אמא יקרה, תם המסע. מסע ארוך, מפותל, מסובך וקשה שהחל לפני שמונים וחמש שנים בבירת הונגריה. משפחה אחת, עם אמא ואבא שלוש אחיות ומשה אחיך היקר. צעדים ראשונים בעולם, שהאמנת כי הוא רק טוב, תחת ההגנה והשמירה של אמך. עולם ששינה למול פנייך את אופיו האופטימי, השמח והפך לשטני, מאיים. ילדה קטנה אל מול עולם גדול, שרוצה רק לטרוף אותה על שום שהיא יהודייה. ילדה קטנה שקורעים אותה מאמהּ בתחנת רכבת כשממול רובה קטלני מכוון אל פנייך התמימות, המשותקות מפחד, שאך זה אתמול החיוך והצחוק היה מרוח עליהם. תם המסע אישה קטנה-גדולה, לוחמת ענקית שהלכה קדימה וחזרה מהתופת ממחנה האימים כשריח המוות ומראות האימים מלווים אותך בכל צעד. ממצעד המוות למצעד החיים. עלייה לארץ לבד, ללא מגן, ללא מכוון, ילדה קטנה אל מול עולם ענק. מסע שממשיך בהכשרה בבן שמן עם הגרעין ההונגרי, פיזור ביישובים שמתחילים לקום ביחד עם מדינה קטנה, וילדה קטנה שמחזיקה רובה גדול ושומרת ששוב לא יבוא הצורר ומבקש נפשה. ובלילה אחד מצטרף אל המסע גבר אחד רכוב על סוס. מי שם? שואלת ילדה קטנה עם רובה גדול, ומהעבר השני עונה קול: זה אני, אני יהודי. ומשם את המסע ממשיכים שניים – אישה אחת עם איש אחד, מחזיקים יד ביד וחיים מכל הבא ליד .מגיעים לשובל, קיבוץ קטן בנגב גדול. בונים בית ועוד בית. קיבוץ שלם. וזורעים וקוצרים. במטבח מבשלת אישה קטנה לקיבוץ גדול. אל המסע מצטרפים נוסעים קטנים, דורית הבכירה, יאיר ועמי. ואת, אמא, לא נחה לרגע. דואגת, מאכילה, מנקה, מטפלת, נוסעת לכל מקום כי צריך לטפל. הרי הילד לא מרגיש טוב. ויש נכדים וימי הולדת, ואת, אף אחד לא שוכחת כי אם לא את, מי יהיה שם? בכולם את מטפלת ואת עצמך שוכחת, נו גם לזה יגיע הזמן את אומרת. והזמן עובר והמסע מתארך, הגו שח לו קמעה, הצעדים כושלים והבריאות לא בשמיים, אבל את דוהרת קדימה. אין זמן. אישה קטנה מול מחלה גדולה, ואריה חולה ולבית אשחר עובר, ואת שם כל יום, כל היום. וגם לך קשה, אמא. אנחנו רואים, ואומרים, אבל את כבר מעבירה הילוך בקלנוע, ונשאר רק אבק. ביום ההולדת השמונים שלך ביקשתי ממך: "אמא, תורידי הילוך, כולם מסודרים, כולם בריאים, כולם בסדר, אמא." אז ביקשתי. ואריה איננו. נשארה אישה קטנה מול לבד ענק. והבריאות שלך דעכה. כמו כל דבר בחייך, גם את זה עשית מהר. קוצב לב, גידול אכזרי וממאיר, וכאילו התעלל בך הגורל האכזר ממילא, גם נפלת, ואת עצם האגן שברת. למה? שאלת, ואנחנו איתך, למה זה קרה ולמה לך? תם המסע, אמא יקרה. עשית את הצעד האחרון. הוא היה הכי אטי מכולם, הכי הכואב מכולם, הארוך מכולם. וזהו, עצרת. תם המסע, אמא יקרה, מסעך שלך, מסעה של המדינה. עכשיו באמת נוחי. נוחי לך אישה קטנה-ענקית, גיבורה. שבי לך שם עם אריה שלך, תחזיקו ידיים כפי שהחזקתם שישים ושלוש שנים ולא עזבתם לרגע. אישה אחת עם איש אחד תחת עולם אחד. נוחי, אמא יקרה ואהובה. סליחה על חוסר הסבלנות ועל חוסר ההבנה, לפעמים. סליחה, אמא. אוהב אותך, מעריץ אותך וכל כך מתגעגע, עמי אושפיץ.