זיכרון אין סופי

ליום השנה לאבא – דובי פריד

בערב האחרון לשהותנו במוסקבה התקשרתי אליכם לבשר על שובנו לארץ – אך לא הייתה תשובה. תחושת הבטן אמרה לי לנסות את הפלאפון – בו אנו משתמשים בעיתות מצוקה ולצערי הובהר לי שהרגשתי נכונה ואתם במיון. חשבתי והתפללתי בליבי שזו עוד אפיזודה קצרה וחולפת שהרי אבא איתן וכל כך אוהב את החיים ומוקדם עדיין להיפרד. בעוד ימים ספורים גם פסק זמן זה יחלוף וייחתם בשיבה שמחה לבית האהוב. הספקנו עוד לחלוק עמך כמה שעות יפות של שיחות על "אימא רוסיה", על מורשת הקרב שלהם, על קרבות נפוליאון, על המצור במלחמת העולם השנייה ועוד ועוד ואתה כל כך צלול, זוכר ויודע הכול בבהירות, מתעניין ומוסיף על ידיעותיי הדלות – מרחיב את הידיעה עד שעייפת.

נפרדנו באופטימיות שניפגש שוב למחרת ושימים אלה יחלפו במהרה ונקבל את חיינו בחזרה – נשוב אל השגרה.

הפעם טעיתי – השעות היו קצרות והמאבק קשה ובלתי אפשרי, לא עזרה האופטימיות שלך, כוח הרצון ובעיקר החיים שכל כך אהבת ושרצית למצות כל דבר בם עד תום.

אתה במחשבותיי אין ספור פעמים ביום בהקשרים שונים ומשונים ועם אנשים שלא פגשו בך מעולם. אולי שזירת זיכרונך בדבריי ובמעשיי מחזקת בי את אשר אני בעצם יודעת וידעתי מאז ומעולם.

אתה חסר לי בשקט שלך, בהקשבה האין סופית כשלעולם לא תתפרץ לדברינו או אף תקטע את חוט מחשבותינו. הכול מתוך התעניינות כנה בחוויות של כולנו יחד ושל כל אחד בנפרד. אחר כך היית מלאה אותנו בשאלותיך – כהרגלך – יורד לפרטים קטנים עד שהכיוון נעשה בהיר או שהפאזל הושלם.

וייתכן שמא הבנת שרב החסר על השלם וזאת המציאות לעת עתה.

אתה לימדת אותי ללוות את יקירי, בהתעניינות ובתמיכה ופחות במתן כיוון או ביקורת.

אתה לימדת אותי קבלה וסליחה מהי וכך נחסכו מאתנו שעות אין ספור של ויכוחים עקרים ודיבורים מיותרים.

אתה לימדת אותנו את הדבקות במטרה, השלמת המשימה והשמחה בהגשמת החלום. עבורך החיים בשובל, הקמת בית בנגב, העשייה הרצופה, הנתינה, החלום, המסירות שלא ידעה גבולות זו תמצית חייך והנר שדלק לרגליך בכל אשר ידך נגעה.

עדיין לא הפנמנו את עומק הכבוד שרחשת לכל הסובב אותך – לאדם באשר הוא, לטבע ולדומם. בכל אשר ידך נגעה, בכל אשר בנית ובכל מעשיך קידשת כבוד זה באהבה, בעדינות, בשאיפה מתמדת לשלמות. אם זה קו ישר במדרכה, גיזום שיח, צלחת להשקיה, תלולית עפר מושלמת לרעיך אשר הקדימו אותך בלכתם או מזיגת משקה בערבי שמחה של אחרים שבמהרה הפכו גם לשמחתך.

אני חושבת עליך אבא בגעגועים גדולים אך בעצב דק.

אני רואה לנגד עיני את החיים המלאים שיצרת וחיית את היכולת שלך למצות כל שמחה ואירוע עד תום – לפעמים מבלי יכולת לחדול או להרפות.

אני חושבת על אהבתך הבלתי מסויגת לאימא ולבית הנפלא שבניתם מקום שתמיד טוב לשוב אליו אך הרבה מעבר לכך – טוב, נעים חם ואוהב לחיות בו.

ולך אימא זה הקשה מכל – עדיין מספרת לו ברוחך את כל קורותייך ומחשבותייך שגם עם חלוף שישים שנים – עדיין לא יבש מעיין סיפורייך, את עדיין נושאת את קצב נשימותיו ומייחלת להעתיר עליו עוד קצת משפע הטוב שבך ובמעשה ידייך.

הפרידה היא סופית וכואבת אך אני תמיד מחייכת לעצמי בחושבי עליך ועל הדרך הנפלאה שבה חיית את חייך!

רותי ברזילי

(שובעלון 48 ; יולי 2009)