Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לפרידמן שרטר לאה ז"ל
(13/02/1924 - 24/08/2016)     (  -  )

מסע חייםלאה פרידמן שרטר (1924–2016) – הספד בלוויה

לאה, לושה נולדה בשלושה-עשר בפברואר 1924 למשה ונעמי פרידמן, משפחת חסידי חב"ד שגרו בבית גדול בלבוב, פולין דאז. בת עשירית למשפחה והצעירה מבין האחים. לושה התייתמה מאמה בזמן לידתה ובזיכרונותיה היא כותבת כך: "אזכור תמיד את הבית ההומה תמיד. גדלתי בין אחיותיי ואחי כאשר אם הבית חסרה מגיל ינקות. משפחה גדולה ועליזה. האב – איש חסיד היה. איש עסקים וגדול בתורה. הסבתא, בעלת חוש נדיר לחינוך ולפסיכולוגיה חברתית, מילאה את מקום האם ככל יכולתה, ונעזרה באומנת ובטבחית."

לושה למדה בלבוב, בבית הספר היסודי היהודי 'תרבות', מספר כיתות עד עלייתה ארצה.

בשנת 1935, בגיל אחת-עשרה, עלתה לאה ארצה עם שלוש מאחיותיה – שרה ז"ל, פלה ז"ל ומומה ז"ל, בעקבות אחיהן פנחס פרידמן (פינצ) ז"ל שעלה מספר שנים קודם לכן. גם אביה הגיע למסקנה שצריך לעלות לארץ ישראל, אך מעט לפני העלייה נפטר מהתקף לב. האחיות השתכנו בביתו של פינצ'ו שבקריית ים. לושה החלה ללמוד בבית הספר היסודי שבשכונה. בהמשך הצטרפה ל'שומר הצעיר' והייתה לפעילה חדורת להט ואמונה בצדקת הדרך, מה שאפיין אותה במהלך חייה.

בגיל ארבע-עשרה–חמש-עשרה עברה לכפר הנוער בן שמן לאחר שהוצעה לה מסגרת שבה משולבים לימודים עיוניים בעבודה בענפי המשק החקלאי. לאה השתלבה מהר מאד בקבוצת 'עלומים' ועד מהרה הפכה למובילת דעה ולפעילה חברתית. על קבוצת 'עלומים' שהיוותה מסגרת חברתית ומשפחתית בעיקר לילדים ללא הורים. היא כותבת:

"'עלומים' הייתה למעשה כעין קיבוץ קטן, אמנם בלי אמצעי ייצור וכולי, אבל השירותים שנתנו לכפר הביאו בהחלט את החברים לחשוב ולדבר על הצד הכלכלי הקשה של הקבוצה..." הזיכרון החשוב ביותר של הקבוצה בעיני לאה:" הצניעות שאין למעלה ממנה של המדריכים, שיחות אישיות בצר לנו עם חיים בר נחום וזהבה המטפלת. טיפוח קווי אופי חיוביים שהיו בנו תוך רצון מתמיד להעלאת הדימוי העצמי" לאה ממשיכה וכותבת על הערכים שנטעה בה קבוצת 'עלומים': "העבודה – את הסינר לובשים לא על חשבון העבודה; עזרה הדדית הגדול לקטן, החזק לחלש; מחויבות אישית, חינוך לאזרחות טובה, הצנע לכת; לימודים לנצל כל הזדמנות ללמידה ולהפיק תועלת מכל מקצוע; תרבות לספוג מתרבות המוסד וכן מכל שיחה ופעולה עם חיים בר נחום וזהבה; דוגמה אישית, הסתפקות במועט, חינוך לעצמאות ולקיחת אחריות על מעשיך".

בשנת 1941, בסיום הלימודים בכפר הנוער, בעוד חברי הקבוצה הלכו להכשרה לקיבוץ מזרע, בחרו לאה וטובה קרויצמן ז"ל (לימים שחר) ללכת להכשרה בקיבוץ בית אלפא ומשם לקיבוץ מעברות שבעמק חפר. שם גם הכירה את אפרה שרטר, יבדל לחיים ארוכים, שלימים הקימה אתו יחד את משפחתנו.

לאחר כשנתיים, בשנת 1943 עברו לאה ,טובה ,אפרה וצבי לנתניה, ל"התנחלות על הצוק" ושם התאחדו שוב עם הגרעין מבן שמן.

