בית אבא – עם זאב טאוב

זאב כותב על משפחתו:

המשפחה שלנו הייתה משפחה מסורתית, שומרת שבת, חגים וכשרות. מצוות כמו נטילת ידיים לפני הארוחה או ברכת המזון אחרי הארוחה, התפילה היומית והנחת תפילין התרופפו במשך הזמן. בילדותי הקפיד אבא לקרוא אִתי בשבתות את פרשת השבוע. כל עוד היה מדובר בספר בראשית הדברים היו מעניינים. ספר ויקרא ואילך, עם פרטי בניית המשכן והבאת הקרבנות היה מייגע. שמחתי שאבא היה נרדם תוך כדי קריאה ויכולתי לצאת למשחקי. שבת וחגים נשמרו בבית כהלכתם. בערב שבת הייתה אמא עורכת שולחן חגיגי, מדליקה נרות ומברכת עליהם בתנועת כפות ידיים המאפיינת רק אותה. חלת שבת מכוסה במפית לבנה חיכתה לברכת בעל הבית. אחרי הקידוש על היין וברכה על החלה הגיע תורה של אמא – הגשת ארוחה חגיגית של ערב שבת. המשך ה"תכנית" כלל זמירות של שבת שבהן השתתפו כל בני המשפחה כולל הבנות. היינו כולנו זמרים סבירים עם שמיעה טובה, מה שהוסיף להנאה. מדי פעם, כשמאגר המזמורים אזל, השתרבבו כמה שירי ארץ ישראל לתכנית. את אלה הבאנו מן "השומר הצעיר".

יסודות חילוניים השתרבבו לחיי המשפחה. מפעם לפעם יצאנו לטייל בסביבה. נוף העיירה היה מאוד מושך. יערות קרובים. שדות ירוקים מלוא האופק. בשעת קציר חציר הבר הטבעי היו ריחות משגעים שולטים בכל הסביבה. מקומות בילוי היו מעיין של מים מינרלים או יער לבנים, שם אחרי הגשם אפשר היה למצוא פטריות. בקיץ היה מקום זה מקור לתותי יער ופטל. לא אחסיר את "בקעת הפעמוניות" שם היו שפע פרחים בעונת האביב. רק משפחות יהודיות בודדות ערכו טיולים דומים. "אשרי יושבי ביתך" היה מנהג הרוב.

גם בבית שלט מין חופש. היו חובות שוטפים, אבל לא הגבילו אותנו מלשחק בחצר או מלהזמין חברים. חזית משותפת של הילדים הייתה עזר רב בשעת סכסוכי הורים וילדים. במסגרת של "התנהגות נאותה" היינו חופשיים.

כך מתאר זאב את האווירה במשפחתו ומספר: ההורים נולדו בשנת 1895 בקיסרות האוסטרו-הונגרית. הם התגוררו בסאטמֶר ומשפחותיהם היו אורתודוקסיות. עד גיל שמונה-עשרה היה אבא בחור ישיבה. הוא לא הסתפק בהתפלפלות בש"ס ובפוסקים, החליט ללמוד מקצוע ובחר ברפואת שיניים. היה קל יותר להתקבל ללימודי רפואת שיניים בברלין והוא החליט ללמוד שם. הוא היה שוליה של רופא שיניים יהודי אדוק וכמו כל שוליה היו לו תפקידים רבים: ללמד את הילדים לעשות קניות ושליחויות לעקרת הבית. באותן שנים התחתן עם אמא וגם שרת בצבא הקיסר במלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה התפרקה האימפריה והזוג הצעיר החליט להתיישב בארץ חדשה שנוסדה – צ'כוסלובקיה – בעיירה קרומפכי הסלובקית. לא היה שם רופא שיניים והייתה שם קהילה יהודית קטנה.

