.
.
.
לרמי, לרעיה וגדי, ליפה ולכל בני המשפחה, חברים יקרים.אנחנו ניצבים לפני הקבר הפתוח וחושבים על ארבעים שנות חיים משותפים, שבהם רגעי שמחה, צער וכאב. יודעים היטב, שבעצם מלכה הייתה רוצה שנעמוד ונחשה. שרגשותינו יישארו חבויים, אבל אנחנו כואבים וזוכרים, רוצים לנחם ולהתנחם.
רק חודשיים חלפו מאז שראינו אותה יורדת, כימים ימימה, מחדר האוכל לחדרה. ידענו להעריך את רצונה העז, עם כל הקשיים, לנהל אורח חיים תקין על אף מחלתה הממושכת. ידענו על מסירותה לעבודה, על הרצון למלא כל שעת עבודה בשקט ובצנעה כיאה לאיש צוות אחראי. הכרנו את היושר האישי ואת הצניעות המיוחדת של מלכה וידענו להוקיר תכונות אלה.
גם כאשר תקפה אותה המחלה במלוא העוצמה לא עזבה אותה התקווה. מלכה הייתה מודעת לקושי של מחלתה אך באומץ לב, ללא רתיעה, מתוך אמונה הלכה לקראת העתיד שנגדע ולא מומש.
תמיד רצתה להסתדר בכוחות עצמה. הצעות לעזרה, לעידוד ולתמיכה נדחו כאילו חששה להיות למטרד ולמעמסה. אלה המקורבים אליה יותר הרגישו בצורך להיות קרובים אליה ברגעים הקשים. מרבית הקיבוץ ליווה את מאבקה הגאה והקשה בחרדה עמוקה. כל ידיעה, כל שינוי, כל סימן פירשנו כהטבה במצבהּ, רצינו לראות בכך נקודת מפנה. המאבק הארוך והקשה התיש את כוחותיה והוכרע באכזריות כשאנו עומדים וידנו קָצְרה מהושיע.
מלכה הייתה אם ואחות למופת. חשובים מכל היו המשפחה והילדים. הדאגה העמוקה שלא יחסר להם דבר, שביתם יהיה בית חם, נקי ומסודר. לעשות את הטוב ביותר שאימא יכולה לעשות לילדיה. תמיד דואגת, תמיד חושבת, מלאה תכניות וסיפורים גם כאשר הילדים רחוקים. תמיד ידעה ה קורה, היכן הם נמצאים ומה בכוונתם לעשות.
מלכה, הלכת מאתנו, מאלה שבאו ללוותך בדרכך האחרונה – ילדיך, משפחתך, חבריך לקיבוץ וחבריך מנעורים שהלכו אִתך צמוד צמוד מאז הגיעך ארצה.
את תחסרי לנו. החלל הזה יישאר ריק, מיותם. אין לנו ניחומים. לא לבני המשפחה ולא לנו.
יהי זכרך ברוך.
.
