בהיותו בן שבע עלתה משפחתו לישראל והתיישבה בקיבוץ שובל. לאחר ארבע שנים עזבה המשפחה את הארץ. דוד, שנקשר לישראל ולשובל, חזר בשנת 1980, בהיותו בן ארבע-עשרה. אנני ז"ל ורוביק גאון היו לו למשפחה מאמצת.

דוד השתלב בנעורים ולמד ב"מבואות הנגב" בקבוצת "אשלים".

כשהתגייס – התנדב לקומנדו הימי ולאחר פציעה עבר לסיירת הצנחנים.

לאחר השחרור עבד במערך האבטחה של אל-על ובשירות הביטחון הכללי. לאחר מכן היה מדריך אבטחה במכללת תע"ש לאבטחה ולוט"ר.

בין תפקידיו אלה למד מלונאות והכיר את קרולין. הם הקימו בית בשובל ונולדו להם שני ילדים – עדן ואדם.

במסגרת שירותו בקומנדו הימי צלל דוד בנחל הקישון פעמים רבות. בעקבות הצלילות חלה במחלה קשה והוכר כנכה צה"ל.

דוד נאבק במחלתו, אך היא הכריעה אותו. לאחר מותו הוכר כחלל צה"ל.

דוד נפטר בעשרים ואחד באפריל 2008, כשהוא בן ארבעים ושתיים ונקבר בשובל.

 

 

אבא, לא תאמין אבל אני עוד מעט מסיים את הלימודים בכיתה ו'. כשעליתי לכיתה א' ליווית אותי ביום הראשון ללימודים. לבשת את החולצה שאהבת – חולצה לבנה עם ריבועים צבעוניים בהם מצוירים ציורים. אני לא לגמרי זוכר, אבל נראה לי ששנינו התרגשנו. כמה חודשים אחר כך חלית בעקבות הצלילות של היחידה שלך בקישון, ובסוף חודש אפריל נכנעת למחלה. מאז כיתה א' קרו הרבה דברים – למדתי לקרוא, השתתפתי בכל מיני חוגים – שחייה, כדורעף, MMA .

נסענו, אמא אדם ואני, לחו"ל, ובעיקר לצרפת ולשטרסבורג לבקר את בן הדוד שלך. אדם גדל והוא לומד בכיתה ב'. אני מנסה לשמור על אמא, כמו שאמרת לי, ולא לריב איתה. וכל השנים האלה אני מתגעגע אליך מאוד. בשנה הבאה אלמד בכיתה ז', בחטיבה במבואות הנגב, ואני מקווה שבעתיד אגיע לשרת ביחידה שלך – בשייטת.

היום נגיע, המשפחה והחברים, לקבר שלך בשובל. נשתתף בטקס שהקיבוץ מארגן וגם בזה שמתקיים במבואות הנגב, ואני אחשוב עליך הרבה, בעיקר על איך שאתה נראה ואיך שהיית.

אוהב אותך מאוד, הבן שלך, עדן אך

(נכתב ביום הזיכרון תשע"ג. הוקרא השנה בטקס במבואות הנגב)

(פורסם בשובעלון אייר תשע"ז – מאי 2017)

דברים שנשא עדן אך ב'מבואות הנגב' בטקס יום הזיכרון תשע"ט :

אבא

אבא, 11 שנים שאתה כבר לא איתי, 11 שנים שאתה כבר לא מחבק, לא מנשק, לא כועס, פשוט לא.

מהרגע שהלכת נהיה קשה מאוד. הפכתי לאלים, קנאי, הרגשתי לא חלק מכל מה שקורה סביבי. פחדתי מהכול, פחדתי להגיע לטקס הזה.

בהתחלה הייתי מגיע עם ניר ועם בן, היינו מתיישבים והייתי מחכה לרגע המפחיד הזה שבו מתחילים לספר עלייך.

ברגע שהיו מקריאים את השם שלך הייתי נצמד לאחד מהם ומתחבא, מתחבא מכל הפרצופים, מכל האנשים ובעיקר מתחושת הרחמים הזאת כלפיי.

שנת 2012 הגיע ואיתה גם גיל 13, בר המצווה שלי. אירגון בשם ״עוצמה״ הציע לי לצאת לטיול בר מצווה לארצות הברית עם יתומי צה"ל. אמרתי לאמא שאני מפחד. אני פוחד שלא יהיו לי חברים, אני פוחד לא להיות איתה חודש, אך אמא בסוף שכנעה אותי לצאת.

הטיול היה חודש, חודש שלם עם עוד 11 מדריכים ועוד 44 ילדים שהם בדיוק כמוני, אותם פחדים, אותן חששות, אותן בדיחות, ובעיקר מכנה משותף אחד גדול: גם הם איבדו אמא או אבא.

בסוף הטיול הבנתי. ״עוצמה״ זה המקום שלי, לעוד עשרות טיולים. הילדים והמדריכים שהיו לי זרים בטיול הראשון היום הם החברים הכי טובים שלי. "עוצמה" זה המקום היחידי שבו אני לא מקנא, לא פוחד, מרגיש שאני חלק ושייך, בעיקר מרגיש שאני רגיל.

אני רוצה להגיד לך שאני כבר עייף. עייף מלבכות. נמאס לי, נמאס לי לבכות לבד, בלי שאף אחד חוץ מהחברים שלי מ"עוצמה" יבינו.

בזכות האירגון הזה למדתי להתגבר על הרבה מכשולים, וחלק מהם היו ימי הזיכרון.

מאז ההצטרפות לארגון ועד היום, ימי הזיכרון עוברים לי יחסית בקלות.

והנה הגיע הרגע מאותה שנה ועד היום. אני מכין את עצמי לכיתה י"ב, לרגע המפחיד הזה שבו אצטרך לעמוד מול כולם ולהקריא. אז אבא, ניסיתי קצת להתחמק מלדבר עלייך כדי שיעבור לי יותר בקלות. אבל לא הצלחתי, אבא, והאמת, יש כל כך הרבה להגיד עלייך.

אתה דמות לחיקוי בשבילי.

אני מתגעגע אלייך כל כך הרבה. לצערי, הזיכרונות שלי ממך לאט-לאט הולכים ונעלמים.

אבא, אני בטוח שהיינו יכולים להיות חברים ממש טובים לפי מה שמספרים לי עלייך.

ואתה חסר לי נורא. אני מסתובב לבד ומקווה שאתה שומע ומקשיב לי.

אני רוצה שתאיר לי את הדרך הנכונה ללכת, נמאס לי להתבלבל וללכת לבד.

תהיה מעליי, תהיה לידי.

אני מתגעגע

אתה לא יודע כמה אני מתגעגע אלייך.

אני אוהב אותך.

ומקווה שאתה שומר עליי.

הבן הבכור שלך, עדן.