהם קבורים זה לצד זו בבית העלמין של מודיעין.

עתליה: "בקיבוץ הכרת את אמא, ובחרת בה, קודם כל כחברה, ולימים כרעיה. ביחד בניתם זוגיות למופת – חסינה, יציבה, חזקה ואוהבת, שריפאה את כל מכאוביכם.

נולדנו לכם ארבעה צברים תוססים – לעולם חדש מלא אופטימיות ותקווה. גידלתם אותנו בהמון אהבה ודאגה. לימים, כשהתרחבה המשפחה, חיבקתם בשמחה גם את בני הזוג שנוספו והנכדים שנולדו.

שורה: "אבא, ביוני האחרון נסענו לבולגריה, לטיול שורשים. הייתי בת 50 ובאתי וביקשתי ממך לנסוע לשם יחד. כל כך שמחת להצעתי ונסענו בהרכב גדול לשבוע: טיילנו, אכלנו נשמנו וצחקנו בולגריה. ואיזו ארץ נעימה היא".

איה: "בימים האחרונים בבית החולים הסתכלתי בפניך ונזכרתי בתמונות רבות וטובות מן העבר.

איך בימי חורף קרים היינו מתכרבלים אתה, אמא, עתליה ואני במיטה והיית מלמד אותנו שירי תנועה.

איך בימי שישי, כשארוחת השבת כבר מוכנה, היית נשכב על הספה במרפסת ומאזין למוסיקה קלאסית. אייך היית מבשל ארוחת פאר לעשריים איש בהינף יד והשירה ליוותה אותך תמיד.

איך כשהחלטתי לרוץ חצי מרתון לפני הצבא הכנסת אותי למשטר האימונים הקפדני שלך וכשהגענו ל-10 ק"מ פרשתי, כי לא יכולתי לעמוד בקצב שלך.

ותמונה אחרונה שארצה לזכור – איך, בביקורי האחרון בנובמבר , אחרי פגישת ייעוץ בירושלים, אמרת לי "אני רעב מת, אני רוצה לאכול סטייק טוב" וישבנו יחד במסעדה ואכלת את הסטייק האחרון.

אבא יקר תודה על כל השנים. על החינוך, הערכים והאהבה. על הקשר המיוחד של אמא ושלך ששימש לכולנו דוגמא ומופת.

ערכיך, משפטיך, ושיריך יישארו איתנו לעד."

איה: "אמא שלי אהובה, תמיד אמרת תודה על כל מה שעשו עבורך עכשיו זה הזמן שלי להגיד לך תודה.

תודה אמא על האהבה האינסופית שהענקת לי.

תודה אמא על שתמיד היית שם בשבילי, תמיד דאגת, התעניינת, רצית לעזור.

תודה אמא שגרמת לי להאמין בעצמי, אף פעם לא לוותר ותמיד לשאוף קדימה.

תודה אמא על שאת ואבא לימדתם אותי זוגיות מה היא, כמה עבודה היא דורשת וכמה חשוב לשמור עליה.

תודה אמא שהתעקשת תמיד על חשיבות המשפחה, על הביחד, על ארוחות שבת וחג משותפות.

תודה אמא על הזכות שאת ואבא נתתם לי ללמד את רוי וליאם כיבוד אב ואם מהו וכמה חשובים הם ההורים בחיינו.

תודה אמא על השיעור שנתת לכל הסובבים אותך על ערך החיים וקדושתם וששום יום שלנו על פני האדמה הוא לא מובן מאליו.

אמא שורדת, לוחמת שלי, עכשיו את יכולה לנוח. את ואבא שוב ביחד, מחובקים ואוהבים ואת שוב צוחקת את הצחוק המתגלגל שלך.

את מה שלימדת אותי על החיים ולחיים לעולם לא אשכח.

תחסרי לי מאוד.

תודה על הכול אמא, תודה".