לבד מרפואת השיניים, הביא עמו אבא מברלין את הזיקה לציונות וכן רצון שילדי המשפחה ידעו עברית. העיסוק בציונות היה חלק מהעסקנות הציבורית בחברה היהודית, שלא מצאה אפיק אחר למרץ ולצרכים החברתיים. בכל מקום הייתה החברה היהודית מבודדת מסביבת הגויים. היו קשרים ומגעים אבל רק מעטים שברו את המחיצות האלה. הציונות הייתה אפיק לפעילות ציבורית מכובדת אשר יצרה עיסוקים מכובדים לציבור היהודי. הבסיס שלה לא היה חלוצי אלא אזרחי ומהוגן. כך הוא נתפס במושגי האליטה החברתית היהודית. החלוציות הייתה נחלתן של תנועות הנוער שראו את חוסר התכלית והעתיד במקום מושבם.

עסקנות ציבורית התאימה להשקפותיו של אבי, אבל הוא היה שבוי ברומנטיקה של ארץ ישראל. כוונות העלייה של המשפחה התבטאו, בין היתר, בהבאת מורים לעברית לילדי המשפחה. לזה היו תוצאות נוספות שאבא אולי לא התכוון אליהן.

בפולין בזמן הזה היה "השומר הצעיר" תנועה גדולה. לבוגריה בהכשרות היו אפשרויות עלייה מועטות. חלקם היו בוגרי בתי ספר "תרבות" בעלי השכלה עברית תיכונית. על אלה שנתקעו בפולין עם התבגרותם איים גיוס לצבא פולין למספר שנים. כך הגיע אלינו משה, אדם צעיר, מורה לעברית שהיה בעצם פליט מפולין. אצלנו בעיירה הוא ייסד את קן "השומר הצעיר". ארבעת ילדי המשפחה, כולל הבנות, למדו אצלו עברית. בעבורי, עם עברית מה"חדר" והכרות עם סידור התפילה, המלאכה נראתה קלה. כולנו למדנו עברית ברמה צנועה.

פעילותו של משה התרחבה בקרב הנוער היהודי בכל העיירה וכללה ספורט ופעילות חינוכית לכל הנוער היהודי, כולל ילדי משפחות דתיות. אבא היה תומך נלהב והכיר בחשיבות הדבר עבור הנוער שהיה חסר כל ארגון חברתי. נדמה לי שאבי לא היה מודע לגמרי למשמעות החינוכית של "השומר הצעיר". כאדם דתי הוא נטה לתנועת המזרחי.

אבא תרם חדר שפנה לחצר האחורית שלנו וזה הפך עד מהרה לקן "השומר הצעיר". אני זוכר המפגשים שתוכנם היה תנ"כי מובהק. הצעירים היו "בני מדבר" על רקע סיפור נדידת בני ישראל במדבר והסיפור הפך למשחק ממש. גיבורי התנ"ך הפכו לגיבורים חיים ממש. זה הכה גלים בציבור היהודי והקן הי המאוד פופולארי. ל"השומר הצעיר" התקבלו ילדים החל מגיל עשר וזה מנע ממני להתקבל, לצערי הרב. הייתי יושב מחוץ לחדר ה"קן", על אדן החלון ומקשיב בקנאה לסיפורים המרתקים. אחיותיי שרה וחדווה היו כבר חברות "קן" מוכרות.

יסוד חינוכי לא פחות מלהיב הייתה הפעילות הצופית של השכבה הבוגרת יותר. בנו מתקנים צופיים, קשירת חבלים, הקמת אוהל ומעל לכל צופן כתב מורס.

אבא היה ציר בשני קונגרסים ציוניים והמשפחה תמיד התכוונה לעלות ארצה. אבל הייתה בעיה של סרטיפיקטים. לפליטי גרמניה הייתה זכות קדימה.

בשנה השלישית בגימנסיה החלטתי לעבור עם אחותי לגימנסיה העברית בעיר מונקץ'. לא הספקנו ללמוד שם זמן רב. כעבור חודשיים, בשנת 1938, פלשו הגרמנים לצ'כוסלובקיה. היה לה הסכם הגנה משותף עם צרפת ובריטניה, אבל במינכן התעלמו צ'מברלין ודלדיה מהסכם זה ונכנעו לדרישותיו של היטלר. בעקבות הסכם מביש זה פורקה המדינה. חבל הסודטים סופח לגרמניה, שטחים מסוימים הוחזרו להונגריה ובסלובקיה הוקמה מדינה פשיסטית. וכך קרה שבוקר אחד קרא לנו מחנך הכיתה ואמר שהחל ממחר תסופח העיר להונגריה וכי כדאי לנו לעזוב עוד היום ולחזור הביתה ברכבת.

