Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לציטרון אברהם ז"ל
(29/08/1934 - 24/01/2007)     ( יח אלול תרצד  -  ח שבט תשסז )

.

'הבונים' שלי

נולדתי בעשרים ותשעה באוגוסט 1934 בעיירה לודוש שבטרנסילבניה למשפחה שהתברכה בעשרה ילדים.

בשנת 1941, במצוות כרוז גרמני, התאספנו, כל יהודי העיירה, בעיר המחוז טורדה. השתכנו בבית חרושת לאלבאסטרום מושבת ומופקר כשהרהיט היחיד באולם הענק הוא "פריצי" – מין מצע קרשים מחוספס ונרחב ששימש מיטה לכל מאות הנפשות בני הגילים השונים והמשפחות השונות.

כשאבי ראה שהגרמנים בוששו, משום מה, "לטפל" בנו – החליט לקום ולשוב אִתנו ללודוש.

בשנת 1944 התקרבה המלחמה לעיירה שלנו. מטחי התותחים הלכו והתקרבו ואז, דווקא אימא שלנו, החליטה החלטה נחרצת שאנו בורחים כולנו ועוברים את הגשר שעל הנהר ואילו אבי שוכנע רק ברגע האחרון להצטרף למאמציה של אימא ולשנס מותניו.

עברנו את הגשר ולאחר זמן קצר התרומם הגשר באוויר וניתק את העיירה מסביבתה.

מאה שמונים ושלושה יהודים נותרו בלודוש ונשחטו עד האחרון שבהם בידי האזרחים ההונגרים.

נדדנו בהרים וביערות כשמזוננו הדל בא לנו מן הפשיטות שאבא ביצע על מטעים ורפתות של האיכרים שנסו מפני המלחמה. מסביבנו רחשו סיורים אלימים מכל הארצות שלחמו בחלק זה של אירופה – ברית המועצות, גרמניה, רומניה, הונגריה וממעל – מפציצי בנות הברית.

אבא ניווט אותנו ברוח מלחמת העולם הראשונה, שבה השתתף כחייל, ודאג שתמיד נימצא בעורף התותחים המתקדמים. בינתיים השתלטו הרוסים על טרנסילבניה וייצבו בה שקט יחסי.

הגענו לעיר אלבה יוליה ושם התארחנו אצל מכרים של אבא.

אחרי שהחלפנו כוח עברנו לטירגו-מורש (וַשַׁרְהֵיי). שם מצאנו דירה והתגוררנו בה. אבי ואחי הגדול מצאו עבודה ואילו אחי הבכור הסתבך בקטטה עם כפריים הונגריים כשנטל חלק בהגנה על "מושבה" של התנועה בסובטה.

אחרי המלחמה, את הידיעה הראשונה על אחי יוסף קיבלנו מאוסטריה. הוא סיפר לנו שהוא "שוטר" ביחידה שמגלה נאצים. לבסוף עלה ארצה מאיטליה באניית המעפילים 'דוב הוז', התגייס ל'הגנה', שירת במלחמת תש"ח ב'גולני', ונהרג באזור ג'נין.

שתי אחיותיי הצעירות ממני נשלחו, במסגרת תנועת 'הבונים', לעליה עם מדריך צעיר בשם יקי, נתפסו על ידי הבריטים והוגלו לקפריסין. כעבור זמן מה הורשו לעלות והצטרפו לחברת הילדים בקבוצת כנרת.

שתי אחיות בוגרות ממני עלו אחריהן באנייה 'מדינת היהודים' על כל הקורות אותה.

אני השתייכתי לתנועת 'הבונים' מגיל תשע. הסניף שלנו נקרא 'נצח-הבונים' – כנראה שהיה פלג מתנועת 'דרור-הבונים' הכוללת. נער בשם חיים ברגר ואני קיבלנו פרס על הפעילות בתנועה וזכינו לקידום בעלייה.