קופיק (יעקב שליש) כתב: "לאה התגייסה בכל ליבה לרעיון של הקמת קיבוץ חדש ולמדה במסירות רבה את עבודת הנוי במשק הפועלות שבפתח תקוה. ביום הכיפורים תש"ו (1946) עלה הקיבוץ להתיישבות בביר זבאללה שבנגב יחד עם עוד עשרה ישובים באותו היום, כדי להפריח את השממה בנגב טרום עצמאות המדינה. לאה עבדה בגינות שהחלו לצוץ, אך לא זנחה לרגע את אהבתה לתרבות, לשפה העברית, לשירה ולמשחק. יחד עם חברים נוספים הקימה את "השובלטרון" אשר לא הסתפק במופעים מקומיים ועבר להופיע גם במרכזי שכונות בתל אביב הרחוקה".

אהבתה לעברית ולתרבות הישראלית שהחלה להתפתח הביאה אותה בהמשך הדרך להיות נדבך חשוב ומשמעותי לביסוס המסורת הקיבוצית. תרומתה לפיתוח התרבות, הטקסים, החגים והאירועים השונים הייתה רבה.

במהלך שנת 1948-1947 התחתנה עם אפרה שרטר ובשנת 1949 נולד אילן, בנם הבכור. לאה השקיעה את מרב זמנה, מרצה וכשרונה בחינוך ובטיפול בילדי הקיבוץ וכדרכה לא קבלה אקסיומות חינוכיות מבלי לנסות לשנותן על פי הגיונה הבריא. בברכה ליום הולדתה של טובה שחר כתבה: "טובה התמסרה לחינוך התינוקות לשמחת האימהות הצעירות. חסל סדר הדלת הסגורה בבית התינוקות!" בכוח התבונה ידעה להושיט עצה לכל אם. הביאה עמה אוירה נעימה וביתית לבית התינוקות. בחיוך סלחני התייחסה לתורה החינוכית האמריקנית אשר גרסה כי התינוק חייב לאכול כל ארבע שעות.

דוגמה נוספת הייתה כאשר לאה לא קיבלה את האיסור החינוכי שחל על אילן ללוות את אביו למשחקי כדורגל. היא הגיעה עד למחלקת החינוך ב'קיבוץ הארצי' כדי לקבל את אישורה לכך שאילן יוכל להצטרף לאביו למשחקים.

במהלך השנים 1952–1953 נולדו שני ילדיה האחרים אמירה וארנון.

תחום החינוך היה בעבורה הרבה יותר מעבודה, זו הייתה משימה עליונה! במהלך השנים השתלמה בלימודים פורמליים בתחומי החינוך והחינוך המיוחד, כתבה עבודות בנושא ועבדה במקביל כמטפלת בקבוצות של בני קיבוץ, של חברת הנוער 'צאלה' ושל גרעין ההשלמה 'רגב'.

לאחר השתלמות ארוכה בבית החולים 'תל השומר', הקימה לאה וניהלה את ה'איזולציה' שבה טיפלה בילדים חולים שהיה עליהם לצאת מבתי הילדים בעקבות מחלתם.

לאה, כבת לחסיד יהודי אדוק, סיפרה כי ספגה בכל רמ"ח אבריה את מסורת החגים היהודיים כפי שנחוגו בגולה. בעצם עלייתה לארץ בהגשמה של "עולם חדש" וחילוני היא חיפשה לצקת תכנים ישראלים וקיבוציים בחגים המסורתיים. בביתה נמצאו קלסרים עבים המכילים חומר רב שנאסף בנושא, מחזות שלמים, תכניות של טקסים, תכני חגי ישראל בהיבטים קיבוציים, סיפורים ושירים שאותם שילבה במועדים ובאירועים שאירגנה.

בשנת 1973, במהלך מלחמת יום כיפור נפגע אילן קשה בראשו. פציעה שהותירה אותו נכה ומוגבל. לאה לא התלוננה מעולם על גורלה, לא נשמעה ממנה טרוניה אחת על המכה הקשה. היא הייתה אומרת" אימהות רבות איבדו את בניהם אז מה יש לי להלין?"

לאה הצטרפה לקבוצת הורים שהקים משרד הביטחון ופנתה לכל גורם רפואי בארץ ובעולם שחשבה כי יוכל לסייע לאילן להתגבר על נכותו הקשה.

בשנת 1978 החליטה לעזוב, כעובדת חוץ, את הקיבוץ הנוח ועברה להתגורר בתל אביב למספר שנים. לאה השתלבה בחיי העיר וקשרה קשרים מקצועיים וחברתיים עם אנשים רבים בסביבת מגוריה. עבדה בפנימית 'בית הילד' עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים ממשפחות קשות יום.