הגענו עם מטלטלינו לתחנת הרכבת והייתה שם מהומת אלוהים. אנשים טיפסו על גגות הקרונות ונאחזו בכל הבא ליד כי זו הייתה הרכבת האחרונה. עמדנו בצד חסרי אונים ולא ידענו את נפשנו. היו כמה קרונות שיועדו לחיילים. אחד החיילים, שראה אותנו בעליבותנו, קרא לנו. אני השתחלתי דרך החלון ואחותי הורשתה להיכנס בדלת וכך הגענו הביתה. יום אחרי שהגענו התדפק שוטר על דלתנו ואמר להורים שהמסמכים שלנו לא תקפים ושעלינו לעזוב תוך יום את סלובקיה. אבא שכר מכונית וכל המשפחה נסעה לקושיצה שבהונגריה. שם התארחנו אצל קרובי משפחה. כעבור כמה ימים התברר לנו שאפשר לחזור הביתה. חזרנו אבל השלטונות לא ראו בעין יפה שמשפחה יהודית גרה בבית נאה ומרווח. נאלצנו לקלוט דייר גוי, פשיסט סלובני. על המשך הלימודים שלנו אי אפשר היה לחלום לכן הלכתי לעבוד כשוליה אצל מסגר גוי ושם רכשתי ניסיון ראשון בעבודת כפיים.

בינתיים הלכו ותכפו ההכבדות והחוקים נגד היהודים. מנהיגי הקהילות נאסרו ושוחררו חליפות. לאבא היו קשרים עם חוגים רחבים של אנשים בעמדות מפתח כי כולם היו לקוחות שלו. תמיד יכול היה להשיג מידע חשוב ולתכנן את צעדיו. "עליית הנוער" הקצתה לנו מקום ואבא שלח מיד את אחותי הבכורה ארצה לקיבוץ עין החורש. כעבור כמה חודשים צורפתי גם אני להכשרה של עליית הנוער והתכוננתי לעליה. איטליה של מוסוליני עדיין לא הצטרפה למלחמה ואפשר היה לנסוע מטריאסט לחיפה באנייה. כשהגיע היום המקוּוה לקחתי מזוודה קטנה ואת הכינור שלי ורציתי לעלות לרכבת. שוטר שחמד את הכינור לא נתן לי לעלות ונאלצתי לתת לו אותו. השוטר המנוול נופף בידו האוחזת בכינור והרכבת זזה. לחיפה הגעתי בהפלגה האחרונה של האנייה "מרקו פולו". כעבור כמה ימים נכנסה איטליה למלחמה ואנייה זו ירדה למצולות כמו רבות אחרות.

הקליטה הטובה של בבן שמן היא אפיזודה נפרדת ולא ארחיב בה כאן. יום אחד נודע לאבא שעומדים לשלוח את היהודים מזרחה. הוא ידע שבמזרח מתרחשים דברים וממתי המעט שנמלטו משם הובן שמתבצעת השמדה שיטתית של היהודים. הוא הלך מבית לבית והזהיר את היהודים שיסתתרו ושלא ילכו לרכבות. הוא החליט להבריח את המשפחה להונגריה, שם הייתה עדיין ממשלה שנתנה מחסה כלשהו ליהודים. המשפחה הגיעה לבודפשט ללא ניירות וללא כרטיסי מזון. אנשי "השומר הצעיר" סיפקו לה מסמכים מזויפים ועזרו בקליטתם. גם אחותי, שנישאה בינתיים הגיעה לשם. אבא עבד כרופא שיניים פה ושם אך נעצר יום אחד ובעקבותיו נעצרו כולם ונשלחו לכלא. עורך דין הונגרי שטיפל בעניינם אמר לאבא שמוטב לשבת בכלא של המשטרה ולא להסתובב בחוץ. בסופו של דבר הם נשלחו למחנה עבודה. הם חטבו עצים ביער ואמא שימשה כטבחית במטבח שסיפק מזון כשר ליהודים במחנה. כעבור כמה זמן הם קיבלו פקודה להתייצב בתחנת הרכבת. אבא ואמא התחפשו לאיכרים וברחו מהמחנה חזרה לבודפשט ומשם חזרו לסלובקיה לעיירה בּלזֶ'י. גם שם אבא פתח קליניקה.

