יום ראשון 15.01.2012

נולדתי בצרפת בשישה בנובמבר 1926 בשטרסבורג.

הורי, זוג צעיר מטרנסילבניה, היו בהונגריה, בבודפשט והשתתפו במהפכה הקומוניסטית של בלה קוּן בשנת 1918. המהפכה נכשלה והם נאלצו לברוח מהונגריה. היו להם קרובים בצרפת ולכן הגיעו לשטרסבורג בשנת 1919, התחתנו ונולדו להם שלושה בנים.

בשנת 1929 הם חזרו לטרנסילבניה לעיר אלבא-יוליה, שם, בשנת 1930, נולד בנם הרביעי.

אבי היה פחח. בצרפת עבד בפחחות רכב.

כאשר עזבו את טרנסילבניה היא הייתה חלק מהונגריה וכאשר חזרו הייתה חלק מרומניה. הייתה להם בעיה עם הלשון הרומנית, עובדה שהקשתה על מציאת עבודה ולכן אבי פתח פחחייה. הוא נעזר באחיו שחי בעיר שאבי בחר לחזור אליה.

גרנו ברחוב צדדי. כילד אני זוכר בית גדול, חצר גדולה, באר מים, עצים שיחים. יש זיכרונות טובים בלבד. נוסף להורים הייתה לי גם סבתא וגם הדודה שגרה בקרבת מקום באה לבקר אותנו.

סבתא נפטרה – אני זוכר את האירוע, אבל אז לא הבנתי ולא הייתי מודע למותה.

זמן קצר לאחר מכן עברנו דירה. עברנו לרחוב הראשי של העיר, בכניסה הצפונית אליה. הרחוב היה מלא במשך כל שעות היום באנשים ובעגלות רתומות לסוסים או לשוורים.

הבית היה גדול מאד. היו בו ארבעה חדרים גדולים. הראשון, שפנה לרחוב, שימש כחנות שבה היה בית המלאכה.

יום אחד ראיתי על הקיר לוח קרטון גדול שהיה שם זמן רב. במרכזו היה כתם אדום גדול ומסביבו מרובעים עם כתמים שחורים קטנים. עם הזמן התברר לי שה לוח שנה.

במרכז היה כתוב באדום 1930 ומסביב היו החודשים.

אם כן, אני בן ארבע, מסתובב בבית המלאכה וזוכר הכול.

אני זוכר את יום הולדתו של אחי הקטן. ההורים רשמו אותי לגן. הגן היה בפארק גדול ויפה, חלק ממבנה שהיו בו גם בית קפה ותאטרון. היו שתי גננות וילדים רבים, בנים ובנות. נהניתי מכל יום שביליתי בגן. הייתי בו קרוב לשלוש שנים. היה לנו סדר יום די קבוע. סיפורים של הגננת, ציורים ועבודות יד, ארוחת עשר, משחקים בחוץ במרפסת גדולה. הבנים – במשחקי כדור והבנות בעיקר בבובות. לי נשאר זיכרון מילדה אחת – סַנְד שהייתה יפה בצורה בלתי רגילה. יום אחד הראיתי אותה מרחוק לאימא שלי – תסתכלי זאת סַנדי.

הסתיים הגן – אני הולך לבית הספר.

בית הספר

הקהילה היהודית הייתה מאורגנת מאד היו בה מוסדות ושירותים פעילים. היה מרכז בנוי שכלל: שני בתי כנסת, דירה של הרב האזורי, משרד הקהילה, מקווה, משחטה, דירות של כל המועסקים על ידי הקהילה וארבע כיתות של בית ספר עממי, מכיתה א עד ד. אחרי כיתה ד למדנו כולנו בגימנסיה ממלכתית.

בניגוד לגן הזכור עד היום לטוב, בית הספר היה מועקה גדולה ומתמשכת. המורים וגם ההורים. בכיתות א ו- ב לימדו מורות. בכיתות ג ו- ד לימדו מורים והיה קשה. אף פעם לא ידעתי למה לצפות. בית הספר הפך לעונש אחד גדול.

