– תמיד מחדש אנו עומדים בפני החידה הנקראת 'אדם'. לרוב אנו נוטים לראות את הקליפה, את החיצוני, אבל בחייו של ראובן היה גם עומק. היו חיי נפש, היו ערכים ודברים שהיה אכפת לו מהם. במיוחד בשנים הראשונות, כשהקיבוץ היה עדיין צעיר. ראובן השתתף, לעתים קרובות בשיחות הקיבוץ. הייתה לו דעה מגובשת על הרבה משטחי חיינו הקיבוציים. אנו פותחים את ספרי הפרוטוקולים וקוראים.

– התקיימה שיחת קיבוץ על קבלת חברים בודדים. הרקע – סוף מלחמת העולם השנייה. ראובן מתבטא בשיחה, ובניגוד לדעת חברים רבים, הוא בעד קבלת חבר פליט שפנה לקיבוץ.

– מתקיימת שיחה על רקע פוליטי בבעיות הטרוצקיזם. לדברי ראובן – "אם החבר שדעותיו שונות משלנו מתלבט הוא יכול להישאר בקיבוץ. אבל אם דעתו מסוכמת – הוא חייב להוציא מסקנות".

– בשיחת קיבוץ על פעילות הוועדות אומר ראובן: " הוועדות חייבות למסור דוח על פעילויותיהן ולהגיב בזמן על כל מה שנעשה. על הוועדות למסור אינפורמציה שוטפת לקיבוץ".

– על מחסן פרודוקטים פתוח או סגור הוא מתבטא: "מחסן פתוח אומר – בַּקְרֵנִי".

– בתקופה מסוימת שבה כולנו התלבטנו בין 'האינטרנציונל', 'תחזקנה' ו'התקווה' היו חברים רבים שמצאו לנכון להתלוצץ על חשבון 'התקווה'. ראובן הביע את דעתו: "'התקווה' מבטאת בגולה את שאיפת העם לעלות לציון. בארץ אנו חייבים בתנאים אחרים. עדיין לא היינו תחת עולו של כובש. 'התקווה' בארץ הוא ההמנון של הימין הראקציוני, ולכן 'התקווה' ו'האינטרנציונל' צריכים להישאר כהמנון שלנו בארץ. בחוץ לארץ הדגל הכחול-לבן והמנון 'התקווה' הם סמל העם כולו. לכן בכל מיני הזדמנויות נוכל להופיע עם הדגל הלאומי. באחד במאי אין להופיע עם הדגל הלאומי, אם כי ביתר ההזדמנויות צריך דגלנו הכחול-לבן להתנוסס כדגל הלאומי, והדגל האדום כדגל המעמד".

– בעת ויכוח בשיחת קיבוץ בנתניה – האם החברות צריכות לעבוד במשק-בית אצל עקרות הבית בנתניה בתור עבודה מכניסה, ראובן התבטא: "יש להשתחרר ממשפט קדום, תוצאות הסביבה הזעיר-בורגנית. אין הבדל בין משק בית לשאר העבודות השכירות במושבה. לחשוב על עבודה כִּבְזוּיָה, זו דעה זעיר-בורגנית. אנו רק בראשית דרכנו וצריכה להיות נכונות מצד כל חברה לעבודה זו".

– כשחגגנו שנה להקמת הקיבוץ – התפתח ויכוח אם להזמין את המפלגה בנתניה. על כך הייתה לו דעה נחרצת – "אנשים אלה שותפים למעשינו בחיי יום-יום ולכן יש להזמינם גם לחגיגות".

– בוויכוח על קליטת בודדים ביטא את דעתו: "קבלת חברים בודדים מוצדקת רק במידה והם יעלו את המצב החברתי".

– רבות התלבטנו, התווכחנו בענייני שיתוף ושוויון. באמת רצינו להקים קיבוץ בעל ערכים. לאנשים רבים מאד הדבר היה אכפת. הם היו מוכנים, ללא לאות, להקים משהו חדש ושונה. היינו מוכנים לוויתורים רבים.

ראובן לקח חלק פעיל בשיחות אלה. בניסיון להיות צודק מבחינה קיבוצית ולא לקפח את הפרט, תוך הבנת צרכיו וחולשותיו.

– שוחחנו על קבלת מתנות. ראובן אמר: "אני חושב שאין להימנע מקבלת מתנות קטנות, אישיות. אבל מתנות יקרות בעלות ערך כספי חייבות לעבור לרשות הקיבוץ". כשמדובר על שוויון ראובן מתבטא: "לא יכול להיות שוויון של אביונים. הוועדה צריכה לדאוג לחברים. ליזום ולארגן עשיית רהיטים ולא להשאיר את העשייה ליוזמה פרטית.

– ועוד אמר – משיתוף אפשר לעשות קומדיה או טרגדיה, אבל אי אפשר לעשות אקרובטיקה. כחבר קיבוץ, ומבחינת יכולת הקיבוץ כל חבר שווה. תמיד יהיו חברים שיש להם הורים וכאלה שאין להם. אנו מוכרחים להאמין לחברים ולא להתייחס אליהם בבחינת כַּבדהו וחַשְדהו.

– חיינו בתקופה שבה רוב חברי הקיבוץ עדיין היו משתתפים בישיבות ועדת משק. היינו שטופים 'משקיזם'.

– באחת השיחות הביע ראובן את החשש שיש דגש רב מדי על הצד המשקי, וכי יש צורך להשקיע בהכשרת חברים גם בשטח התרבות – דבר שייתן את פריו ברבות הימים.

– הקיבוץ מתלבט בשאלות סגנון חיים – עישון וכולי. גישתו של ראובן הייתה דווקא גמישה ומבינה – "אין לומר שחבר מעשן עובר על עקרון השיתוף. מי שעושה סטייה בסגנון החיים אינו עובר על עיקרון. אני מציע לאפשר לחברים הרוצים בכך לעשן. השיתוף זה לא רק שוויוניות, אלא גם עזרה הדדית. לא ניתפס לשוויון מכני".

– כשאדם צעיר, יש בו חיוניות, יש התמודדות, יש תקווה ועתיד. אך ההווה לא האיר פנים. לא עמדו לו לראובן כוחות הנפש והגוף. העיתונות והספר היו מידידיו הנאמנים ביותר והם מלאו את החלל. הם היו בני לוויה חיוניים.