בעקבות התקדמות הצבא האדום התחילו להתארגן קבוצות של פרטיזנים בארצות הכבושות, בהדרכה ובעידוד של הרוסים. בסלובקיה הצליחו הפרטיזנים להשתלט על שטחי היערות ולפעול כנגד הצבא הנאצי. לילה אחד נשמעו דפיקות חזקות בדלת הבית. בפתח הופיע גברתן ענק ושאל אם כאן גר רופא השיניים. בלי הרבה גינונים הוא לקח את אבא אִתו לשטח שבשליטת הפרטיזנים. למפקד הבכיר שלהם הייתה לחי נפוחה והוא סבל מכאבים נוראיים. מכיוון שאבא הגיע ללא כליו, ארגנו לו צבת והוא עקר לקצין את השן. כעבור כמה שעות חלפו כאביו של הקצין, הוא חיבק ונישק את אבא והזמין אותו ואת אמא לחיות איתם ותחת חסותם.

בעקבות התגברות הפעילות הפרטיזנית, ערך הצבא הגרמני מתקפה עליהם. רבים מהם נהרגו בקרבות ואיתם גם הצנחנית חביבה רייק. הנותרים התחילו לסגת לכיוון הקווים הרוסיים. ההורים החליטו ללכת בעקבותיהם אבל לא יכלו לעמוד בקצב ההליכה של הלוחמים. אתם יחד הלכה עוד משפחה שמצאה מחסה אצל הפרטיזנים. באחד הצמתים פנתה משפחה זו והלכה בדרך אחרת. אבא דבק בסימני העקבות של הפרטיזנים. כעבור כמה דקות נשמעו יריות והמשפחה השנייה חוסלה. הורי הצליחו להגיע לשטח הרוסי.

אחרי המלחמה הם חזרו לקושיצה והתכוננו לעלות ארצה. יום אחד הופיע ילד עם סוס ועגלה ועל החזה שלו תלוי שלט שהוא ממשפחת טאוב ומחפש קרובי משפחה. זה היה אחיין של אבא והוא אומץ מיד על ידי המשפחה. הם עלו ארצה ונקלטו אצל אחיותיי, תחילה בקיבוץ העוגן ואחר כך בעין החורש. כל חייו שיתף אבא פעולה עם "השומר הצעיר" בלי שום בעיות, אבל בימים ההם המטבח בקיבוצי "השומר הצעיר" לא היה כשר. אבא, שבכל גלגוליו שמר מצוות, לא יכול היה להשלים עם כך. לפיכך עברו ההורים לקיבוץ הדתי משואות יצחק שישב בגוש עציון, עם הקליניקה כמובן. כשהחל המצור על הגוש במלחמת העצמאות, היו ההורים בחופשה בעין החורש. לאחר קרב הל"ה, שיצאו לעזור לתושבי הגוש ונהרגו כולם, החליט אבא לחזור למשואות יצחק. הוא נשאר שם עד לנפילת הגוש ונלקח לשבי הירדני יחד עם כל חברי הקיבוץ.

אבי חזר מהשבי הירדני בשנת 1950. אמא ואבא גרו בקרית מוצקין ולאחר מכן בצפת. אבי נפטר בגיל שישים וארבע כשהוא ממשיך להפעיל מרפאת שיניים עד סוף חייו.

ראיין וכתב שמעון אגסי. במאמר משולבים קטעים שזאב כתב.

שובעלון סיוון תשס"ז מאי 2007