במכתב תודה שקיבלה ממנהלת הפנימייה נכתב: "הבאת אִתך את ארץ ישראל היפה. תרומתך לפנימייה חיונית ונקווה שהצלחת לשמש דוגמה לאלה שהשארת כאן. ניהלת את המשחקייה והרגלת את הילדים ואת הצוות לרמה!!!"

לאה חזרה לקיבוץ בשנת 1981 כאשר חשה שעליה להתייצב לצדו של אילן. עם חזרתה החלה לעבוד במטבח ילדים יחד עם גרופר ז"ל. גם בתחום הבישול השקיעה מחשבה רבה ורצון ללמוד כדי לסייע לנו בבישול בבתינו הפרטיים.

החל מהיום שבו החלה להיקרא סבתא (1976) יישמה לאה את כל הידע שצברה בחינוך במהלך השנים והיוותה בעבורנו מקור תמיכה ולימוד בלתי אכזב לשאלות בחינוך הנכדים, שכידוע גדלו במסגרת משפחתית ולא בלינה משותפת. כדרכה, הייתה כותבת מקמה לנכדיה לכל מסיבת יום הולדת:

"אם ילד חי תחת ביקורת הוא לומד להאשים. אם ילד חי בביטחון, הוא לומד להאמין. אם ילד חי באיבה, הוא לומד להילחם. אם ילד חי בשותפות, הוא לומד להתחשב. אם ילד חי באמת, הוא לומד צדק. אם ילד חי בידע, הוא לומד חכמה. אם ילד חי בבושה, הוא לומד להרגיש אשם. אם ילד חי בשמחה ואושר, הוא ימצא אהבה ויופי. אם ילד חי בהרגשה שהוא רצוי הוא ידע למצוא אהבה בעולם..." (שובל 11.01.1992).

במהלך השנים הבאות התכנסה לאה בביתה, כשהיא שומרת על קשר הדוק עם אחיותיה, מלווה ומבקרת אותן בימים טובים ובימים קשים, מקדישה את זמנה לנכדים ובמקביל מלווה את אילן ותומכת בו כל העת.

בשנת 2004, כשהגיעה לגיל שמונים, ערכנו לה מסיבה גדולה. היא כיכבה בסרט אודותיה שם ספרה בקולה את סיפור חייה. התרשמנו שוב מיכולת המשחק שלה ומהמשמעות שנתנה לציוני הדרך בחייה.

מאז הלך מצבה והידרדר ולאחר מספר אירועים בריאותיים עברה לבית אשחר שם שהתה מעל לשנתיים עד יום מותה.

השנים האחרונות לא העידו כלל על האדם שהכרנו במהלך חייה. בכל זאת, האופטימיות שרתה אותה עד יומה האחרון. היא הודתה ללא מילים לכל מי שטיפל בה ותמיד ראתה את הצד החיובי של כל דבר גם כאשר איננו יודעים באיזה עולם תודעתי היא הייתה.

בין הפתקים הרבים שנמצאו בביתה מצאתי את השיר של נעמי שמר על פי ניגונו של רבי נחמן מברסלב. ניגון זה זכור לי במיוחד, כי כשהייתה שרה אותו הייתה כמו מתפללת ואולי חוזרת לרגעים לבית החסידי שממנו יצאה.

" דע לך שכל רועה ורועה, יש לו ניגון מיוחד משלו.

דע לך שכל עשב ועשב, יש לו שירה מיוחדת משלו

ומשירת העשבים, נעשה ניגון של הלב(מתוך 'שירת העשבים').

לאה חסרה לנו מזה זמן ותחסר לנו מאד, מאד גם בעתיד. אנו נושאים עמנו מורשת מכובדת של אהבת האדם, של אהבת החיים ושל חיפוש מתמיד אחר הכוס המלאה.

ברצוננו להודות במספר מילים למירה ניר ולצוות העובדות בבית אשחר בנימה אישית: הייתה לנו התלבטות קשה האם להעביר את אמא מביתהּ אל בית אשחר. כשהתדרדר מצבה קבלנו החלטה סופית מלווה בחששות רבים. בדיעבד, מצאנו בית חם, שהחמלה נמצאת בו בכל פינה. המעקב והטיפול נעשים ברמה גבוהה תוך מתן כבוד והתייחסות אישית לכל מטופל ולבני המשפחה. אין זה מובן מאליו כלל שבית זה מאופיין בגישה פליאטיבית כפי שהיא נלמדת בספרים ושמתקיים בו סיעוד חומל הלכה למעשה. אנו מחזקים את מירה, את הנהלת הקיבוץ ואת העוסקים במלאכת קודש זו ומאחלים להם שידיהם לא ירפו. תודה על הכול!