זכורני שהיו אלה ימים של הדבאלואציה בכסף הרומני וכל משפחה קיבלה מאה וחמישים ליי במטבע החדש. היה על שנינו להגיע לבוקרשטי להתארגנות הקבוצה לעלייה ומכיוון שלא היה בידי המשפחות שלנו סכום כסף מספיק לכיסוי ההוצאות, החליטו היהודים המקורבים לציונות להפריש מהמעט שהשיגה ידם – מי שני ליי, ומי חמישה ליי וכך נלקטו למעננו מחירי הכרטיסים לרכבת ולחשמליות בבוקרשטי.

יצאנו לדרך, שנינו בני אחת עשרה וחצי, חבושי כובעי גימנזיסטים צעירים. בבוקרשטי נדדנו בחשמלית מספר עשרים וחמש הלוך ושוב בחפשנו אחר רחוב קולמיה וקו מספר חמש. רק מזל גרם לכך ששאלנו מישהו שהכיר את המקום והצביע על הבית שמתחתיו עמדנו. בדיוק בזמן שכן סכום הכסף שיועד לחשמליות נגמר לנו. התברר שזה רחוב של כמה בתים בלבד וכך הגענו למקום שבו שכנה ההנהגה הראשית של התנועה.

סודרנו להתארגנות בבית הספר 'קולטורה' וכעבור שבוע או שבועיים חזרנו הביתה ברכבת. למותר לציין שהימים היו ימי שלהי מלחמת העולם השנייה והרכבות היו עמוסות באלפי אנשים – על המדרגות, על הגגות. אלפי אנשים חיפשו מדרך לכף רגלם.

קובצנו כחמש-מאות ילדים מכל רחבי רומניה וחברי כל התנועות הציוניות ואלינו נוספו עוד כחמישים ילדי O.S.E וילדים מטרנסניסטריה. גם אנחנו עלינו בשמותיהם של ילדים שנִספו שם. שמי המושאל לצורך העלייה היה זילברמן ריקו.

יצאנו ברכבת של 'הצלב האדום' וטופלנו בידיה האמונות של הג'וינט האמריקני – מן הקקאו החם ועד השוקולדה בחלוקה החופשית. הקרונות היו קרונות שינה מרווחים. עברנו את הונגריה וגרמניה והגענו להולנד לאחר שהייה של ימים אחדים בפראג.

ההולנדים גילו כפינו רגשי חמלה ואהדה ושיכנו אותנו ביער מרהיב עין ליד העיר אפלדורן.

חולקנו לבתים המפוזרים בתוך היער לפי התנועות השונות. שמות הבתים היו: שורשים, זרעים, ניצנים וכולי. התחלנו מיד בלימודי העברית והיהדות כשגם מקומם של המדעים הכלליים לא נעדר. זכינו למדריכים נהדרים – עדה וזוניו נויברגר (לימים נוי) שהיו לנו חברים, הורים ומעצבי כיוון בגיל המסובך הזה.

ההולנדים, מצִדם, פינקו אותנו בכל מה שהשיגה ידם – ממזון משופר ועד החיוכים החמים והלבביים ואמירת השלום שליוו אותנו בצאתנו מן החנויות שלהם. שנה תמימה צמחנו ועלינו בחממה הזאת ועל כך אני מכיר תודה לעם ההולנדי הנפלא.

בתחילת אוקטובר 1948 כשבארץ עוד השתוללו מלחמות מאסף קטנות – עלינו על האנייה 'נגבה' המחודשת והמוסבת מאנייה שוברת קרח בשם 'לוקסור' לאנייה המחלקת את נפחה בין נוסעים למשא. העלייה שלנו הייתה כבר ליגאלית כשדגל הצי הישראלי מונף על התורן. תנאי החיים באנייה היו חלומיים ממש. מלצרים הגישו בחדר האוכל, חדרנים ניקו את התאים ועל הסיפון היו מוצבים דרך קבע ארגזי פרי עסיסי וטעים לחיך.

בשמונה-עשר באוקטובר עגנה אנייתנו ונקשרה לרציף בנמל חיפה, אוזרחנו ושבנו לשמותינו המקוריים שגם עוברתו בהינף יד קל ועליז.

מוסד 'אונים' שהיה אז של 'עליית הנוער' פרש עלינו את כנפיו לזמן קצר ולאחר מכן הצטרפנו כקבוצה לקיבוץ 'בוכנוואלד' (נצר סירני של היום). היינו בין ראשוני העולים על הקרקע במקום שהייתה בעבר מושבה גרמנית בשם 'שפון'. בנצר סירני התחנכתי, סיימתי בית ספר תיכון וגם במוזיקה שלחתי שורשים בלמדי לנגן בקלרינט אצל יונה אטלינגר במשך חמש שנים. מובן ש'עליית הנוער' תמכה בי בהשגת הכלים ובהוצאות הנלוות הרבות.

עם סיום הלימודים התגייסתי לחיל ההנדסה ושירתי בגדוד השדה הראשון שהוקם. השתחררתי מצה"ל בשנת 1957 וחזרתי לנצר סירני על מנת לגמול לקיבוץ שחינך אותי באהבה וברצון גדול.

בשנת 1959 עקרתי מנצר סירני לקיבוץ שובל שבנגב הצפוני בעקבות אחותי חברת הקיבוץ ומתוך כך שצורת החיים תאמה יותר את דעותיי על דרכי התנועה הקיבוצית.

היום אני בן שישים ואחת, נשוי ויש לנו שלוש בנות ובן. הבן משתלם באקדמיה למוזיקה בתל אביב בנגינה בצ'לו ועושה חיל במקצועו. שתי הבנות הגדולות נשואות ולכל אחת מהן ילד – הנכדים שלנו ובת הזקונים שלנו עומדת להשתחרר מצה"ל.

את זוניו פגשתי לאחרונה לפני כחצי שנה בבאר שבע ואילו את עדה לא פגשתי מיום שדרכו רגלינו על הרציף בחיפה שבו נפרדנו בדמעות של גיל וערגה לבאות.

כל נעורי ובחרותי טובלים באגלי הטל והזיעה של ישרות הדרך ונפתולי הערפילים ששיחקו בי חליפות ברוח הימים הבאים.

שובל 07.05.1995

 

דברים על קברו הפתוח של אברהם ציטרון – חיה מורטון

אברהם, אחי הקטן, ארוין, אברומה"לה,

פרידה אכזרית, דוקא עכשיו כשאמור היה להיות מעט יותר קל. לפחות כך קיווינו.

אברהם גדל במשפחה מרובת אחיות ואחים חמה ואוהבת. לאחר ששרדנו את תלאות המלחמה, נפלה החלטה במשפחה שעושים הכול כדי לעלות לארץ. התנאים חייבו התפצלות של ילדים צעירים, כמעט רכים, לצאת לדרך ללא הורים בחסות עליית הנוער ומדריכים. לאברהם זימן הגורל לצאת לדרך בגפו והוא רק בן שתים-עשרה שנים. קבוצת הילדים שמנתה עשרות אחדות, הגיעה להולנד לעיר אפלדורף, שם למדו במשך כשנה. הועלו לארץ לקיבוץ נצר סירני ושולבו בחברת הילדים ללימודים מסודרים עד סיום כיתה י"ב. אברהם זכה למשפחה שאימצה אותו באהבה ובחום משפחתי. הוא זוהה כנער כשרוני אוהב מוזיקה וההחל ללמוד נגינה בקלרינט.

עם סיום כיתה י"ב התגייס לחיל ההנדסה הקרבית ושרת בנגב. בכל תקופת שרותו אברהם הגיע אלינו כמעט בכל חופשותיו. בכל פעם הראה עוד טבעת של נצרת מוקש שיצא בשלום מהטיפול בו. הייתה לו שרשרת ערוכה מאד. עם שחרורו מצה"ל החליט להצטרף אלינו ומאז ועד היום היה חלק בלתי נפרד מנוף ביתנו הקיבוצי בשובל.

אברהם הקים משפחה עם גילה ויחד גידלו את ילדיהם באהבה.

הוא השתלב בעבודת המטע ואחרי כן בעבודה במפעל. חריצות, מסירות והתמדה היו מהמאפינים אותו. מאז הגעתו לשובל ליווה כל חג ואירוע בצלילי הקלרינט או החליל שלו.

איש משפחה ואב דואג לילדיו וסבא מיוחד ללא פשרות לנכדיו.

אברהם היה העשיר שבאדם, הוא ניחן ביכולת הטיפוח של עולם הצלילים והאוצרות הטמונות במילה. הוא אף ניחן בזיכרון מיוחד ואהב לדלות מילים ומושגים בשפות מתקופת ילדותנו שאותן אני שכחתי מזמן .

את אהבתו למוזיקה הצליח להעביר לילדיו בטיפוח החינוך המוזיקאלי שלשיאו הגיע עם הישגיו של יפתח שהוא אומן בנגינה בצ'לו. רק לפני שבוע זכה למנת נחת כאשר ישב אצלנו, שמע וראה את נכדתו מיגן מנגנת באבוב בקונצרט של נגנים מצטיינים ורחב לבבו.

אדם עם לב פתוח אשר פתח את לבו וביתו לפני אנשים זמניים, מי מהאולפנים ומי מאלו שהגעו לכאן לפרנסתם. קיבל את השונה ללא תנאי, והם גמלו לו בחיבה ובאהבה.

לפני כשתים-עשרה שנים התא המשפחתי שינה את צורתו אך ידעתם למצוא וליצור את המשותף למען הילדים והנכדים ובזכותם ידעתם לתמוך בעיתות מצוקה זה בזו.

אברהם אחי, אתה נטמן פה שבע סבל ליד עמוסי הקטן שלא זכה ולו מעט לטעום מן החיים. נוח בשלווה. אוהבים אותך.

חיה אחותך ובני המשפחה

על אברהם ציטרון – שמעון אגסי

בלילות ללא שינה, מחמת עינויי גוף, היה אברהם כותב שירים. לא ליריקה משתפכת ולא התרסה על סבלותיו, כי אם שירה שכלתנית, על כל נושא שבעולם שעורר בו עניין או צורך לתגובה. היו לו דעות מגובשות על מה שראוי שיקרא שירה. הוא לא העריך שירה קלילה או פשוטה, אלא כזו שיש לה תוכן ומשקל, וְשֶטעמה עמה. וכיוון שהיה איש של מילים וצירופים, הרבה לברור אותן ואת משמעותן, ולא נח ולא שקט, חיטט במילונים ושאל ידענים, עד שנתבררה לו הקושיה עד תום.

וכך כל בוקר, ליד השולחן העגול בחדר האוכל, היה מושיט לי את השיר שנולד, חרף המצוקה ונדודי השינה. ארבעה היינו מסובין סביב השולחן העגול לשיחות חולין של ארוחת הבוקר. ולמרות חילוקי הדעות וקיטוב העמדות, שרתה בו אווירה טובה ככל שנקפו הימים. וכך שמענו את סיפוריו של אברהם על נערוּתו בנצר סירני. הוא העריץ את המורים והמחנכים שהיו לו והובילו את כל הכיתה להישגים בלימודים. הוא שיתף אותנו בחוויותיו הקשות מימי שירותו כחבלן במלחמת ששת הימים ויום כיפור. לעיתים נסבה השיחה על ספרים, ספרות, שירה ומוסיקה. הוא אהב מאוד את שירתם של ביאליק ואלתרמן והיה מצטט קטעים משיריהם.

לא כאי בודד היה לנו השולחן העגול. כל הזמן רחשו סביבו חברים ואורחים. הגיעו הנכדים ובני המשפחה. היו לאברהם קשרי ידידות עם חברים רבים, מתנדבים ובדואים. הוא היה מארח אותם בביתו, קשוב לקשייהם ומשתדל לעזור ככל יכולתו, פתוח ומלא סקרנות ללמוד ולהבין את השונה והזר. יחדיו כאבנו את השינויים באורחות החיים בחצר הקיבוץ, את העזרה ההדדית, האחריות והחברות מתנדפות לאִטן לעינינו. "כך חולפת תהילת עולם", אמרו הקדמונים וזו דרכו של עולם, ואנו רואים ועינינו כלות.

היה איש וראו איננו עוד. טרם זמנו מת האיש הזה ושירת חייו באמצע נפסקה. וצר, צר מאוד. הן עוד שיר מזמור אחד היה לו, ועתה אבד המזמור, אבד לעד.

שובעלון 34 מרץ 2007

 




הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

ציטרון אברהם



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות