חמש שנים בלעדי יהודה לייבה

במרץ 2011 מלאו חמש שנים לפטירתו של יהודה לייבה, ודומה כי הזמן החולף רק מגביר את הכאב ומעלה את הצורך להעלות את סיפור חייו על הכתב.

נפגשתי עם רינה לשמוע ולהיזכר.

יהודה נולד ביולי 1941, בתקופת מלחמת העולם השנייה, ברומניה. מקור המשפחה בעיירה קטנה בשם סוּלִיצֶה. אמו הייתה בהריון מתקדם כשהם גורשו לעיר בּוֹטוֹשָן באזור מולדובה. אביו גויס למחנה עבודה, והאם, בהיריון ועם שני ילדים, הגיעה לעיר הגדולה לבית של קרובי משפחה. הם היו שכנים של הסבים של רינה. בין המשפחות נוצר קשר חזק.

בסוף המלחמה חזר האב, והמשפחה עברה לדירה משלה. אחיו של יהודה נפטר במהלך המלחמה ונותרו יהודה ואחותו. ילדותו של יהודה עברה עליו בתקופה קשה: ברומניה היה משטר קומוניסטי, המזון חולק עבור תלושים והיה מחסור. יהודה היה עומד בתורים הארוכים השכם בבוקר כדי לשמור על התור של המשפחה.

כשהיה בן ארבע-עשרה הוא החליט שברצונו ללמוד בבית ספר מקצועי ומצא מקום מתאים בעיר אחרת, בתנאי פנימייה. הוא למד נגרות במסגרת של בית ספר תיכון ואהב מאוד את המקצוע. בהמשך עבד גם במפעלי נגרות תעשייתיים וגדולי ממדים בסגנון קומוניסטי.

בשנת 1961, כאשר נפתחו שערי רומניה לעליית יהודים, עלה יהודה ארצה באנייה עם הוריו ועם אחותו שהייתה כבר נשואה. תחנתם הראשונה הייתה חצור הגלילית, אבל כעבור כמה ימים הביאו אותם קרובי משפחה מבאר שבע אל ביתם. יהודה מצא די מהר מקום עבודה. שנים רבות אחר כך הסתבר שהעבודה במקום הזה גרמה לו לחלות ולמות. זו הייתה נגריה שהתמחתה בנגרות בניין, ובין החומרים שניסרו שם היה גם אסבסט. כיום ידוע שזהו חומר מסרטן הגורם לסרט מסוג מֶזוֹתֶלְיוֹמָה – מחלה חשוכת מרפא.

אך נחזור אל יהודה בצעירותו. הוא גר בבית הוריו ותמך בהם. פעם הגיע לביקור קרובים בנהרייה, העיר שבה גרתי. כזכור, היו קשרי ידידות בין המשפחות. בני משפחתו הציעו לו להכיר אותי, וכך נפגשנו. הייתי בת שש-עשרה ויהודה היה בן עשרים וארבע. כעבור שנה וחצי התחתנו. גרנו בבאר שבע ונולדו הבנות פנינה, אפרת ומלי.

יהודה המשיך בעבודתו כנגר. כשהנגרייה נסגרה הפך יהודה לעצמאי ועבד בנגרייה גדולה. עבדה שם חברת קיבוץ רביבים. פעם הגענו לרביבים לביקור, ובמהלך הסיור במשק החי העלה יהודה את הרעיון לעבור לקיבוץ. יצרנו קשר עם רביבים אך קיבלנו תשובה שאין מקום לאפרת בבית הילדים. כעבור שלושה חודשים הגיע חנוך פיק לנגרייה שבה עבד יהודה וחיפש נגר. בעל המקום אמר: "יש כאן נגר שלא רוצה רק לעבוד בקיבוץ אלא רוצה לחיות בקיבוץ". חנוך העביר את המידע לוועדת הקליטה ונציגיה הגיעו לביתנו. הם התפלאו לשמוע שאנחנו מעוניינים לעזוב את הבית שלנו. יהודה הציע שיעבוד כמה חודשים כשכיר ויראה אם זה מתאים לו ואחר כך המשפחה תצטרף. זה היה בשנת 1981. התחיל יהודה לעבוד בנגרייה בשובל והשתלב בקלות. היו לו קשרים טובים עם הנגרים הוותיקים רומק, אליעזר רחילוביץ', חנוך פיק ויצחקי. בהמשך הצטרפה גם המשפחה והבנות נקלטו בבתי הילדים. יהודה אהב את החיים בקיבוץ. יוסי נולד כאן והחיים זרמו.

נגרות בשביל יהודה הייתה אֳמָנוּת ואוּמָנוּת. בבתים רבים בשובל יש עבודות שלו, וכך כמובן גם בבית משפחת לייבה. כשיושבים ליד שולחן העץ שיהודה עשה מתחשק ללטף את העץ, לחוש את חלקלקותו, את עוצמתו ואת ריחו. רואים שנעשה ביד אומן. תהליך יצירת רהיט בעבור לקוח היה אצל יהודה תמיד תהליך הדדי. הלקוח היה מביע את רצונותיו ויהודה היה תורם ממקצועיותו. העבודות שלו היו מעולות. מקצוע הנגרות היה אצלו בראש סדר העדיפויות. על המצבה שלו חקוק "מקצועו היה אומנותו".

בגיל שישים ושלוש חלה יהודה, וכשהיה בן שישים וארבע נפטר. זו הייתה תקופה קשה מאוד. טיפלתי בו והוא העניק לי כוחות. הייתה בינינו תמיכה הדדית חזקה מאוד, ללא מילים. בתקופה זו כבר לא היה לו כוח לעבוד בעץ, והוא הגיע לסטודיו של חיים מאיירס, קיבל הנחיות וצייר. בשלב הזה התגלה פן נוסף של יכולתו האומנותית.

יהודה זכה ליהנות משלושת נכדיו הראשונים, איב, אילי ואוֹרי, שנולדו לפנינה. הוא לא זכה לראות את שלוש הנכדות הקטנות, שקד ולירון שנולדו לאפרת וליבי שנולדה למלי.

נזכור אותו תמיד.