אילן, ארנון ואמירה.

27.08.2016

 
.

הספד בלוויה הנכדה שי שרטר

ספתיקים, קסם מולדת, מלכת התשחצים הבלתי מעורערת. כמה לימדת אותנו ..
לימדת אותנו אהבה ללא גבולות. לימדת אותנו שלחלוק את הרגעים המאושרים עם הסובבים אותנו הופך את הרגעים למאושרים יותר.

כמו שבימי ההולדת מישהי הייתה מלכה ליום אחד, אבל שתי האחיות הפכו לנסיכות ליום אחד, כי הן מקורבות לכלת השמחה וגם להן מגיע לחגוג

המשווקת הרשמית של הסריקרפט, לכל מאורע היה את זוג הגרביים המתאים לקבל במתנה. גאה בקיבוץ ובפועלו.

לימדת אותנו לאהוב את הארץ, את יופיה ואת השפה. תמיד הקפדת שנדבר עברית תקינה ואפילו חזית שנעם, כשתגדל תהיה שדרנית חדשות עם העברית היפה שלה.
לימדת אותנו לחגוג את הביחד, את המשפחה, ולהשקיע בקשר המשפחתי. כמה אהבת שכולנו נפגשים ושרים ביחד. גם באשחר המשכנו לשיר לך ותמיד תמיד חייבת.
לימדת אותנו לבחור בחיוך. להאמין בטוב של כל אדם, להישאר שמחים בכל עת ולהאמין בעצמנו.

אני רוצה להודות לך על כל החום והאהבה שהענקת לי ולכולנו. תודה שאִתך הכול היה נראה אפשרי, שתמיד היית בשבילנו, ותמיד עוד תהיי.

שי

.

הספד בלוויה – נעם שרטר, נכדה:

ספטיקים אהובה.

כבר כמה שנים שאני חושבת לעצמי שחבל שלא מיהרתי קצת בהתבגרות שלי כדי ליהנות ממך קצת יותר.

איך שאת נראית לי תמיד, הסיפורים שאבא ואמיריק סיפרו עלייך. היית אישה כל כך חכמה עם כל כך הרבה מה להגיד לבחורה כמוני.

הילדות שלנו זכורה לי צבעונית ומתוחכמת בזכותך. הרבה רגעי אושר קטנים שמילאו את הביקורים שלנו בקיבוץ, כמו לשבת בתוך הארגז כשאת מסיעה אותנו לחדר אוכל, ולשתות שם "מי פשוט" שהרגשתי שהם הרבה יותר קסומים למרות שהשם שלהם אמר אחרת, כמו הטאקי שכל כך, כל כך חיכיתי לו כל פעם מחדש. ארון הספרים שתמיד היה נדמה לי שאפשר לגלות בו משהו חדש גם אם אעבור עליו בפעם החמש מאות, ואיך שניגשתי בהתרגשות לבחור סיפור חדש שנקרא יחד. או כשהסתכלתי במגירת המכתבה כי היא תמיד ממש סקרנה אותי (היו שם עטים ומעטפות כל הזמן). הרדיו שלך ליד המיטה, שכשלא הייתי מצליחה להירדם בחדר הילדים הייתי חוצה את המסדרון הארוך מאוד, ניגשת אלייך למיטה שנראתה לי כל כך גדולה, ושומעת את רחשיו בחושך לפני שראיתי אותך, ולא מבינה למה הוא משמיע אנשים מדברים ולא שירים, היית משמיעה לי קצת ממנו ומזמינה אותי להישאר. הדמקה, השח, שעד היום אני נזכרת בכמה סבלנות לימדת אותנו, ועד היום אני לא זוכרת איך לשחק, אבל אני יודעת שפעם ידעתי כי ספטיקים לימדה אותי מתישהו בגיל עשר.

תמיד הייתה מחשבה רבה בדברים שלימדת אותנו, אִתגרת אותנו לחשוב, והרעפת כל כך הרבה אהבה. ביתך תמיד היה המקום העוטף והכיפי ביותר שיכולנו לנסוע אליו.

אני לא אשכח איך עשינו את יום כיפור בקיבוץ, ובתור ילדה זללנית ביותר, שצמה, כבר ניגשתי מבעוד מועד לארון הממתקים המהולל שלך (שת-מ-י-ד היה אפשר למצוא בו הכול, לכל הפחות פסק זמן), וערמתי לי כמה ממתקים לצאת הצום. ילדה חכמה מאוד בסך הכול... כשההורים גילו את תחבולתי השמנמנה הם הכריחו אותי להחזיר אותם, ואת כמו תמיד, ניסית לפייס, להראות את הצד השני שבדברים, לחמול, לא לעשות סיפור גדול מכל דבר...

אז במהלך השנים הייתי בחורה קצת ביישנית ובעצם, בזמן שהתחלתי להתעורר ולהכיר יותר את מה שסביבי היה האירוע המוחי הראשון שלך. הוא היה קשוח ולחמת כמו גיבורה, חיית אחריו חיים מתפקדים יחסית, אבל משהו בי הרגיש שהחמצתי את ההזדמנות הזו עד הסוף. שהיו לי הרבה שאלות לשאול אותך לדעתך, ועצות חכמות לקבל ממך, לפני שאנו נפרדות.

נשאתי את המחשבה הזו איתי כל פעם שנפגשנו בשנים האחרונות. הרגשתי שאת עדיין מבינה אותי, לא יודעת אם בדרך שאנחנו מגדירים "להבין" אבל מרגישה אותי כשאני מגיעה לביקור, אפילו אם את לא זוכרת דקויות כמו מי בדיוק יושב פה אִתך. כשבפעם הראשונה הבטחתי לעצמי שבכל ביקור נשיר 'אסיף', הצטרפת אליי והנהנת כה בהבנה, ידעתי שנגענו בפיסת זיכרון שהגיל לא ייקח. ושאם זה מה שעושה לך טוב נשיר אותו כל פעם שאגיע. וגם כשהייתי מגיעה בזמן שנתך הייתי שרה לך אותו, ואני בטוחה שהוא נכנס.

ברור לי כנכדה שמסתכלת מעלה אל משפחתנו האהובה, שממך ירשנו את האופטימיות המוגזמת והנפלאה שלנו, שלא הרבה זוכים לקבל בצרור הגנים שלהם, את האמנות וחלק נכבד במוסיקה, את החינוך של אבי, ודודתי, שהוא מיוחד במינו והוא מה שעשה אותנו, הנכדים שלך, אנחנו. ועוד כל כך הרבה...

תודה לך על הכל, ספטיקים.

אנחנו נשמור על כל הפושיקים, הפינקנה, וקסמי המולדת. ננסה להעביר את האופטימיות והאהבה שלך הלאה לעולם.

אני ממש מקווה שעכשיו את במקום שנפשך העשירה חופשיה, הדעת שלך צלולה שוב, ושאין דבר שיעצור אותך.

 .
 הספד של הנכד איתי מורג

יש אנשים שמחכים חיים שלמים כדי להגיד למישהו שהם אוהבים אותו.

תודה על רגעי צחוק בלתי נגמרים ועל שיחות קרובות רטובות מדמעות (בעיקר שלי).

תודה על המקום שתמיד שמרת בשבילי בלב, תמיד הרגשתי שייך אִתך בכל מקום בכל זמן.

תודה על הפרצופים החמוצים ששלחת לעברי בכל פעם שזייפתי, גם בשירה אבל בעיקר בחיים.

לא הייתי אותו האדם אם היית חוסכת אותם ממני.

תודה על היכולת להעריך ללא תמורה וליהנות מגשם ראשון, משדה מוריק ומזריחה בוהקת.

תודה על היכולת להפוך כל רגע למשמעותי יש לי כל כך הרבה זיכרונות ממך!

למרות הכול, בעינייך הייתי הכי מקסים בעולם, לפעמים זה גם קצת עלה לי לראש .

לא ויתרת על איכות, דרשת מאִתנו לשלב בכל בילוי תכנים לימודיים. תרגילי חשבון, זיכרון ועברית נכונה היו נכתבים בכתב ידך העגול על נייר סקירון צבעוני ורך.

תודה על הנחישות.

כשגדלנו כל שיח אשר נסוב סביב ספר חדש או עניין תרבותי היה מלהיב אותך יותר, כשעבדתי בשמירות היינו מאזינים יחד ל'ציפורי לילה' ואחר כך מדסקסים באריכות על שיחה מעניינת.

תמיד הלהיבה אותי המחשבה שניתן לשתף אִתך כל כך הרבה למרות פער הדורות.

היית מקדם נפלא לכל אדם חדש במשפחתנו שמיד הרגיש שייך. תודה על שאימצת לחיקך את יעל אשתי שאוהבת אותך כל כך .

תודה שתמכת באמא ברגעים לא קלים, אני בטוח שהרווחנו מכך המון כילדים.

סבתיקים שלי עומד אני כאן – פושיק עם ארבעה ילדים דומע, גאה ואסיר תודה.

