|
|||||
.  . הספד בלוויה - חנוך זיו:   . הספד בלוויה - אראלה דונייבסקי:  . דברי גיל, אחיינו של צביקה:  . דברים ביום השלושים - חיים שור:   . דברים ביום השלושים - דניאלה כיתאין:  . דברים בשלושים - אבנר בן ארצי  . דברים ליום הדנה - חנוך זיו: צילה, ילדים יקרים, בני משפחה, חלפה שנה. שנה בלי צביקה. קשה לתפוס לאחר כל אותה דרך ארוכה שעשינו יחד. קשה להיפרד מאדם, חבר, קיבוצניק מסור שהיה שונה מאִתנו. צביקה שניסה להעביר את המֶסֶר שלו לכולם, אך כה מעטים הבינוהו. שונה היה מאִתנו. בנפשו, בדרכו ובמעשיו הגשים את אותם הערכים, את השקפת העולם אשר כה חסרים אנו כיום. על צביקה קשה לדבר בלשון עבר. לגבי הוא הווה ועתיד. הוא נוף. הוא קשר בלתי אמצעי. הוא חומר. הוא אבן. הוא פרח. בדמותו ובאישיותו של צביקה יש משהו אנושי עמוק, עמוק כמעט בטהרתו. אני מתכוון לאותו אופן התייחסות שבו התייחס לעבודתו, לטבע, לאדם. ראשית – ההתפעלות, ההקשבה והנתינה. כבוד והערכה לסובב אותו והדרישה העצמית ממנו לסובב. האופן והרצינות בעבודתו ובכל אשר נגעה ידו. תמיד בהתחשבות, בהבנה ובראיית הנולד. כשצביקה ארגן משהו ידעת שאיש אינו יכול לעבוד אִתו. אפשר היה לרוץ אחריו, אפשר היה להתייעץ אתו, אך אי אפשר היה לעמוד בקצב שלו. אפשר היה לעתים לחוש כאילו אתה רק מפריע. הכול התנהל בשקט. בקול רם ובסערה גדולה, אך בשקט. השקט של צביקה והשקט שצביקה היה משְרֶה סביבו היה שקט שצריך היה ללמוד לשמוע אותו, להקשיב לו וליהנות ממנו. האופן שבו היה לו שיג ושיח עם אנשים. לכל אדם יש הרבה יופי וטוב, והוא רצה רק להבין אותו. רצה שיבינו אותו זה צביקה שמעולם לא שמעת ממנו לא. אף פעם לא סרב לעשייה כלשהי. תמיד היטה כתף ותמיד עזר. אם קרה פעם שלא יכול היה לעזור, הסביר והתנצל ומיד ידעת שבאמת אינו יכול. לעולם, לעולם לא אוכל לשכוח את קולו הרם והמהדהד. הקול אשר היה 'סמלו המסחרי' של צביקה. הקול בעל העוצמה הרבה והרגש הרב. קולו סימל, אולי, את עוצמתו הנפשית ואת כושר הנתינה שלו שתמיד חיפשו דרך לבוא לידי ביטוי. אצל צביקה הכול היה בגדול. צביקה בעל ידי הזהב. אולי לא רבים פה יודעים אך לא היה תחום בעבודה, באמנות או בכל דבר שנגע בו שלא הצליח לו. דברים נפלאים עשה מצמר, מנחושת ומעץ. יצירות מַקְרַמֶה נהדרות. עד היום אני זוכר איך בסבלנות אין קץ ניסה ללמד אותי מקרמה. לי זה לא הלך ואצלו זה נראה כמו משחק ילדים. מעט מאד מעבודותיו תמצאו בחדרו. את הרוב חילק בין קרובים וידידים. כשצביקה רצה לתת לך משהו אי אפשר היה לסרב. אם סירבת – היה מנסה לשכנע אותך בחיוך מאיר על פניו, אך בעיניו היית רואה עצב רב ותוגה של עלבון. עיניים אלה היו גורמות לך תמיד להסכים לבקשתו. אפשר היה להמשיך ולספר עוד עת ארוכה כי כזה היה צביקה – המיוחד בינינו, בעל כושר הנתינה הבלתי רגיל, הרציני והמסור. צביקה שאותו הערכתי וכיבדתי. צביקה אשר נקטף באכזריות מהוויית חיינו אך יישאר לנצח בנפשנו ובלִבנו.. | |||||
 |
הוסף |
|
|
|
|
|
|
|
פז צביקה | |
