אבא אהובנו,

חמישים שנה למלחמת ששת הימים, חמישים שנה שקולך מהדהד דרכן, מעביר את תמצית קיומך הייחודית.

מהו קול זה?

מה עובר בעקשנות ובהתמדה דרך כל השנים ומועצם באופן כה מיוחד בשנת החמישים? אהבת את האמת, השתוקקת לה, חיפשת אותה תחת כל אבן עד כי נבעה ממך כמעין.

לא היית צריך להתגבר על דבר, פעלת מתוכה בהתמדה, בנאמנות, בטוהר הלב והכוונה, היא נתנה לך כוח לעשות את הבלתי אפשרי ללכת נגד הזרם.

לא הסתפקת בדיבור על השלום. עשית שלום, ועשית אותו בתוך המלחמה.

הפכת את השלום לדרך חיים .

זהו הקול שעובר דרך חמישים השנים, ועתה, עם שנת היובל, אני מדמה אותו מזמין אותנו לעשות שלום עכשיו, לא לחכות, בכל אתר, בכל רגע, עם כל הסובב אותנו ונקרה בדרכנו.

שלום בין אנשים, ביני לבינך, ביני לביני,

שלום בין אדם לאדמתו, שלום עם הטבע,

שלום המזמין אותנו לשחרר את הכבלים האוזקים אותנו.

בשנת היובל אנו נקראים לצאת מעבדות לחירות – זה זמן השלום –

הוא נמצא בכול, תחת כל אבן, בכל עשב, בכל לב אנושי.

הוא הכמיהה האנושית העמוקה ביותר שמשתוקקת להגשמה, והיא מתרחשת עכשיו.

אין צורך לחכות לשלום המדיני. הוא יבוא ככל שניצור אותו כאן. איש איש בדרכו, בזמנו.

כך אני מדמה לשמוע את קולו של אבא בתום חמישים שנה, אותו אדם שבשערי רפיח, בניגוד לכל המקובל, הציע לנכבדי העיר כניסה שקטה תמורת כניעה.

בתוך המלחמה הוא ביקש מאנשיו לנהוג בעדינות ביושבי העיר, ובתום יום קרבות הוא קבר את מתיהם ...

הוא, שקידם את פני מפקדו, בעוד מסביב שורקים הפגזים, בחיוך ובעיניים מאירות:

יחי השלום!

(פורסם בשובעלון אייר תשע"ז מאי 2017)