רוצה לומר מילה נוספת על שני אנשים מקסימים פושיקים בפני עצמם: סבא שלי הצנוע שלא החסיר ולו הזדמנות אחת לעזור לנו ולסבתא.

ולאמא שלי שמראה לנו יום יום מה היא אהבה ומסירות.

דברים שנשאה בלוויה נילי פרידמן-שץ, בתו של פנחס ז"ל, אחיה של לאה:

להלן ההספד שאותו כתבתי מיד כששמעתי על מותה:

הייתי בסיציליה כשקבלתי את הבשורה המרה, היה טיול בעקבות הפשע המאורגן והפולקלור שמסביבו... ולפתע, יוסי בטלפון (הבן של פלה אחותה של לושה) "לושה נפטרה". פאוזה. הרהרתי ביני לביני:

לושה-לאה פרידמן שרטר גם לנו פולקלור משלנו, כל עם והפולקלור שלו.

לושיק – היית בת עשר על האנייה באותו הלילה כשבאתן, כשאבא בא בחושך מיגור לקחת אותך ואת אחיותייך – ילדות בלילה...

למחרת כבר שרתן – בחיפה במועדון שירי ארץ ישראל, ומאותו הלילה ועד יומך האחרון – ציונות אמתית.

באתם מבית דתי ומאמין מאד ומיד שרתן: "אאמינה גם באדם" כדברי טשרניחובסקי, ו"לא אל שכר הלב פתוח" –כך גם התנהלתם ובניתם לנו מדינה. וכל השאר פחות חשוב.

משפחה צריך. תרבות בטח שצריך – על זכויות הפרט לא דברו בשיח הקיבוצי, גם לא על הזכות לקניין. כי אין מקום לרכוש פרטי. זוכרת שקיבלת פעם צעיף מחותנתך הרחוקה, ולפי כל הכללים מסרת לקומונה... אבא שלי אמר: "כל הכבוד ללושיק" (כך היה שמה בבית). אמי הפולניה אמרה: "ואני – לא הייתי מוסרת..."

אבא הקים משפחה בקיבוץ בצפון – אשדות יעקב. לידינו, בתל יוסף, שרה חייכמן ומשפחתה, שושנה ואברהם בבית ינאי, פלה קדמן בכפר סבא עם המשפחה ובאייל, ואת לאה – הכי רחוק, הכי מאתגר – לגרעין הקשה, שהכשרתו בנתניה ואחר כך –קיבוץ בנגב. לא פחות!!

כולם הקימו משפחות, לתפארת מדינת ישראל. קשיים לא חסרו בדרך, כמו שהמדינה שלנו – יודעת לייצר....

מלחמות שהמדינה הזו ידעה, ותוצאותיהן הרי לא פסחו על אף משפחה ועל אף קיבוץ.

כן לושיק – בפנתיאון הלאומי של הדמויות והאגדות שנצרבו בתולדות הארץ הזאת, יש לך מקום של כבוד גדול! בזכותך ובזכות אפרה, וכל הדור שלכם – אפשר לטוס לסיציליה, לטייל ויש לאן לחזור.

ימתקו רגבייך, רגבי הנגב, שידעו הרבה זיעה ודם, רגבי ארץ ישראל למראשותייך,

לושה-לאה פרידמן שרטר.

באהבה גדולה מנילי פרידמן-שץ ומכל שבט פרידמן.

יהי זכרך ברוך.

 .

דברים שכתבו נכדותיה של שוש ז"ל, אחותה של לאה:

מאיה דאובר:

"עצוב. היא הייתה אישה מדהימה... תמיד זוכרת אותה עם חיוך ושמחה וטוב לב בעיניים... מסמלת בעיני אופטימיות והומור והרבה חום ואהבה... בטח היה עצוב, ובמיוחד לאבא שהיה קשור אליה מאד... עוד פחות מחודש ניפגש כולם לחגוג את החתונה של שי שרטר... כן ככה אצלנו במשפחה "דודה לושה" זה עולם ומלואו והילדים ככה גדלו וככה ספגו, תודה לכם שוב על הטקס המרגש ושניפגש רק בשמחות...

הגר, אחותה של מאיה:

לעולם לא אשכח שכשישנתי אצלה (מתי? איני יודעת, אולי מנוחת צהריים) והתקשיתי להירדם, לושה דברה אלי והרגיעה אותי... עשתה לי 'דמיון מודרך' עוד לפני שטבעו את המושג. אמרה לי לדמיין תמונה שתגרום לי לחוש שמחה. לא אשכח ששכבתי במיטה הקטנה, בחדר הקטן, בדירונת הקטנה בשובל ודמיינתי גמד קטן מחזיר זר בלונים בשדה של פרחים ונרגעתי, והרגשתי בטוחה!...

 .
 הספד בלוויה – חסיה ישראלי, מזכירת הקיבוץ:

לספר על לאה זה כמו לספר את תולדות קיבוץ שובל.

לאה נולדה בפולין וכבר בגיל אחת-עשרה עלתה לארץ. מכפר הנוער בן-שמן עברה להכשרה, ובקיבוץ מעברות הכירה את אפרה שרטר.

אפרה ולאה הצטרפו לקיבוץ ממש בימיו הראשונים בנתניה. לאה התלהבה להקים קיבוץ חדש, עבדה ותרמה בכל תחום שהיה בו צורך ותרומה ייחודית תרמה גם בעיצוב התרבות והחינוך בשובל.

הידעתם שלאה הקימה את השובלטרון, בזמנו?

במשך שנים רבות ליוותה לאה כל מהלך וכל אירוע בקיבוץ שובל. במשך כל השנים ארגנה חגים, כתבה מאמרים, פעלה ללא לאות ותמיד אפשר היה לסמוך עליה.

אותי, חברת גרעין "רגב" קלטה כמטפלת הגרעין ולימדה אותי את משמעותה של קומונה א, כי נבחרתי להיות קומונארית.

גם כשהתנדבה מחוץ לשובל, שמענו שעשתה חיִיל.

פציעתו של אילן הייתה בשבילה, כמו ליתר בני המשפחה, מכה קשה. בשנים הראשונות אף הייתה מעורבת מאד בתהליך שיקומו.

החיים עשו את שלהם, ובשנים האחרונות לאה נזקקה לסיעוד בבית ובבית אשחר. בליווי ילדיה המסורים הגיעה, כנראה, סוף-סוף אל מנוחתה.

בת תשעים ושתיים הייתה במותה.

יהי זכרך ברוך, לאה.

בית אבא

משפחת פרידמן חייתה בלבוב אשר בפולין. אני, לוֹשָה, הייתי הצעירה במשפחה שמנתה אחד עשר ילדים: ארבעה בנים ושבע בנות. אימא נפטרה כשהייתי בת כמה חודשים. את הבית ניהלה סבתא (מצד אימא) שחייתה איתנו. לכל אחד מבני הבית היה תפקיד והאחים הגדולים היו מופקדים על חינוך הקטנים. לאבי, משה פרידמן, הייתה מנסרה גדולה שהייתה כמו מפעל גדול ומלאה את יומו בעבודה. היא אפשרה למשפחה לקיים רמת חיים טובה. המשפחה הייתה דתית וחסידית. החגים נחוגו תוך הקפדה על כל המצוות והמנהגים. ההכנות לקראתם מילאו את הבית בפעילות ולכן נחרטו כל כך בזיכרוני. לקראת החגים הגדולים, פסח, ראש השנה ויום הכיפורים היינו מתלבשים בלבוש לבן וחגיגי ואבא לבש קיטל (חלוק לבן ארוך ורחב שנהוג ללבוש בעדות אשכנז). בערב החג, לפני שהלך לבית הכנסת, היה אבא מעמיד את כל בני המשפחה, מהגדול ועד הקטנה (אני) בשורה ארוכה. הוא עבר ילד-ילד, ברך כל אחד, חיבק ונישק. לזכות לברכת אבא היה דבר חשוב ובעל משמעות, משהו מיוחד שלא מקבלים כל יום בשנה. גם אבא התרגש ולעתים עד כדי דמעות.

אבא היה מחסידי הרבי מבעלז, שעמד בראש ישיבה ידועה, וגם נסע לבקר שם. הוא החליט לשלוח אל הישיבה הזו את בנו הבכור פנחס-פּינצ'וּ כדי שילמד שם תורה. אחי למד שם מגיל שתים-עשרה עד גיל שבע-עשרה. אל הישיבה הזאת הגיעו לפעמים יהודים מארץ ישראל וזה עורר מאוד את סקרנותו. הם סיפרו על מקומות שהכיר מספר התנ"ך ושבו את לבו. אבל הרבי אמר: "יהודים לא צריכים ללכת לארץ ישראל עד בוא המשיח." דברים אלו לא שכנעו את אחי והוא יצר קשר עם חברים נוספים וביחד הלכו אל משרדי "החלוץ" בלבוב ושאלו אם יוכלו להצטרף אל חלוצים בהכשרה הסמוכה בקלוֹשוֹבה. אנשי "החלוץ" לעגו להם וצחקו על הבחורים לובשי הקפוטות, השטריימלים ובעלי הפאות הארוכות שרוצים להיות חלוצים. אחי וחבריו לא ויתרו והחליטו לעשות מעשה. אחי לקח מספריים, קצץ את פאותיו ונפרד לשלום מדמות בחור הישיבה שהיה עד אז. סבתא ראתה, ספקה כפיה ואמרה: "אתה נראה כמו קוּלאק, כמו גוי!"

כעבור שנתיים חזר אחי מההכשרה. בני המשפחה הזהירו אותו מפני כעסו של אבא, אבל בפגישתם האב לא כעס כי אם היה מלא עצב. הוא שאל את אחי אם הוא עדיין מאמין באלוהים. תשובתו הייתה: כן, אבל אלוהים שבו אני מאמין מעוניין ברוח ולא בקיום הקפדני של דיני הדת. זו הייתה הפגישה האחרונה בין אחי לבין אבי. הוא עלה לארץ ישראל ויותר הם לא נפגשו.

לסיפור הציוני הזה הייתה משמעות רבה ביותר בעבור המשפחה. אחות נוספת עלתה גם היא לארץ ישראל, ובשנת 1935 החליט אחי להעלות ארצה את אבא ואת שלוש האחיות הצעירות. הוא הצליח להשיג בעבורנו סרטיפיקטים (רישיונות כניסה אל ארץ ישראל). חודש לפני מועד העלייה לארץ אבא נפטר ומת. כך יצאנו לדרך אחותי בת השבע-עשרה, אחותי בת השלוש-עשרה ואני, לאה-לושה שהייתי אז בת אחת עשרה וחצי. אחותי הגדולה הייתה מופקדת עלינו במסע הקשה באנייה. הגענו יחד אל נמל חיפה. כאן חיכה לנו אחי פּינצ'וּ. הוא זה שהציל את משפחת פרידמן כי כידוע כעבור מספר שנים עלה היטלר לשלטון והמיט שואה על יהדות פולין. אחי פסח עבד אז במנסרה והיה מנהל הכספים שלה. הוא נשאר בפולין ונספה בשואה. אח אחר שהתנגד לציונות היגר לארגנטינה, השתקע שם והקים משפחה.

כשהגענו לחיפה גרנו כולנו בביתו של אחי. הוא היה כבר נשוי והייתה לו תינוקת. זכור לי שהגענו לקראת ראש השנה. החג עמד בפתח והנה אני רואה שאף אחד לא מתרגש. ואני הרי הכרתי את ההכנות לחג כמו שהיו נהוגות בית משפחת פרידמן!

[וכאן המראיינת מקשרת פתאום בין חווית החגים בבית לבין החגים שלאה הכינה בשובל: כנראה שרוח זו היא שדחפה את לאה, שנים אחר כך, להכין חגים רבי רושם ובהם ריקודים ומקהלות, הזכורים לחלק מאיתנו עד היום].

בחיפה למדתי עד שסיימתי בית הספר העממי בכיתה ח. שם גם הצטרפתי לתנועת "השומר הצעיר". רציתי להמשיך וללמוד בתיכון אבל לא יכולנו לממן את הלימודים כי זה היה מאוד יקר (חצי לירה בחודש...). הפתרון היה לעבור לבית הספר החקלאי בבן שמן. שם הנערים גם עבדו וכך מימנו את לימודיהם. הגעתי לשם בשנת 1940. למדתי שם בכיתה אחת עם טובה קרויצמן (שחר) ועם שמעון פרסקי (פרס).

בבן שמן השתייכתי לקבוצת "עלומים", קבוצה של כשישים נערים ונערות שהייתה מאוד מגובשת וקיימה הליך דמוקרטי יסודי לקראת קבלת כל חבר נוסף אליה. מהקבוצה הזו התגבש גרעין שהתנועה ייעדה לעזרת קיבוץ צעיר. נשלחנו להכשרה בבית אלפא ואחר כך למעברות ומשם הגענו בשנת 1944 לקיבוץ אילת-נתניה שהיה אז בחיתוליו. היינו אחת הקבוצות הראשונות שהקימו את הקיבוץ שהפך שנתיים אחר כך לשובל.

הסיפור מבוסס על סרט וידיאו שהכינה המשפחה.

(פורסם בשובעלון 39, ינואר 2008).

.
קישור אישי: 
.
 


הוסף

"https://www.youtube.com/watch?v=n0e7ThpijQM הסרט "לושה&# ..."
שרטר ארנון


< חזרה לאתר הנצחה

פרידמן - שרטר לאה



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות