גל

אמא יקרה ואהובה, ביום שישי נפרדת מאתנו.

ולמרות שזה טבעו של עולם, אף פעם לא תוכל להיות מוכן לרגע שבו לא תהיה לך אמא בעולם.

זו לא הייתה הפתעה, ראינו אותך הולכת ודועכת, החל ביום שהבנת שהזִקנה קפצה עלייך, דרך אובדן העצמאות והבגידה של הגוף. ראינו אותך נאבקת לתפקד ובהמשך, בשלוש השנים האחרונות, דעכת לאט בכיסא הגלגלים. היית עצובה וגם אנחנו. ניסינו לתמוך ולהקל ככל יכולתנו, אבל לטבע חוקים משלו.

אנחנו נזכור את מה שהיה קודם. שתמיד היית שם בשבילנו ובדרכך שלך, בעיקר במעשים, הקדשת את עצמך עבורנו והיית כתובת לכל מחסור.

את החוסר בשעות אמא ואבא בלינה המשותפת ידעתם שניכם להשלים בחיבוקים אינספור, והזיכרון שלי כילד מתכרבל ביניכם במיטה בשבת בבוקר וסופג אהבה, ילווה אותי לעולם.

דרך נוספת שלך להביע את אהבתך עברה במטבח. נהגת לומר שאת חזקה יותר באפיה מאשר בבישול, ובהחלט צדקת... בעוד שאוכל ניתן היה להשיג בחדר האוכל, המאפים הייחודיים שלך ליוו אותנו לכל מקום והיו מופלאים וטעימים. עוגות מכל סוג, בורקסים, מאפי גבינה ופטריות בצורת שבלולים, וגולת הכותרת: מריצ' ורצ' יוצא ריצ'רצ', ומדבורה וקרואסון – דבורסון. היו דבורסונים מלוחים, היו מתוקים, וכולם מתובלים באהבה.

המשכה של אהבתך התבטאה גם בדאגה. יותר לסובבים אותך ופחות לעצמך. לפעמים, כשזה היה מוגזם וניסינו להוריד את מפלס דאגותייך נהגת לומר: "התפקיד שלי זה לדאוג", ולא ניתן היה לעצור אותך...

למדתי ממך את השאיפה לעשות דברים עד הסוף ועל הצד הטוב ביותר. כך יצא שלפני השירות הצבאי, הגם שלא ממש דיברנו על כך, היה לי ברור שאעשה את הטוב ביותר שאוכל. נכון שזו הייתה גם האווירה והדרך של החינוך הקיבוצי שקיבלנו, אבל הדוגמה שאת נתת לי זרמה אצלי בדם.

יש בינינו הרבה דמיון, בדרך המחשבה, בצורך, המוגזם לפעמים, שהכול יהיה מושלם, ובקושי לעגל פינות לפעמים, גם כשצריך... הדמיון הזה גרם לכך שהבנו זה את זו וידענו איך לקבל בברכה את יתרונותינו וגם להבין ולהשלים עם החסרונות.

אמא, אתגעגע אלייך מאד: לחיוך, לחיבוק, לאהבה ללא תנאי, לחום שהפצת ולידיעה שתמיד תהיי שם בשבילי.

אנו רוצים להודות מכל הלב לכל מי שעמד לצידנו בדרך והושיט יד: לאורלי, שמלווה אותנו כבר שנים, לחנה'לה שהצטרפה בהמשך, להגר, למורן וליפעת שתמכו בדרך ולצוות המרפאה היקר מאוד. תודה לכולכם שהייתם שם למעננו. יש לנו קהילה למופת.

And a few words in English for Rachel.

I would like to thank you dear Rachel from the bottom of our hearts for all you have done for Ima. You came into our life while she was in a complicated situation and managed to take control of it. With your endless positive energy and a huge heart with room for every living creature, you simply did wonders. Ima appreciated it and so did we. You touched our hearts and will always be a part of our family.

אמא יקרה, בצער אנחנו נפרדים ממך היום. לעולם תישארי בליבנו.

ותודה לכולכם שבאתם לכבד אותנו ואת אמא.

חגית

אמא'לה שלי, האחת והיחידה,

זהו... הספיק לך... זה בסדר... אני כל כך מקווה שהצלחת לעבור לאיפה שאת עכשיו עם חיוך עמוק בפנים. ממש מקווה.

הרבה דאגת שהכול יהיה בסדר אתנו. שיש לנו כל מה שאנחנו צריכים. שיש לנו אפילו מה שאנחנו לא ממש צריכים.

היינו צוחקים על זה והיית אומרת: "תצחקו, תצחקו על אמא שלכם..." אז צחקנו.

אמא'לה, אולי לא היית מושלמת (כי אין דבר כזה), ולפעמים היינו משגעות אחת את השנייה בדברים שבהם לא ראינו ממש אותו הדבר. אבל אִמוּש שלי, מקסימה, אני יודעת שכל דבר שאמרת ושעשית היה בשביל ש- לי יהיה טוב יותר. זה כל מה שרצית. אני יודעת כי גם אני אמא וזה מה שאמא עושה. גם אם כעסתי והתווכחתי, אל תדאגי. כמו ש"אמא עדיין אוהבת גם כשהיא כועסת", גם ילדים ככה. גם כשכעסתי, תמיד עדיין אהבתי. מאוד.

את הצלחת ועשית טוב ונתת לי כל מה שיכולת לתת ואהבת.

אז תודה על הכול. על הבגדים היפים שעשית לנו, שחלק מהם גם אני וגם הילדים שלי (ושל עוד הרבה חברים), עדיין לובשים.

ותודה על המאפים הטעימים שהיית מכינה. אני אמשיך לפנק את הנכדים שלך בהם – למרות שאף פעם לא יוצא טעים כמו שלך.

תודה אמא שלימדת אותי לצחוק ולאהוב...

את יכולה לנוח עכשיו. בבקשה, עם חיוך.

ניסיתי להגיד לך את כל זה בפעם האחרונה שהיינו פה. אני ממש מקווה ששמעת.

אוהבת לנצח,

אני.

גם כל בני המשפחה היפה שלי שהיא חלק ממך, היו רוצים להיות פה.

מרילולה המתוקה ממש ביקשה שאגיד לך:

סבתא יקרה,

בבקשה תגידו לסבתא שאמרתי שלום. שאני ממש, ממש מתגעגעת אליה ואני ממש, ממש לא רוצה שהיא תלך.

אני אוהבת אותך סבתא.

ותגידו לה גם שיש לי שש (!) שיניים שמתנדנדות, שתיים מהן שיניים טוחנות. אחת ממש עוד רגע נופלת, ואחת עדיין לא נפלה, אבל השן הקבועה כבר יצאה.

ממרילו.

אה, ובבקשה, תהיי שם עדיין כשאמא תגיע.

אני אתגעגע אליך מאד. נשיקות.

מרילו.

נתן

אמא יקרה,

אנחנו נפרדים ממך היום, אבל למעשה כבר התחלנו להתגעגע לפני כמה שנים.

הפרק האחרון שהתחיל כשחלית היה קשה. היה מתסכל גם לנו וגם לך להתרגל שאת כבר לא מה שהיית. אז למרות שבאופן טבעי השנים האחרונות הן מה שיותר חי כרגע בזיכרון, מה שחקוק אצלי הוא מה שהיית בעבורי לפני כן ומה שאני חוזר אליו.

אני זוכר כילד, את הביטחון שתמיד דאגת לתת לי, שהכול בסדר ושיהיה בסדר. אני זוכר, שבזמנו, עם מחלת העיניים שלי, היית לוקחת אותי באופן קבוע פעם בשבוע, שבועיים, שלושה לקופת חולים בבאר שבע. ממרחק הזמן אני לא זוכר את התדירות, אבל אלה היו המון, המון נסיעות. שנים על גבי שנים, כעשר שנים. היינו נוסעים באוטובוס. אני זוכר שלא אהבתי את הנסיעות. תמיד לא הרגשתי טוב. אבל אז הייתי הולך לישון עליך באוטובוס ומרגיש הכי בטוח בעולם.

אם הייתי צריך לסכם במילה אחת את מה שלמדתי ממך לאורך השנים, המילה הזאת הייתה – מסירות.

היית מסורה אלינו ללא תנאי וללא גבול. תמיד-תמיד-תמיד שמת את הצורך שלנו, כפי שהבנת אותו, לפני זה שלך, לא משנה מה. ראית בכך את החובה שלך. אפילו כשאני מנסה חזק-חזק אני לא יכול להיזכר אפילו בפעם אחת לאורך כל חיי, שבה ראית את הצורך שלך לפני זה שלי. אפילו לא פעם אחת, גם כשהיה ברור שהצורך שלך קודם. למעשה, כשבגרתי היו לנו הרבה ויכוחים על הנושא. אני טענתי שזו טעות. לפעמים יש גבול לנתינה, לפעמים יש תנאים וסדר עדיפויות. אבל מבחינתך – אף פעם לא היו. בזה האמנת, כך ראית את תפקידך וביצעת אותו במסירות, ללא סוף, גם כשלא היה לך נוח וכשלא התאים לך.

היום, כאבא, שואל את עצמי פעמים רבות, ברגעים מסוימים, האם עליי לעשות יותר במקרה כזה או אחר. פעמים רבות אני שואל את עצמי מה את היית עושה עכשיו. למרות שבתכלס התשובה ברורה לי – את לא היית שואלת בכלל. פשוט נותנת ונותנת בלי לשאול. אבל, כמו שאמרתי, היו לנו השקפות שונות וויכוחים לא מעטים בנושא זה. אז עכשיו, אני מתווכח על עצמי. אבל כשאני רוצה את הדוגמה של מסירות ללא תנאי – אני חושב עלייך.

אותה מסירות לא הופנתה רק כלפינו. למדתי ממך גם מה הוא מוסר עבודה. כשם שהפגנת מסירות כלפינו, הפגנת אותה גם כלפי עבודתך בקיבוץ. זכור לי שהיית הולכת לעבודה בשעות לא שעות ודואגת להשלים באדיקות כל דקה ודקה. מן הסתם היית עושה אף יותר מכך, אם במקרה החמצת איזו שנייה מיום עבודה מסיבה כלשהו.

היית מקצועית כל כך. כשסיימת לתפור בעבור הקיבוץ, היית תופרת בעבורנו ובעבור כל מי שביקש. התייחסת אל כל מה שביקשו כאל חובה שלך וביצעת אותו באהבה, בדייקנות ובצורה הטובה ביותר.

היה כל כך כיף ונתן לי המון ביטחון לדעת שלא משנה מה רציתי שיהיה מפריט טקסטיל מסוים – ידעתי שאת תוכלי לדאוג לזה להיות וברמה הגבוהה ביותר.

כל כך הרבה מהבגדים שלי, מהמצעים ובכלל מכל דבר שהוא מבד, שעבר תחת ידך, שופץ ושופר לכדי שלמות. תמיד היית מוודאת שאהיה מרוצה מהתוצאה. אפילו כשידייך כבר לא יכלו לתפור, בראש שלך עדיין תכננת ותפרת ושפצרת ותמיד היית מתעקשת ואומרת לי: "תביא, תביא, אני אסדר לך את זה", למרות שכבר לא יכולת.

לקח לי זמן להבין שאת כבר לא יכולה וזה מאד חסר לי היום.

לפחות, אבא עדיין דוגמן גאה של 'אופנת דבורה'. אפשר להסתכל עליו. בכל רגע נתון, נדמה לי שהוא מדגמן פריט כלשהו.

גם לאפות אהבת מאד. יש לנו הרבה זיכרונות ילדות מתוקים, תרתי משמע. המפורסמים ביניהם הם, כנראה, הדבורסונים. אבל בעבורי, המשמעותיים ביותר הם הדולסה דה לצ'ה והאלפחורס. הייתי נכנס הביתה, שומע את הג'ולות מתקשקשות ובוחשות בסיר עם החלב, רואה את הצנצנות מוכנות למזיגה של הדולסה דה לצ'ה ויודע שאני מסודר עם האספקה לזמן הקרוב. אני אומר "לזמן הקרוב", כי הייתי מחסל את זה במהירות. צנצנות שלמות תוך ימים. תמיד היית דואגת שתהיה צנצנת במקרר. אם אני לא טועה, הרי גם כשהייתי בארצות הברית, קיבלתי ממך פעם אספקה של אלפחורס כל הדרך מישראל. טעם של בית.

את הטעם הזה אני נושא איתי כזיכרון מתוק.

תמיד התעקשת להיות פעילה ועצמאית. מאז שאני זוכר את עצמי סבלת מכאבים, בעיקר ברגליים באופן יום יומי. ממש כל יום. אני זוכר אותך נאנקת מכאבים, על סף בכי, אבל מתעקשת להמשיך לצעוד. ברגל. לא ויתרת. וגם בהמשך, כשעברת לקלנועית היית מתעקשת להשתמש ברגליים שכבר קורסות ולדאוג לעצמך.

אבל מי לא צריך ללכת? בוקי. ואז נולד הבוקינוע. כלב עם קלנועית. כל כך מייצג. אמא כואבת ובקושי הולכת, אבל דואגת תמיד שבוקי לא יצטרך להתאמץ וללכת בעצמו. הוא – יש לו קלנועית.

כאמור, תמיד היה חשוב לך להיות עצמאית, וגם כשגופך בגד בך כמעט לחלוטין, וכאבת ובקושי הלכת – התעקשת, בצורה מעוררת התפעלות לעשות דברים שכבר היה לנו ברור שאת לא אמורה לעשות במצבך.

עוד כשחשבת בבהירות, אמרת, פעמים רבות כל כך שאת לא רוצה להיות במצב שאת תלויה באחרים. בסופו של דבר הגעת למצב זה שהיה בעבורך קשה ומתסכל. אני יודע שהיה לך קשה בסוף, ואני מקווה שבתוך כל החושך הצלחת לפעמים לראות גם את האור.

אהבת אנשים ואנשים אהבו אותך. היינו רואים זאת גם בסוף דרכך. כשהיינו לוקחים אותך לחדר האוכל, לפעמים, או כשהיו באים הביתה לבקר והיה מבליח איזה חיוך ונדלק איזה אור בעינייך. לא רק אני ראיתי אותו. אנשים רבים דיברו איתי על הניצוץ הזה.

אני מבקש סליחה, אמא, שלא התעקשתי יותר להוציא ממך עוד מאותו החיוך ומאותו הניצוץ. אני זוכר ולוקח אותם איתי, כמו גם את שאר הדברים שלמדתי ממך.

נתת ונתת לי בלי גבול, אמא, ותודה על הכול. נוחי בשלום אמא.

אני אוהב אותך.