Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לאושפיץ אריה ז"ל
(14/02/1928 - 18/04/2013)     ( א טבת תרפט  -  טז שבט תשעג )

אריה אושפיץ נולד בכפר מונור שבהונגריה בארבעה עשר בדצמבר 1928, לדבריו, בקור של מינוס 20 מעלות. היה זה כפר מזרח אירופאי טיפוסי שהפך לימים לעיירה.

אריה הוא האמצעי מבין שלושה אחים: אחות גדולה שנפטרה זה מכבר ואח צעיר ממנו. אביו היה צבעי ואמו עקרת בית. אמו, שלא הייתה יהודייה, התגיירה זמן רב לפני המלחמה. בזמן המלחמה שבה בה מיהדותה כדי לשמור על המשפחה. אריה עצמו נשלח בזמן המלחמה לבית קיט מרוחק של קרוב משפחה ושם עבר את המלחמה.

לקראת סוף המלחמה נשלח, יחד עם אביו ואחיו הצעיר, לבודפשט כדי לעלות על רכבת לאושוויץ. אחרי שעברו כבר את כל התהליך וההכנות, התברר שאין יותר רכבות לאושוויץ, והוא חזר הביתה, למונור. אמו לא האמינה שהם נשארו בחיים. היא הייתה בטוחה שהאב והאח הצעיר כבר אינם.

המשפחה התוודעה לסיפורים מתקופת המלחמה רק בשנים האחרונות. עד אז אריה לא דיבר על כך מעולם.

בשנת 1946 עלה אריה ארצה באנייה "הגנה" והגיע למחנה עתלית. בהמשך עבר, יחד עם החברים שאִתם עלה ארצה, להכשרה בקיבוץ עמיר. הגרעין היה מיועד לקיבוץ בית קמה.

באחד הלילות, כשהוא רכוב על סוס, בא לבקר בקיבוץ להבות הבשן השכן, ופגש את מרים שהייתה שומרת לילה. אריה התאהב במרים וגם בגרעין ההונגרי שלנו, החליט שהוא עובר אליהם והגיע אִתם לשובל בשנת 1950. באותה שנה התחתן עם מרים ובהמשך התרחבה המשפחה, לשמחת כולם, ונולדו דורית, יאיר ועמי. היום במשפחת אושפיץ גם תשעה נכדים, נין אחד והשני בדרך.

בקיבוץ עבד אריה שנים רבות ברפת, אחר כך בחזירייה, כל עוד הייתה קיימת, ומשם עבר ללול לעוד שנים רבות. את דרכו בלול התחיל במדגרה, ובתוקף תפקידו קיבל לראשונה טוסטוס, שהצית בו את האהבה למנועים ולטיפול בהם. הוא התחיל לטפל בטוסטוס שלו, וכתחביב, גם בשל חברים נוספים. אריה גם היה סדרן הרכב הראשון של שובל כשנקנה האוטו הראשון על ידי הקיבוץ – פז'ו סטיישן 404. סדרן אחד לרכב אחד. כך היה הקיבוץ אז.

כשסיים אריה את עבודתו בלול פתח, יחד ברוך, את בוטיק הטוסטוסים, ובהמשך הצטרף גם משה סבג. יחד הם טיפלו במסירות בטוסטוסים של חברי הקיבוץ כמיטב המסורת השובלית, כולל רשימות מסודרות, ובה מי עשה טיפול ומתי, מה חסר, מה צריך להזמין ועד לפתקים בתא: מתי יש להביא את הטוסטוס לטיפול. אריה עבד עד גיל 78!

אריה אהב מאד מאד סוסים, אהבה שהביא אִתו מארץ מולדתו ושטיפח בשנותיו הראשונות בקיבוץ.
הוא אהב מאד את נופי הילדות בהונגריה ואת הכפר שבו גדל. הקפיד לנסוע לשם, כל עוד יכול היה, עם מרים והילדים.

אהבה מפורסמת נוספת וכל כך מזוהה אתו, היא אהבתו לבשר. כמעט בכל צורה. "בשר טוב צריך רק מלח", כך נהג לומר, ולגלג על האוכל הסיני, חמוץ או חריף או מתוק. זה נראה לו מיותר.