קרה אירוע שישנה בעתיד הלא רחוק את כל מסלול חיי.

יום אחד הופיע בכיתה אדם שהציג את עצמו כשליח "הבונים" מהתנועה הציונית. סיפר על ארץ ישראל, על חלוצים ועל קיבוצים והזמין אותנו לבוא למועדון שלהם, למעשה של התנועה הציונית.

אחרי זמן מה סיים השליח את שליחותו, חזר ארצה והעסק התפרק.

הופיע שליח חדש מ"הנוער הציוני" וחזרתי למועדון. גם השליח הזה סיים את שליחותו. כך קרה שהייתי חבר ב"הבונים", ב"הנוער הציוני", ב"ביתר" וב"השומר הצעיר" – הכול היה תלוי באיזה שליח בא ובאיזו תנועה פעלה.

באותו הזמן הייתי תלמיד בגימנסיה. היו לנו מדים יפים וכובע ומספר שהתחייב ממוסד ממלכתי. כל שעה נכנס לכיתה פרופסור אחר – קשור לנושא השיעור. להפתעתי, הרגשתי טוב יותר מאשר בבית הספר היהודי.

כל זה השתנה בפתאומיות בשנת 1939. בקושי גמרתי את השנה. תלמידים שהסתירו את השתייכותם לתנועה הפאשיסטית "משמר הברזל" הופיעו בגלוי וגם חלק מהמורים. בחודש ספטמבר, בתחילת שנת הלימודים סירבו לקבל תלמידים יהודים.

אבא שלי מצא מקום עבודה וכך התחלתי ללמוד מקצוע. יום אחד ניגש אלי המעסיק ואמר: "מחר תבוא עם האבא שלך". למחרת, ניגש המעסיק אל אבא ואמר לו שאינו יכול להעסיק יהודים, שהוא מצטער, ושאני מפסיק לעבוד אצלו.

לא עבדתי ולא למדתי. נשארו הפעילות ב"השומר הצעיר", וקצת כדורגל.

הפגישות נערכו פעם בשבוע ולפעמים גם יותר – הרצאה של השליח, שיחה, משחקים. הקן היה בביתו הפרטי של ד"ר בלייכר ממנהיגי התנועה.

באחת הפגישות הייתה לשליח הודעה מיוחדת – "יש אפשרות לעלות ארצה במסגרת עליית הנוער". מובן שזו לא הייתה הודעה שגרתית. גם ד"ר בלייכר היה מעורב –מהבחינה התנועתית וגם מהבחינה האישית – היה לו בן בגילנו שהיה יחד אתי ב"השומר הצעיר".

השליח סיפר לנו על "יוּגֶנְד עלייה", על הנרייטה סולד ועל המפעל להצלת ילדים. השנה הייתה 1940 ואנחנו היינו בני ארבע-עשרה–חמש-עשרה. בסיום ההודעה והשיחה אמר לנו השליח לספר כל זאת להורים ונתן לנו רשימת תעודות נחוצות שאפשר היה להשיג במשרדי הממשלה בלבד.

הייתי בהלם. אני בפנים. ברומנית אומרים: "Acum ori niciodată" – עכשיו או לעולם לא. באותו זמן היה לי ברור שזה יהיה בלתי אפשרי, שהורי לא יסכימו. חזרתי הביתה, בישרתי להורי, תגובתם הייתה כצפוי – שלילית. לא לקחו את דברי ברצינות. בדיחה לא מוצלחת של הילד. את רשימות הציוד והתעודות הנדרשים החזירו לי ושאלו בצחוק אם אני יודע איפה משיגים תעודות. אחר כך חזרו בהם ואמרו ברצינות שזה לא מקובל עליהם.

בפגישה הראשונה שהתקיימה בביתו של ד"ר בלייכר סיפרתי לו על תגובת ההורים. הוא קיבל זאת ברצינות רבה.

(עד כאן)