דברים על קברו הפתוח של אברהם ציטרון – חיה מורטון

אברהם, אחי הקטן, ארוין, אברומה"לה,

פרידה אכזרית, דוקא עכשיו כשאמור היה להיות מעט יותר קל. לפחות כך קיווינו.

אברהם גדל במשפחה מרובת אחיות ואחים חמה ואוהבת. לאחר ששרדנו את תלאות המלחמה, נפלה החלטה במשפחה שעושים הכול כדי לעלות לארץ. התנאים חייבו התפצלות של ילדים צעירים, כמעט רכים, לצאת לדרך ללא הורים בחסות עליית הנוער ומדריכים. לאברהם זימן הגורל לצאת לדרך בגפו והוא רק בן שתים-עשרה שנים. קבוצת הילדים שמנתה עשרות אחדות, הגיעה להולנד לעיר אפלדורף, שם למדו במשך כשנה. הועלו לארץ לקיבוץ נצר סירני ושולבו בחברת הילדים ללימודים מסודרים עד סיום כיתה י"ב. אברהם זכה למשפחה שאימצה אותו באהבה ובחום משפחתי. הוא זוהה כנער כשרוני אוהב מוזיקה וההחל ללמוד נגינה בקלרינט.

עם סיום כיתה י"ב התגייס לחיל ההנדסה הקרבית ושרת בנגב. בכל תקופת שרותו אברהם הגיע אלינו כמעט בכל חופשותיו. בכל פעם הראה עוד טבעת של נצרת מוקש שיצא בשלום מהטיפול בו. הייתה לו שרשרת ערוכה מאד. עם שחרורו מצה"ל החליט להצטרף אלינו ומאז ועד היום היה חלק בלתי נפרד מנוף ביתנו הקיבוצי בשובל.

אברהם הקים משפחה עם גילה ויחד גידלו את ילדיהם באהבה.

הוא השתלב בעבודת המטע ואחרי כן בעבודה במפעל. חריצות, מסירות והתמדה היו מהמאפינים אותו. מאז הגעתו לשובל ליווה כל חג ואירוע בצלילי הקלרינט או החליל שלו.

איש משפחה ואב דואג לילדיו וסבא מיוחד ללא פשרות לנכדיו.

אברהם היה העשיר שבאדם, הוא ניחן ביכולת הטיפוח של עולם הצלילים והאוצרות הטמונות במילה. הוא אף ניחן בזיכרון מיוחד ואהב לדלות מילים ומושגים בשפות מתקופת ילדותנו שאותן אני שכחתי מזמן .

את אהבתו למוזיקה הצליח להעביר לילדיו בטיפוח החינוך המוזיקאלי שלשיאו הגיע עם הישגיו של יפתח שהוא אומן בנגינה בצ'לו. רק לפני שבוע זכה למנת נחת כאשר ישב אצלנו, שמע וראה את נכדתו מיגן מנגנת באבוב בקונצרט של נגנים מצטיינים ורחב לבבו.

אדם עם לב פתוח אשר פתח את לבו וביתו לפני אנשים זמניים, מי מהאולפנים ומי מאלו שהגעו לכאן לפרנסתם. קיבל את השונה ללא תנאי, והם גמלו לו בחיבה ובאהבה.

לפני כשתים-עשרה שנים התא המשפחתי שינה את צורתו אך ידעתם למצוא וליצור את המשותף למען הילדים והנכדים ובזכותם ידעתם לתמוך בעיתות מצוקה זה בזו.

אברהם אחי, אתה נטמן פה שבע סבל ליד עמוסי הקטן שלא זכה ולו מעט לטעום מן החיים. נוח בשלווה. אוהבים אותך.

חיה אחותך ובני המשפחה

על אברהם ציטרון – שמעון אגסי

בלילות ללא שינה, מחמת עינויי גוף, היה אברהם כותב שירים. לא ליריקה משתפכת ולא התרסה על סבלותיו, כי אם שירה שכלתנית, על כל נושא שבעולם שעורר בו עניין או צורך לתגובה. היו לו דעות מגובשות על מה שראוי שיקרא שירה. הוא לא העריך שירה קלילה או פשוטה, אלא כזו שיש לה תוכן ומשקל, וְשֶטעמה עמה. וכיוון שהיה איש של מילים וצירופים, הרבה לברור אותן ואת משמעותן, ולא נח ולא שקט, חיטט במילונים ושאל ידענים, עד שנתבררה לו הקושיה עד תום.

וכך כל בוקר, ליד השולחן העגול בחדר האוכל, היה מושיט לי את השיר שנולד, חרף המצוקה ונדודי השינה. ארבעה היינו מסובין סביב השולחן העגול לשיחות חולין של ארוחת הבוקר. ולמרות חילוקי הדעות וקיטוב העמדות, שרתה בו אווירה טובה ככל שנקפו הימים. וכך שמענו את סיפוריו של אברהם על נערוּתו בנצר סירני. הוא העריץ את המורים והמחנכים שהיו לו והובילו את כל הכיתה להישגים בלימודים. הוא שיתף אותנו בחוויותיו הקשות מימי שירותו כחבלן במלחמת ששת הימים ויום כיפור. לעיתים נסבה השיחה על ספרים, ספרות, שירה ומוסיקה. הוא אהב מאוד את שירתם של ביאליק ואלתרמן והיה מצטט קטעים משיריהם.

לא כאי בודד היה לנו השולחן העגול. כל הזמן רחשו סביבו חברים ואורחים. הגיעו הנכדים ובני המשפחה. היו לאברהם קשרי ידידות עם חברים רבים, מתנדבים ובדואים. הוא היה מארח אותם בביתו, קשוב לקשייהם ומשתדל לעזור ככל יכולתו, פתוח ומלא סקרנות ללמוד ולהבין את השונה והזר. יחדיו כאבנו את השינויים באורחות החיים בחצר הקיבוץ, את העזרה ההדדית, האחריות והחברות מתנדפות לאִטן לעינינו. "כך חולפת תהילת עולם", אמרו הקדמונים וזו דרכו של עולם, ואנו רואים ועינינו כלות.

היה איש וראו איננו עוד. טרם זמנו מת האיש הזה ושירת חייו באמצע נפסקה. וצר, צר מאוד. הן עוד שיר מזמור אחד היה לו, ועתה אבד המזמור, אבד לעד.

שובעלון 34 מרץ 2007

אברהם!

היכרותנו ארוכת שנים יותר מאשר קרבתנו המשפחתית. פגישתנו הראשונה הייתה כחצי שנה לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. כנער צעיר באת והתגנבת דרך הגדר הדו-שיפועית שהקיפה את מחנה שמונים, שבו שירתנו – אחיותיך חיה ומרים ואני – כחיילי הגדוד הראשון של הנח"ל בחורף תש"ח. זו הייתה פגישתך הראשונה עם אחיותיך בארץ, לאחר שזה לא מזמן עלית ארצה והצטרפת לחברת הילדים בקיבוץ נצר סירני. אנחנו עצמנו היינו צעירים מאד וכמעשה קונדס וחברות הסתרנו והלנו אותך ימים אחדים באוהלינו, כדי שתוכל להיות עם בנות המשפחה היחידות שהיו לך אז בארץ.

לאחר מפגש קצר זה הלכנו שנים אחדות בנתיבים נפרדים – אתה כתלמיד בנצר סירני ואחר כך כחייל בחיל ההנדסה הקרבית, ואני תחילה לבד ואחר כך עם חיה כמשפחה צעירה עלינו להתיישבות בקיבוץ האון ומשם בסופו של דבר הגענו לקיבוץ שובל בעקבות הפילוגים בקיבוץ המאוחד ובמפ"מ.

באותה תקופה, עם סיום השירות הצבאי, גם אתה חיפשת מקום מתאים להתיישב בו ולהתחיל את חייך הבוגרים. קיבוץ שובל היה בימים ההם שם דבר בתנועה הקיבוצית כקיבוץ שיתופי, מבוסס כלכלית ואיתן חברתית ומצאנו את העוז והגאווה בליבנו להמליץ בפניך לנסות ולהצטרף אלינו בשובל.

חמישים השנים שחיית ובנית אתנו מאז כאן בקיבוץ שובל, מעידות שהמלצתנו לא הייתה מקסם שווא! מלכתחילה עשית את מאמץ ההקלטות וההשתרשות בינינו בעבודה, בחיי התרבות והחברה. הכול כמיטב יכולתך, בעליזות, בחברות ובשום שכל – תחילה במטעים שנגדעו מאז ומאוחר יותר במפעל לעיבוד שבבי. בכל עבודה השקעת את מיטב יכולתך וכישוריך, כדי להפיק את המירב תוך פיתוח יחסי אנוש חיוביים מאד עם הסובבים אותך.

עד מהרה הקמת גם את התא המשפחתי שהלך והתרחב. התברכתם בארבעה ילדים חביבים ואהובים, כאשר בכל אחד השקעתם את האהבה ושאיפת הטיפוח מעומק לבכם.

בין כישרונותיך השונים בלטה יכולתך המוסיקלית כנגן כלי נשיפה בתזמורות ובימי החג הקיבוציים, במקביל למאמציך הפוריים להנחיל את אהבת המוסיקה וביצועה גם לילדיך – לכל אחד על-פי נטיותיה, נטיותיו.

בטיפוחו של יפתח כמוסיקאי ראית משימת חיים והשקעת בו את כל מעודך, מעל ומעבר לכל המצופה מההורה המסור ביותר. תקצר היריעה מלמנות את פועלך בתחום זה, עם כל התלאות והתקלות שבדרך, אשר הביא לפרי הילולים בדמות הישגיו האישיים של יפתח בתחום זה. היותך אוהב מוסיקה ומוסיקאי בזכות עצמך הקרין על סביבתך ודלה את המיטב שבך בכל מעשיך. כמאמר הפתגם של שפת ילדותנו: "האוהב את השירה לא יכול להיות איש רע". " Aki szereti az éneket – rossz ember nem lehet".

יצא לנו לעבוד יחד במפעל לעיבוד שבבי תקופה מסוימת, שבה נוכחתי לדעת עד כמה הייתה חשובה לך ביצועה המושלם של עבודתך – אם ביצור חלקים חדשים ואם בניצול חלקים שללא תבונת הכפיים שלך היו נפסלים לגרוטאות. שמחת על כל הצלחה לייצר חלק מסובך בדייקנות הדרושה ושאפת לאפס פסילה! תמיד שמחת לעוץ עצה ולהושיט עזרה בכל עת מצוא כדי שגם זולתך יוציא מלאכה שלמה מתחת לידיו.

בנוסף ללימודיך הפורמאליים – קלטת והטמעת כל ידע שהזדמן לפניך כאוטו-דידקט מובהק! אהבתך ללשונות מצד אחד ולחידודי הלשון מצד שני, העשירו את עולמך הרוחני וגם את עולמם של אלה שבאת בשיג ושיח אתם. סייף המילים ותרגומם, פירושם של מונחים ורעיונות היו מהנאותיך, שבהן שמחת לשתף כל מי שהיה מוכן להשתתף אתך בחוויות אלה.

כפועל יוצא מצירוף תכונותיך אלה נתת את עטך גם בשירה. שירה והלחנה היו מתחביביך המוחבאים. כפי שהעידו חברי נערותך, כבר אז כתבת מחברות שירה שתפחו לאוסף במגירותיך. למה הם נשארו מוכמנים שם ולא יצאו לאור הרבים – היא אחת מן החידות שירדו אתך אלי קבר! – הרי שיתפת בהם חברים ובני משפחה קרובים – אך לא מעבר להם.

למגינת ליבנו – של כל המשפחה הענפה שלך – חלית לפני כשתים-עשרה שנים, בגיל צעיר יחסית, במחלות קשות, חלקן חשוכות מרפא – ונלחמת בכל אחת מהן בעוז רוח ובתאוות חיים ראויים להערצה. אלה שהיו קרובים אליך במגע היום-יומי התפעמו מנכונותך ומיכולתך לעמוד בסבל של המחלות והטיפולים הקשים שעברת כדי להבריא וכדי להאריך את חייך, למרות הכאבים העזים שהיו כרוכים בכך. הייתה לכך תמיד מטרה משפחתית כלשהי:

- עוד שלב בהתקדמותו המוסיקלית של יפתח,

- עוד חגיגת יום הולדת, בת-מצווה ובר-מצווה לאחד מנכדיך,

- תמיד עוד מטרה ועוד נכונות לשאת את הסבל המתמשך.

בשנים האחרונות נוסף לכאביך הגופנים גם כאבך על התרופפות השיתוף והשותפות, הערבות ההדדית והלכידות החברתית והתרבותית בחברתנו – במקביל לחריגות החורקות מנוהגי הקיבוץ השיתופיים.

שובך מן הטיפול הרפואי האחרון לוותה מצדך בשמחה – הטיפול כאב פחות ממה שחששת והייתה תחושה שלפניך ימים טובים יותר. שובו של יפתח באותו יום לרגל נישואי איגור הוסיף לשמחה ולהתרגשות. הספקתם לשוחח שעות אחדות ונפרדתם כדי להיפגש למחרת.

לדאבון כולנו – השחר כבר לא האיר לך את פניו.

כאב גדול נוסף העיק עליך כאשר הנהלת הקהילה, משיקולים שלא כולם ענייניים, אילצה את בנך יפתח לנתק את קשריו הפורמאליים עם בית הולדתו – שובל – בגלל אילוצים הקשורים לאופי עבודתו. אתה כבר היית חלש מכדי להילחם בגזירה זו ושמירת כבודך מנעה מאחרים להתערב למען שינוי הגזירה. אני מקווה שניתן עוד לתקן את המעוות הזה!

נזכור אותך באהבה, בחיבה ובהוקרה רבה – כל בני המשפחה.