בכלל, לאריה הייתה הדרך שלו להסתכל על העולם. אם הוא החליט שמונור היא מרכז של תרבות – כך היה, ולא יכולת לשכנע אותו אחרת. אם זאת הייתה הדרך שחשב שנכון ללכת בה – זה מה שהיה נכון, ולא אחרת. כך היה אריה. כל דבר על פי דרכו, מצחיק על פי דרכו, איש משפחה מסור, חבר קיבוץ חרוץ, מעורב במתרחש במדינה ובעולם כשעל כל דבר יש לו כמובן דעה מוצקה ומנומקת. על פי דרכו.

והדרך שלו הייתה לפעמים מצחיקה עד דמעות.

עד היום מדברים הילדים והנכדים בבית משפחת אושפיץ ב"אריה'אית", שפה הכוללת מילון מושגים ומגוון דעות, כמו למשל: "כל הצרות של האנשים מתחילות מזה שהם לא יודעים לשבת בבית".

איש יקר היה אריה אושפיץ. חלק משמעותי מנוף ילדותי. ואני אהבתי אותו מאד מאד.
נוח בשלום על משכבך, אריה.

(כתבה רינת חכים התפרסם בשובעלון 69. מאי 2013, סיוון תשע"ג.)

 
 בית אבא עם אריה אושפיץ

השנים שבין שתי מלחמות העולם מאופיינות בהונגריה במדינות אנטי יהודית. בהשפעת הנאציזם הגרמני וכתוצאה מהתחזקות החוגים הימניים, חוקקו בפרלמנט ההונגרי "חוקי היהודים", שהגבילו את מספר היהודים שיכלו לעסוק במקצועות החופשיים, במסחר ובמנהל וחסמו את מקורות המחייה של כרבע מליון יהודים. בהונגריה חיו ב- 1941 כ-725 אלף יהודים, שהיו מאורגנים ב-470 קהילות, בערים ובכפרים ברחבי הארץ. חלקם היו בעמדות חשובות בפוליטיקה, בכלכלה ובחיי התרבות של הונגריה.כמה מראשי המפלגה הקומוניסטית היו יהודים ורב היה חלקם בהפיכות בבודפשט ב-1919 וב-1956. 400 אלף יהודים נספו בשואה. הראשונים שנפגעו ב-1940 היו יהודי צפון טרנסילבניה, שסופחה להונגריה. הם נשלחו לעבודות כפיה במזרח בתנאים מחרידים. חלק מהם נשלחו ברכבות לפולין.

על החיים בהונגריה לפני המלחמה ובצל השואה מספר אריה אושפיץ:

גרנו במוֹנוֹר שהיה אז כפר די גדול ועכשיו זו עיר שדה במרחק 30 ק"מ מבודפשט. היו שם כ-300 משפחות יהודיות, שחיו בשלווה ובהרמוניה עם שכניהן ההונגרים. היו משפחות יותר דתיות ופחות דתיות והיה בית כנסת מרכזי לכולם. אבא היה צבע אומן והוא קישט את בית הכנסת בשלל צבעים ולפיכך הוזמן גם לקשט את בית הכנסת הגדול שבבודפשט ושמו חקוק שם בין יתר שמות האומנים שעשו במלאכה.

אמא לא הייתה יהודיה, אבל התגיירה עם נישואיה לאבא. את המשפחה של אבא לא הכרתי כלל, כי הסבים נפטרו. אבל במשפחה של אמא היו לנו חיים תוססים ונפלאים. סבא ניהל טחנת קמח וחווית המפגש עם האיכרים המביאים את התבואה לטחינה, הריחיים הטוחנים, המכונות והמולת העבודה, ריתקו אותנו כילדים.

בכל יום ראשון היינו מתכנסים בבית של סבתא עם המשפחות של הדודים והדודות, באווירה חגיגית ועליזה. בערבי החורף הארוכים, סביב האח המבוערת, שומעים סיפורים ומעשיות של סבתא, סבא והדודות. לסבתא ולאמא היה חוש הומור נפלא. אמא ידעה לספר ולחקות אנשים והיתה משכיבה את כולם מצחוק. אני זוכר את סבתא נאנחת ואומרת בבדיחות הדעת: תראו איזה צרות הבנות שלי הביאו עלי: אחת הלכה והתחתנה עם יהודי והשנייה עם ... צועני! כן, היה לנו גם דוד צועני , שהיה מוסיקאי וידע לנגן על כלים שונים. הם גרו בבית גדול והיו לו הרבה תלמידים שלמדו לנגן על כינור או צ'מבלו. אהבתי מאוד להיות בביתם ולהאזין לנגינת התלמידים. מספרים על דודי הצועני שכשהיה צעיר, התלווה לקיסר וילהלם בביקורו לארץ הקודש, כדי לשובב את נפשו בניגוניו במהלך סיוריו. בבית שלנו היתה מאפרה מקרמיקה שהביא הדוד לאמא, ועליה ציור של מגדל דוד שבירושלים. זה עשה עלי רושם כביר. לסבא היתה מקטרת באורך של מטר. כדי להדליק אותה הוא נעזר באחד הנכדים, שהביא לו במלקחיים המיועדים לכך, גחל קטן מן האח.

כמובן שבנסיבות האלה, החגים הנוצריים היו יותר רלוונטיים ונחוגו יחדיו בשמחה, ללא דגש דתי מיוחד. אבל חג יהודי אחד אני זוכר שאהבתי מאוד. לא פסח ולא פורים ולא ראש השנה, אלא ט"ו בשבט, שבו התכנסו הילדים היהודים בבית הכנסת וקיבלו שקית עם פירות מיובשים מארץ ישראל וזה השאיר בי רושם חזק. למדנו בבית ספר יהודי, שהיו בו 4 כיתות בלבד. כל הילדים, כ-40 במספר למדו בחדר אחד, עם מורה אחד. לכל "כיתה" הוקצתה פינה, בה שיננו את שיעוריו של המורה. לא היה פוצה פה ומצפצף כי הוא השליט בכיתה משמעת ברזל ואוי למי שלא ציית להוראותיו.

עד 1944 הייתה הונגריה בת ברית ומשתפת פעולה עם גרמניה. משנהפך מהלך המלחמה והרוסים החלו להדוף את הנאצים ולהתקדם מערבה, החליטו הגרמנים להשתלט על הונגריה. העוֹצֵר הוֹרטי נקרא לפגישה עם היטלר ושם, למרות הדמעות שהזיל, חתם על העברת הממשל לגרמנים. המערכת המשומנת של איכמן החלה לפעול והיהודים רוכזו בגטאות והחלו טרנספורטים לאושוויץ. בבוקר אחד, בשעה 3, התדפקו על דלתנו 3 ז'נדרמים חמושים ועצרו את אבא, את אחי ואותי. הוּבלנו לכלא בבודפשט. שם הופשטנו ערומים וגולחנו מכל מחלפותינו. המראה של אבא, ערום ומושפל נחרת בתודעתי ככוויה והביא אותי לראות את המציאות כיהודי, על כל המשתמע מכך. למרבה הפלא נקראנו כעבור כמה ימים למשרד ושוחררנו לביתנו. את פתרון התעלומה ספרה לנו אמא. עם מעצרנו שמעה אמא שלמשפחות יהודיות, בהן האם היא לא יהודיה עושה המשטרה "הנחות" ופוטרת אותן מהמעצר. מיד הלכה לכנסייה והצהירה שהיא קתולית מלידה ובת כשרה לכנסייה. היא קיבלה גם אישור בכתב לכך. עם האישור היא הלכה למשטרה ובזכות מעמדה הרם של משפחתה ואישור הכנסייה, הצליחה לשחרר אותנו. מכאן ואילך ישבנו בבית והמעטנו להראות בחוץ.

גורלם של שאר היהודים היה אחר, אבל תותחי הצבא האדום כבר הדהדו גם בהונגריה. משנפסקו המשלוחים לפולין, החלו מסעות המוות, פרפורי הגסיסה האחרונים של הנאצים. היהודים ששרדו החלו לחזור.

צריך לזכור שב-1944 ידעו בארץ ובעולם הרבה מאוד על מעלליהם של הנאצים באירופה ועל גורל היהודים. הישוב הדל בארץ שלח את הצנחנים בחסות הצבא הבריטי. חנה סנש וחביבה רייק נפלו בהונגריה. כמה ארגונים פילנטרופים נהלו כמה מפעולות ההצלה של הצלב האדום והיה גם שליח מטעם ממשלת שבדיה, ראול ולנברג, שהצילו כמה אלפי יהודים. הם הצליחו לקבוע כמה "אזורים מוגנים" שהיו תחת חסותם בבודפשט. מאוחר יותר נתפס ראול ולנברג בידי הרוסים ונמק בכלא. ישראל קסטנר שעמד בראש ועד ההצלה של יהודי הונגריה ורומניה, ניהל משא ומתן עם הגרמנים שהציעו "דם תמורת סחורות". היסטוריונים כותבים שהיה זה תרגיל של הימלר, שניסה ליצור קשר עם בנות הברית המערביות, ולשכנע אותן שיחד עם הגרמנים, יפנו את נשקם כנגד הקומוניזם שעומד להשתלט על אירופה. קסטנר הצליח להעביר לשוויץ שתי רכבות עם כאלפיים יהודים. ישראל קסטנר יצא זכאי במשפט שהתנהל נגדו בארץ, אבל נרצח בסופו של דבר בתל אביב בשנת 1957.

ונחזור לסיפורו של אריה:

לאחר המלחמה חזרו מתי מעט גם למוֹנוֹר, כפר מגורי, ביניהם גם אביבה רוט (-שילוח, חברת שובל לשעבר), אותה הכרתי לפני המלחמה. היא סיפרה לי על תוכניתה לנסוע לבודפשט, שם מארגנות התנועות הציוניות עלייה של בני נוער לארץ. היא הציעה לי להצטרף.

הרוסים עדין לא השליטו את המפלגה הקומוניסטית על המדינה והשלטונות איפשרו או העלימו עין מן הפעילות של התנועות הציוניות. ל"השומר הצעיר" היתה משלחת שליחים גדולה בבודפשט והג'וינט דאג לרווחת הניצולים. השוה"צ ארגן קבוצה לעליה. אחרי כמה חודשים עלינו ביוגוסלביה על אוניית המעפילים "ההגנה" והפלגנו. ליד האי כרתים פרצה סערה ונוצר בקע בדופן האונייה. היינו צריכים להשליך לים את כל הכבוּדה, המזון, הכלים והחפצים, כדי שהאונייה תתאזן ותמשיך בדרכה. ליד חיפה הבריטים תפסו אותנו והועברנו למחנה המעצר בעתלית. לאחר זמן מה השתחררנו. הינו העולים האחרונים שהובאו לעתלית. אחרינו הוגלו כל העולים לקפריסין.

הייתי בקבוצה ההונגרית שייסדה מאחר יותר את קיבוץ "ספיח", הוא בית קמה. היינו בהכשרה בהזורע, ברמת השופט ובעמיר. פעם הזדמנה לשם אביבה רוט ואמרה לי: "עזוב את הזקנים האלה ובוא לגרעין שלנו בלהבות!" גם הפעם עשיתי כעצתה. כידוע, גרעין זה הצטרף בהמשך לקיבוץ שובל.

אחותי ואחי נשארו עם ההורים בהונגריה והקימו שם משפחות. אחי השתלב בממשל הקומוניסטי. הוא גויס לצבא, לחיל ההנדסה, למד במוסקבה, היה ב-גֶ-פֶּ-אוּ ואחר כך גם מנהל קולחוז. עם רקורד כזה, כמובן שהוא היה צריך לנתק כל מגע איתי ושנים רבות לא ידעתי דבר על המשפחה. לקראת סוף העידן הקומוניסטי, נִבעוּ כמה סדקים ב"קיר הברזל" ואפשר היה לבקר בתנאים מוגבלים ביותר. נסענו לשם ונפגשנו עם המשפחות של אחי ואחותי. בודפשט עשתה עלינו רושם מדכא: החשמל היה במשורה והעיר מואפלת. גשרי הדנובה מוארים בשלוש מנורות של 25 ווט. בביקור גומלין שערך אחי בארץ, הקציבו לו השלטונות 10 דולרים ואנחנו התחייבנו לשאת בכל הוצאותיו בארץ...

ראיין וכתב: שמעון אגסי  [התפרסם בשובעלון שבט תשס"ו, פברואר 2006 (30) ]

 
 מתוך הספר - עליה חופשית : חברת נוער מהונגריה (1997)
 
***
קישורים אישיים: 
מחנה המעפילים עתלית


הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

אושפיץ אריה



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות